מלחמת העולם השנייה החלה באירופה ב־1 בספטמבר ,1939 עם פלישת גרמניה לפולין. ב־3 בספטמבר 1939 הכריזו צרפת ובריטניה מלחמה על גרמניה. ב־10 במאי 1940 פלשה גרמניה להולנד, בלגיה וצרפת. המערכה בצפון־אפריקה החלה ב־10 ביוני ,1940 כאשר איטליה הצטרפה למלחמה לצד גרמניה, נגד צרפת ובריטניה. צרפת נכנעה לגרמניה ב־22 ביוני והותירה את בריטניה לבדה מול גרמניה ובעלות בריתה.
שאיפותיו של מוסוליני בצפון־אפריקה היו ברורות – לכבוש את מצרים ואת המפרץ הפרסי העשיר בנפט – שטחים שהיו שייכים לאימפריה הבריטית. בלוב, שהייתה שייכת לאימפריה האיטלקית, החזיקו האיטלקים צבא בן כרבע מיליון חיילים. מולם , במצרים, עמד צבא בריטי בן כ־36,000 לוחמים בלבד. למרות זאת, הפלישה האיטלקית למצרים הייתה מהוססת ואיטית. מול הפער הכמותי לטובת האיטלקים היה פער איכותי גדול לא פחות לטובת הבריטים.
לאחר כחצי שנה של קרבות השהיה ופשיטות נועזות על הכוחות האיטלקיים פתחו הבריטים במתקפה כוללת, שמוטטה לחלוטין את הצבא האיטלקי, ותוך שלושה חודשים כבשו את מחוז קִירִינָיִיקָה בצפון־מזרח לוב. מבחינתו של היטלר, מנהיג גרמניה, זירת הים התיכון בכלל וצפון־אפריקה בפרט, הייתה שולית לחלוטין. מעייניו היו נתונים להכנת המערכה החשובה ביותר בעיניו – כיבוש ברית המועצות –
שאמורה הייתה להתחיל בקיץ 1941. זירת הים התיכון וכלל זירות המשנה שלה, צפון־אפריקה ומדינות דרום הבלקן, היו עניינה של איטליה.
ואולם בעקבות התבוסה הצורבת שנחלו בעלי בריתו האיטלקיים בצפון־אפריקה ובאותה עת גם ביוון, שגם אותה ניסו האיטלקים לכבוש והובסו, נאלץ היטלר להתערב כדי לייצב את המצב בזירה זאת. הוא ביקש להבטיח שבריטניה לא תנצל את התבוסה הכפולה של איטליה כדי לאיים, באמצעות הנחתת כוחות שלה בבלקן, על האגף הדרומי של המתקפה הגרמנית לתוך ברית המועצות. הוא גם חשש שרצף התבוסות עלול לאיים על יציבות המשטר של בניטו מוסוליני, בעל בריתו. היטלר הורה לצבאו לכבוש את יוגוסלביה ואת יוון ולתגבר
את האיטלקים בצפון־אפריקה בגַיס גרמני אחד.