הגבול שבין אחריות פיקודית לביצוע חקירה: כלל פסלות הראיות במשפט הצבאי
הורדת PDF
אילוסטרציה חקירת מצ"ח (קרדיט: דובר צה"ל)
״התכלית של הגנה על זכויות הנאשם והתכלית של חשיפת האמת העובדתית שתיהן כאחת משרתות את מטרת העל של המשפט שעניינה עשיית דין צדק ומניעת עיוות דין במובנם הרחב״.
המשפט הפלילי נועד להסדיר את חיי החברה ולהכווין את התנהגויות האזרחים בהתאם לנורמות הרצויות, באמצעות הפעלה של כלי אכיפה וענישה. המשפט הצבאי הפלילי מושפע מהתפתחות הערכים והתפיסות החברתיות הנוהגות בחברה הישראלית, שכן צה״ל מהווה
מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית והתהליכים החברתיים המתרחשים בה מוצאים ביטוי ישיר גם במערכת הצבאית. עם זאת, מערכת המשפט בצה״ל היא מקרה בוחן מעניין וייחודי שבו ההתנגשות והחיכוך המתמיד בין האינטרס החברתי והציבורי לזה הפרטי, בין שמירה על ביטחון המדינה והמשמעת בארגון הנדרשת לצורך הגשמת תכליתו, ובין אינטרס הפרט והזכויות של ציבור המשרתים בו, מגיעים לנקודת קיצון. בהתאם לכך, ההליכים המשפטיים בבתי הדין הצבאיים מזמנים מקרי מבחן שבהם המתח וההתנגשות בין אינטרס הכלל ובין זכויות הפרט מגיעים לשיאם, ומתקבלות בהם הכרעות ערכיות מורכבות הנוגעות לאיזון בין ערכים אלה. לאיזונים שנערכים בפסיקת בתי הדין הצבאיים השפעה רחבת היקף, החורגת מגבולות הצבא ומשליכה גם על מערכת המשפט הפלילית הכללית בישראל. לא אחת, הלכה שנקבעה בבתי הדין הצבאיים סייעה בעיצוב הדין הפלילי אף מחוץ למערכת המשפט הצבאית.
אחת הסוגיות הבולטות במשפט הפלילי שהושפעו רבות מפסיקות שהחלו את דרכן בבתי הדין הצבאיים היא כלל פסלות הראיות הפסיקתי, שמאפשר לבתי המשפט לפסול ראיות שהושגו בניגוד לחוק. כלומר אף שהן יכולות לסייע בהוכחת אשמתו של נאשם, ייפסלו הראיות מלשמש בהליך הפלילי או שיוענק להן משקל נמוך אם נאספו שלא כדין. לפי כלל זה, ערך גילוי האמת אינו ניצב לבדו, ועל המשפט הפלילי להבטיח שמירה על זכויותיו היסודיות של הנאשם בהליך ואת הגינות ההליך, לצד ההגעה לחקר האמת והשמירה על האינטרס הציבורי המחוקק הישראלי לא קבע כלל זה בחקיקה, ובמשך שנים רבות נמנעו בתי המשפט מלאמץ אותו בפסיקתם. פועל יוצא מכך, במשך שנים ראיות שהושגו באמצעים פסולים יכולות היו לשמש ראיה לגיטימית במשפט תוך שמשקלן נבחן בהתאם לחומרת הפגמים.
במצב דברים זה, שבו לא קיים כלל פסלות ראיות וניתן להסתמך לצורך הרשעה על ראיות שנגבו תוך הפרת החוק על ידי רשויות החקירה, נעדר גורם מרסן, שימנע מרשויות החקירה למצוא ״קיצורי דרך״, תוך הפרת החוק ופגיעה בזכויות הנחקרים, על-מנת להביא להרשעתם. חשוב לציין כי בשלב החקירה הפלילית, יש פער רב בין כוחה של המדינה ובין כוחו של החשוד. בשלב זה המדינה מפעילה נגד האזרח סמכויות אדירות המובילות לשלילת חירויותיו, פרטיותו וקניינו, לדוגמה באמצעות מעצר או באמצעות הוצאת צווי חיפוש. אמצעים אלה מופעלים חרף זאת שלאזרח עומדת חזקת חפות, לפיה כל עוד לא הוכחה אשמתו מעבר לספק סביר הוא בגדר חף מפשע. כלל פסלות הראיות הוא אמצעי מרכזי בהגבלת כוחה של המדינה משימוש לא ראוי בסמכויותיה בכדי להוכיח את אשמתו של החשוד. כלל פסלות ראיות מעניק לרשות השופטת אמצעי הרתעה אפקטיבי נגד המשטרה ויתר רשויות האכיפה משימוש לא ראוי בסמכויותיהם. שכן, שוטרים שיידעו שהפרת החוק על ידם תוביל לפסילת הראיה שאותה הם מבקשים להשיג, יימנעו מלנהוג כן. למשל, חוקר היודע כי אלימות בחקירה תוביל לפסילת הודאתו של הנחקר - יימנע מלהשתמש באמצעי זה.
השינוי בשיטת המשפט הישראלית בסוגיה זו החל בהליכים פליליים שנדונו בבתי הדין הצבאיים. תחילה, העניין נדון בעניינו של רב״ט משה ועקנין, חייל שהושקה בכפיה במי מלח על מנת לאתר חבילות סמים אותן בלע. שם, נבחן הצורך בעיגון הכלל במשפט הישראלי, כשהתבקשה פסילת הראיות שהושגו בחקירתו בכפייה. באותו מקרה הוחלט שלא לאמץ את כלל הפסלות הפסיקתי. בהמשך, אומץ כלל זה בעקבות הליך פלילי נוסף שהתקיים במערכת המשפט הצבאית, בעניינו של טוראי רפאל יששכרוב. במאמר זה אסקור את התפתחות הכלל במשפט הישראלי, ואת ההשפעה המכרעת שהייתה למערכת המשפט הצבאית בתהליך.