העתיד כבר כאן? דפוס ”היוון העתיד“ בתרבות הארגונית של צה“ל
בארגונים שונים, ולרבות בצה"ל, כמו גם בחברה הישראלית בכללותה, העיסוק בעתיד כרוך בדמותו של היזם, של החדשן. צילום אילוסטרציה: f
דמותם של המפקדים בצה“ל הושפעה מהשינויים הרחבים שחוותה החברה הישראלית בעשורים האחרונים – ובמוקדם המהפכה הנאוליברלית החולפת שהשפיעה על כל היבטי החיים במדינה, ממקרו־כלכלה ועד לרומנטיקה ותרבות פנאי. מאמר זה מבקש להצביע על הקשר בין השפעותיה של מהפכה זו בישראל ובין דפוסי קבלת ההחלטות של הפיקוד הבכיר בצה“ל ביחס לסוגיות מערכתיות, כאלה שמקיפות הן היבטי בניין כוח והן היבטי הפעלת כוח.
זהו מאמר ראשון בסדרת מאמרים של הכותבים שיעסקו בנושא, והוא משתייך לקבוצה של פרסומים אשר מצביעים על מגמות עומק תרבותיות של הפתולוגיות הארגוניות של צה“ל: השורשים הרעיוניים והתרבותיים של החתירה הישראלית לפתרון הסדרי או לכל הפחות לניהול הבעיה בעזה; הזיקה בין הנעשה בצה"ל למגמות רחבות בישראל כמו הנאוליברליות ותופעת "המדיאטיזציה" ("תקשורתיזציה") של צה"ל; המקום הדומיננטי של הטכנולוגיה בחשיבה הצבאית הצה"לית ובהווית משרתיו והאתגר שהוא יוצר.
יצירת תשתית לתהליכי הלמידה והתחקור
תחת השפעת העידן הנאוליברלי וההגמוניה של הכלכלה הפיננסית, הפכה השיטה המכוּנה “היוון" (Discounting), המרת תזרים כסף עתידי לסכום כסף מסוים בהווה, לנפוצה בקרב בפרטים וארגונים. בדומה לשיטות חשבונאיות נוספות, גם שיטה זו זלגה מהעולם העסקי לעבר תחומי חיים נוספים. כיום אפשר למצוא ארגונים בתחומים שונים ואף גופים ציבוריים העוסקים בהיוון כחלק מתהליך רציונליזציה של קבלת ההחלטות שלהם, מסוגיות של מחקר ופיתוח ועד למכלול היבטי מדיניות ציבורית. עם זאת, לא ניתן להסביר את השימוש הנפוץ בשיטת ההיוון רק כהעדפה נגלית להווה על פני העתיד או רק חשש מוצדק מחוסר ודאות וסיכונים. בעידן הנאוליברלי, לפרט יש מגוון כלים לא רק כדי לחשוב על העתיד, אלא גם כדי להגשימו.
דפוס “היוון העתיד” בצה”ל, כלומר ייחוס יכולות צבאיות עתידיות לארגז הכלים המבצעי הנוכחי, מעמיד לשיטתנו הסבר נוסף לשורה של בעיות בצה”ל בשנים האחרונות. דפוס זה, הקשור קשר הדוק לחזון החדשנות שהוכנס לצה”ל, העצים את החשדנות והציניות כלפי תהליכי מודרניזציה טכנולוגיים, הוביל לפערי אמון בין דרגי השדה ביבשה ובין מפקדים וגופים במטכ“ל שהיו מזוהים עם חזון החדשנות, הזין את התופעה הקיימת ממילא של ריצוי רמה ממונה, וייתכן שגם העיב על תהליכי החשיבה של צה“ל בתחומי בניין הכוח והפעלתו. במבט קדימה, הדפוס אף עשוי להקרין לרעה על דימויו של צה“ל בעיני הציבור ונבחריו, משום שהוא מצייר את צה“ל כמי שאינו מודע ליכולותיו האמיתיות או חמור מכך עוסק בסילוף העובדות ומציג ביודעין מצג שווא. הגם שהניתוח המוצג במאמר אינו עוסק ישירות באירועי 7 באוקטובר או במלחמת ”חרבות ברזל“, ייתכן שהוא יסייע לצה“ל בבואו לעשות ”בדק בית“ בעקבותיהם, ויניח תשתית עיונית וביקורתית לתהליכי הלמידה והתחקור הנחוצים.