תוכניות צבאות גרמניה ואיטליה
כאמור, בתחילת המלחמה ניסו האיטלקים לפלוש למצרים כדי לכובשה מידי הבריטים. ואולם לאחר שהובסו, ואף איבדו את כל מזרח לוב, נשלח כוח משלוח גרמני להצילם. משימת כוח המשלוח הזה הוגדרה כ"הגנה על לוב" במטרה למנוע את נפילתה בידי בריטניה ולמגר את האיום שבהתקפה בריטית על איטליה עצמה. למפקד הגרמני, רֹומֶל, נאמר במפורש שלא יקבל כוחות, אמצעים ומשאבים לכבוש את מצרים. למרות זאת, הוא לא להסתפק בהגנה על לוב האיטלקית, אלא שאף גם לפלוש למצרים. תחילה תירץ זאת בכך שההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה, אך כעבור כשנה, אחרי מבצע "צלבן", ניסה רֹומֶל לשכנע את הצמרת המדינית־ביטחונית הגרמנית שכיבוש מאחזי האימפריה הבריטית במזרח התיכון יאפשר לגרמניה גישה לשדות הנפט – משאב חיוני לניהול מלחמה ממוכנת שהיה חסר מאוד לגרמניה. נוסף על כך, לנוכח הקשיים של צבא גרמניה בחזית הרוסית, הודגש כי הכיבוש הזה יפתח ציר התקפה נוסף נגד רוסיה מדרום. הצעתו לא הביאה בחשבון את המרחקים ה עצומים שבהם היה מדובר ואת קשיי התחזוקה של מהלכים גדולים כאלה. מכל מקום, בעיני רֹומֶל, מטרת המערכה בסתיו 1941 הייתה לכבוש את נמל טֹובְ רּוק ואז להכין את צבאו לפלישה לתוך מצרים.
כאמור, התנאי לכל מהלך לתוך מצרים היה כיבוש נמלים לאורך החוף כדי לקצר את ציר התחזוקה היבשתי, שכן הובלה בים ופריקה בנמל קרוב לחזית היו מהירות ויעילות מאות מונים מפריקת הציוד והמצרכים בנמל טְרִיּפֹולִי, שנמצא כ־1,800 קילומטרים מגבול לוב–מצרים, והובלתם לחזית במשאיות. גם בלי להתחשב במשך הזמן שנדרש לנסוע מרחק כזה (בדרך כלל שלושה ימים וחצי), כל משאית שיצאה מטְרִיּפֹולִי לחזית, פרקה מטען וחזרה לטְרִיּפֹולִי (עוד שלושה ימים וחצי) לאסוף מטען נוסף, הייתה צריכה לתדלק כמה פעמים בדרך ולפיכך, לכל משאית שהובילה מצרכים או ציוד לחזית צריך היה להצמיד מְ כלית דלק, אשר היא עצמה צרכה כשליש עד חצי מהדלק שנשאה במְכל.
יתר על כן, הנסיעה למרחקים כה ארוכים, לעיתים דרך ענני אבק וחול שחדרו למנועים ולשאר החלקים הנעים, שחקה את המשאיות והזיקה לרבות מהן, כך ששליש מהן היו מקולקלות בכל רגע נתון. רבות מהן התקלקלו במהלך המסע לחזית או חזרה ונאלצו להמתין להגעת חוליות תיקון, שגם הן נדרשו לנסיעות ארוכות כדי להגיע אליהן. תקלה בדרך הוסיפה ימים למשך הסבב של המשאית לחזית וחזרה.