באוגוסט 2021 במהלך עימותים בגבול רצועת עזה שעטו מאות פלסטינים לכיוון הגדר במהלך הפגנה אלימה. אחד המפגינים שלף אקדח שהסתיר בבגדיו וירה דרך חרך הצלפים בראשו של לוחם מג״ב בראל חדריה־שמואלי. לאחר תשעה ימים בבית החולים, נפטר הלוחם מפצעיו. האירוע צולם והסרטון הופץ במהירות באתרי החדשות וברשתות החברתיות. במהלך הימים שבהם טופל חדריה־שמואלי בבית החולים החלה ברשתות החברתיות מחאת המונים שהוצתה בין היתר על־ידי גורמים בעלי אינטרסים פוליטיים. תחת הכותרת "שחררו לנו את הידיים" השתתפו במחאה חיילים ומשפיעני רשת. המחאה עלתה סביב טענות שהוראות הפתיחה באש מנעו תגובה אפקטיבית של חיילי צה״ל, ובכך הפיקוד הבכיר מונע מהלוחמים בשטח לממש את משימתם ולהגן על עצמם. במקביל, ובהיעדר נוכחות צה״לית בתקשורת, החלו אתרי חדשות ועיתונים לפרסם תחקירי עומק עצמאיים כדי לברר אם התרחשו כשלים שהוביל לנפילתו של הלוחם. במהלך תשעת הימים עד לפטירתו אף מפקד מצה״ל, מהמשטרה או ממג״ב לא התייצב נכוחה מול המצלמה או עדכן את הציבור הישראלי בפרטי האירוע המבצעי המצער.
במאמר נעסוק במנהיגות צבאית המשתמשת בתקשורת ההמונים ככלי פיקודי, במיוחד בעת משבר, ובסיבות שבגינן מפקדים בכירים מאותגרים מהזירה התקשורתית ולעיתים נמנעים מלפעול בה. כמו כן ננסה לזקק את המאפיינים של מנהיגות אפקטיבית בהיבטי התקשורת דווקא בעת אירוע משברי, ולנתח את הצורך במענה פיקודי של מפקד בכיר לפקודיו, גם באמצעי התקשורת, כמו גם חובתו לדווח לציבור, ולממש בכך את עקרון ״זכות הציבור לדעת״. ננסה אף לטעון שבשימוש בתקשורת ההמונים קיים פוטנציאל מנהיגותי לשימושם של מפקדי צה״ל.