איפה כאן ההיגיון?

ערפאת בחר לצאת למאבק אלים רחב היקף נגד ישראל - מאבק שלא רק המיט אסון על עמו, אלא גם הביא להתמוטטות הרשות הפלסטינית, לבידודו שלו ולמעשה לירידתו מבמת ההיסטוריה

שליטים - בין אם במדינה דמוקרטית ובין אם במדינה טוטליטרית - אינם אוהבים לאבד את השלטון. כל מנהיג יפעל בדרך כלל כמיטב יכולתו כדי לשמר את שלטונו - גם אם הפעולות לשימור השלטון סותרות את טובת הכלל. אולם מנהיג במדינה דמוקרטית ינקוט פעולות כאלה - בדרך כלל - במסגרת כללי המשחק הדמוקרטיים המקובלים ביודעו שחריגה גסה מדי מהכללים האלה תרחיק ממנו את ציבור הבוחרים. לעומת זאת מקובל לחשוב שבחברות לא דמוקרטיות יהסס השליט פחות לנקוט פעולות המשרתות את שרידות שלטונו - גם אם אלה פוגעות בצורה חריגה בטובת הכלל.

ההנחה המקובלת הזאת מובילה לכאורה למסקנה כי שליט במשטר אוטוריטרי יעדיף תמיד מדיניות שתשרת את שרידות שלטונו על פני מדיניות שלכאורה תשרת את מדינתו אך תסכן את המשך שלטונו.

כאמור, במדינה דמוקרטית קיים מנגנון מוסכם שמאפשר לאזרחים לבחור את השלטון ולהחליפו בדרכי שלום. לעומת זאת במדינה טוטליטרית כל החלפת שלטון שאינה במסגרת של העברה מסודרת ליורש שנקבע מראש כרוכה בדרך כלל במהלך אלים, שבסופו גוברת קבוצה מסוימת על השלטון הקיים ולעיתים גם על הגורמים האחרים המבקשים לעצמם את השלטון. כך מתאפשר לקבוצה המנצחת להשתלט על הנהגת המדינה וליהנות ממנעמי השלטון למשך שנים, עד אשר יקום כוח אחר שיצליח לסלקה. מהסיבה הזאת תבקש באופן טבעי קבוצת השלטון לשמר ככל יכולתה את שלטונה.

מכאן ניתן לכאורה להניח בסבירות גבוהה שכל אימת שקיימת התנגשות בין שתי חלופות - שמירה על השלטון או נקיטת פעולה העלולה לסכנו - יעדיף השליט הטוטליטרי את החלופה הראשונה. דוגמאות קונקרטיות להתנהגות הזאת קיימות למכביר משחר ההיסטוריה.

אלא שבמזרח התיכון בן זמננו ניתנו בשנים האחרונות כמה דוגמאות הסותרות את ההנחה המקובלת בנוגע להתנהגות של שליטים טוטליטריים. בדוגמאות האלה הביאה התנהגותם של השליטים הטוטליטריים דווקא לקריסת שלטונם ואף להיעלמותם שלהם. הפנמת הדוגמאות האלה חשובה בבואנו לבחון אם התנהלות השלטון באיראן היא רציונלית.

לקריאת המאמר המלא לחצו על "הורדת PDF"

לקבלת עדכונים בנושא צבא וביטחון מבית "מערכות" - לחצו כאן