מי שלא מעז
ישראל ואיראן מנהלות עימות שהולך ומסלים מתחת לסף המלחמה, ומחייב את ישראל לבנות את כוחה באופן שיאפשר לה לפעול ביעילות במעגל השלישי. לצד עימות זה, נדרשת ישראל לפעול כדי לסכל איומים, להרתיע ולשפר את מוכנותה למלחמה גם במעגל הראשון, אל מול צבאות הטרור חמאס, חזבאללה וההתבססות האיראנית בסוריה. אתגר רב־זירתי זה אינו חדש וניתן ללמוד מן העבר לקחים ותובנות על האופן שבו הפעילה ישראל את כוחה נגד זירות מרוחקות למטרות אלה בדיוק.
בתקופה שבין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים (1967– 1973) ביצע צה"ל שורה ארוכה של מבצעים מיוחדים, משולבים ונועזים בעומק שטח האויב, בלבנון, סוריה, ירדן ומצרים. ישראל בחרה בדפוס פעולות זה, לצד תקיפות אוויריות ומבצעים בקו המגע בגבולות, כדי להרתיע את אויביה, ונקטה גישה עקיפה כדי לפגוע בנכסים אסטרטגיים ובמטרות צבאיות חשובות של אויביה וכדי להשיג אפקט תודעתי מכריע על ההנהגה היריבה. בספרו המעז מנצח ניתח אלוף (מיל') ד"ר חיים נדל מבצעים אלה ואת הלקחים שניתן ללמוד מהם, באזמל חד ובאופן מרתק לקריאה. נדל, יוצא הצנחנים, תיאר מבצעים אלה גם בכובעו כאיש מחקר וגם בשל העובדה שרבים מהם הוא חווה "מהצד של הטייר" כמאמר הגששים.
בתקופה האמורה בוצעו פשיטות התקפיות רבות, ואולם נדל בחר לנתח רק 27 מהן משום שהגביל עצמו לפשיטות שנשלטו בידי דרג המטכ"ל, ושבהן הכוחות הגיעו ליעד בדרך האוויר או בדרך הים. פעולות רכובות ורגליות שעליהן פיקדו הפיקודים המרחביים, ובהן מבצע "תופת" (פעולת כראמה) בירדן במרס 1968 ומבצעי "קלחת" בלבנון במאי 1970 ובספטמבר ,1972 לא נכללו בספר. גם מבצעי סיירת שקד במצרים (ובכלל זה "מבצע ויקטוריה" ביוני 1970), סיירת חרוב בירדן, סיירת אגוז ב"פתחלנד" שבלבנון, לא נכללו מסיבה זו, וכלל זה חל גם על הפשיטות הרגליות והרכובות שביצעו גדודי גולני והצנחנים. המיקוד היה בתכנון ובביצוע רב־חילי ורב־זרועי. נדל מנה כמה מאפיינים של כוחות צה"ל שביצעו את הפשיטות בתקופה הנדונה, ובהם אומץ לב, מיומנות, מקצועיות גבוהה, תעוזה, תושייה, יצירתיות וגמישות. ניכר כי אמון החיילים במפקדי הכוחות הפושטים (שהורכבו מנבחרות של מפקדים מצטיינים) היה גבוה, וכי הייתה להם היכולת לעסוק בכול, כלומר גם באימונים לקראת מלחמה, גם בתעסוקות הביטחון השוטף וגם במבצעים המיוחדים. "יכולתם להיות ורסטיליים, קרי לעסוק בכל המשימות, היא אחד המאפיינים הייחודיים שלהם ושל צה"ל בכללותו" (עמ' 44). בנוסף, התאפיין אז צה"ל בגישת ה"פיקוד משימה", שבה למפקד בשטח ניתן חופש פעולה וסמכות לקבל החלטות בהתאם לשינויים ולמצבים בשדה הקרב בכדי לעמוד במשימה לאור המטרה. גישה זו קיבלה משנה תוקף במבצעים בעומק שטח האויב, שכן הפעולה בנתק הקשתה על מתן סיוע, תגבורת ואפילו קיום שיח ברשת הקשר לכוחות המבצעים. הכוחות היו חייבים להישלח בעוד לדרג המדיני והצבאי הבכיר אמון מלא ביכולתם המבצעית "וביכולת קבלת ההחלטות של המפקד במקום" (עמ' 46).