אין פיקוד אחר

לוחמים בתרגול לחימה רב־זרועית. העיסוק ּבְשֵם הגישה עלול להסיט את ההתמקדות מהעיקר, והוא השינוי הנדרש (צילום: דו"ץ)

התורה של צה"ל מכירה בשתי גישות פיקוד מנוגדות כביכול: "פיקוד משימה" (Mission Command - Aufstragtaktik) ו"פיקוד פרטני"1 (Detailed Command). הניגודיות מתבטאת היטב בטענה הרווחת (והלא לגמרי מדויקת) שלפיה ב"פיקוד משימה" המפקד מגדיר את ה"מה" הסופי ומשאיר לַפָּקוּד לקבוע את שיטת הביצוע, כלומר את ה"איך"; ואילו ב"פיקוד פרטני" המפקד הוא זה שמגדיר גם את ה"מה" וגם את ה"איך". שני המודלים אינם מופיעים אף פעם בצורתם הטהורה; מדובר בסקאלה שבשני קצותיה מצויים שני סגנונות הפיקוד, והמפקד אמור למקם את עצמו ביניהם בהתאם למצב. עוד קובעת תורת הלחימה כי שיטת "פיקוד משימה" היא ברירת המחדל הראויה כפעולתו של מפקד בצה"ל, במיוחד בכוחות היבשה. בנוגע לחיל האוויר מופיעה הסתייגות.2

לאחרונה התעורר הדיון בשאלה מהי גישת הפיקוד הדומיננטית שעל צה"ל לאמץ, והוא מקיף שני דיוני משנה; הראשון עוסק בשאלה - האם את צורת הפיקוד המוכרת כ"פיקוד משימה" ראוי להגדיר כ"פיקוד מטרה" (ובכך להדגיש כי פעולות המפקד צריכות להיות תמיד בהקשר של המשימה שקיבל ממפקדו); הדיון השני, הוותיק יותר, דן בשאלה - מהי גישת הפיקוד שתוכל לשמש מכנה משותף לכלל המערכים ולכלל צורות התפקוד - בשגרה, בחירום ובמלחמה. בנוגע לשיטת "פיקוד משימה" - נרצה לטעון שאין בלתה וכי יש להחילה באופן גורף, וביתר התאמה, על כלל צה"ל. כמו כן, נמליץ לבטל את הגישה המכונה "פיקוד פרטני" ולהוציאה מכלל שימוש משום שהיא אינה מבטאת, לטעמנו, את מהותו של פיקוד צבאי. במקום סקאלה הנעה בין "פיקוד משימה" ל"פיקוד פרטני", יהיה "פיקוד משימה" סגנון הפיקוד היחיד, ובמקרים מסוימים אפשר יהיה להגבילו. גם אם לרגע נראה שהשוני סמנטי בלבד - מדובר בהבדל מהותי ובעל השלכות.

אין ספק שהדיון סביב השם "פיקוד מטרה" 3 מוצדק; הוא מבטא תחושת אי־נוחות מובנת מול המונח "פיקוד משימה", שאינו משקף כראוי את מלוא המשמעות של גישת הפיקוד. ואולם דיון זה רחוק מלספק; העיסוק בְּשֵׁם הגישה עלול להסיט את ההתמקדות מהעיקר, והוא השינוי הנדרש. הרי בתורת הלחימה נקבע שאופי המשימה ("משימת הרמה הממונה") מוגדר לנוכח המטרה, וזהו גם עקרון המלחמה הראשון של צה"ל. מרגע שהגדיר את המשימה נדרש המפקד לדבוק בה, ובה בעת לשאול את עצמו אם היא משרתת את המשימה שנדרשת למימוש הרעיון המבצעי של מפקדו - זה הסדר הנכון ואין בלתו. שיטת "פיקוד משימה" היא שמאפשרת לקיים עקרון מלחמה זה. לדוגמה, כאשר משימת חטיבה היא לטהר מרחב מסוים, אפשר שאחד הגדודים יקבל משימה של בידוד המרחב, על־מנת למנוע מכוחות אויב לפגוע בכוח המטהר. מפקד הגדוד המבודֵד יידרש לדבוק במשימתו כל עוד היא משרתת את משימת החטיבה. ואולם אם יתברר כי האויב נסוג למתחם אחר, והמח"ט מחליט להשמיד את כוח האויב במתחם החדש בעוד הקשר בין המג"ד למח"ט אבד - תרחיש סביר במציאות של מאמצי שיבוש התקשורת - או אז יידרש המג"ד להחליט אם למשימת הבידוד יש עדיין ערך ביחס לתמונת הקרב הכללית, או שמא עליו לעדכן את משימתו - למשל, לבידוד המתחם החדש. יתרה מכך; אם המג"ד מבחין באויב שבכוונת המח"ט היה להשמיד - ייתכן שיסיק כי עליו לנצל את ההזדמנות ולנסות להשמידו. לצורך כך יצטרך לשנות את משימת הבידוד שהוטלה עליו ולהגדיר באופן עצמאי משימה אחרת - ביודעו כי כך יוכל למלא משימה חשובה יותר, בהקשר של סדר העדיפויות שקבע מפקדו הודות לראייה רחבה יותר. אולי אף יסיק שמדובר בהטעיה וכי עליו להגדיר לעצמו משימה שונה בתכלית. האפשרויות רבות, אך עליו מוטל לקבוע מהי ההחלטה הנכונה לאותו רגע גם ללא פקודה מפורשת מן המח"ט, ורק על סמך הבנתו את המשימה באופן המעמיק ביותר, בהתאם לתמונה הרחבה ששרטט המח"ט מראש, בהקשר הכולל.

הדוגמה שלעיל, על מגבלותיה כדוגמה סכמטית בלבד, ממחישה כיצד שיטת "פיקוד משימה" מאפשרת ליישם את עקרון המלחמה הקובע "עמידה במשימה לאור המטרה". עבור מימוש העיקרון, לא די בקלישאה "תגיד לי מה, ואומר לך איך". במקום זאת, הפקוד נדרש להבנה עמוקה של כוונת המפקד ולפעולה בהתאם לה, גם במחיר של החלטה עצמאית על שינוי משימתו. כלומר, בדינמיקה הנכונה ביניהם הפקוד כמו אומר למפקדו, "תסביר לי את הרעיון שאותו חשוב לך לממש, ואמצא את הדרך המתאימה להשיג זאת". לאחר שהמפקד יחליט לשנות את משימתו לנוכח השינויים בזירת הקרב, עליו לדבוק במשימתו זו, לאור המטרה (הכוונה) של מפקדו. "פיקוד מטרה" הוא ערבוב בין השניים, ושינוי השם בלבד לא יגשר על הפערים בנושא. אם כך, נדרש לפנות לדיון השני ולשאול, האם ניתן להשליך את הדוגמה שהובאה על כלל המערכים, ועל כלל צורות התפקוד הקיימות בצה"ל? האם חיל האוויר יכול להפעיל כך את מטוסיו? האם ניתן לפעול כך בפעולות בט"ש? ברי שהתשובה אינה חד־משמעית, ולעיתים שלילית. לטעמנו, בעידן שבו צה"ל מכוון ללחימה רב־זרועית ברמה הנמוכה ביותר, הוא יידרש למכנה מקצועי ופיקודי רחב. גישת הפיקוד היא ראשית הצירים, ולכן ננסה להציע גישה כּוּלית (הוליסטית) יותר מאלה הקיימות היום.

"פיקוד משימה" - פילוסופיה שלטת או פרקטיקה אחת מיני כמה?

גישת "פיקוד משימה" במובנה המקובל כיום במערב (תוצר של דרך המלחמה הגרמנית4) מבטאת פילוסופיית פיקוד שמניחה שכל דרג הוא המתאים ביותר להבין את תמונת המצב הרלוונטית עבורו. לכן, גורסת השיטה, הוא הסמכות המיטבית לקבל החלטות עבור המשימה המסוימת שלו. התכלית של שיטת "פיקוד משימה" היא לאפשר למפקד בשטח לפעול במהירות, על־מנת ליצור יתרון על האויב באמצעות האצת קצב קבלת ההחלטות. כדי לעשות זאת הוא צריך להיות עצמאי ובעל סמכות לקבל החלטות משמעותיות, ולא להמתין לפקודות. מקובל לראות את לידתה של גישת פיקוד המשימה בגרמניה במאה ה־19. במהלך אלפי השנים עד אז יכול היה המפקד בשטח לשלוט בכוחותיו באופן ישיר פחות או יותר, ולצפות במתרחש בשדה הקרב כולו. מבחינת הדרג האסטרטגי או המדיני, יכול היה המונרך לבחור בין להתלוות אישית ללוחמים ובין להישאר בבירה ולשלחם למסע ארוך, כשבמקרה זה הוא נאלץ לתת הנחיות כלליות ולסמוך על המפקד בשטח. מהרגע שיצאו לקרב, הייתה קבלת ההחלטות בשטח ללא יכולת התייעצות בגדר הכרח.

גישת "פיקוד המשימה" התפתחה החל מהמלחמות הנפוליאוניות שבישרו את בואם של צבאות ההמונים ובהמשך, במהלך המאה ה־19, נוספו בהדרגה יכולות הובלה בדמות הרכבות, ודרכים חדשות ליצירת קשר למרחק, כמו הטלגרף. בראשית המאה ה־19 נוספה לתמונה עוצמת האש של הארטילריה, ולצד הזנב הלוגיסטי הגדול מאוד של צבא ההמונים ושל התחמושת הכבדה, יצרו הרכבות, הארטילריה והלוגיסטיקה צורך בתכנון מפורט. הטלגרף נתן מראית עין של יכולת שליטה מרחוק.5  כפי שמתאר ואן קרפלד, ההתפתחויות האלה הולידו שתי גישות מנוגדות - האחת, שאותה הובילו הבריטים, התמקדה בניסיון להשיג שליטה מלאה בכאוס של הקרב שהועצם נוכח מרכיבי האש והלוגיסטיקה העצומים שנוספו לו, באמצעות תכנון ארוך, דקדקני ופרטני. הגישה השנייה, שאותה הובילו הגרמנים, גרסה הכרה באופיו הכאוטי והאקראי של הקרב וויתרה על ניסיון למשטר אותו. היא הותירה למפקדים חופש פעולה בתוך מסגרת שהכווינה אותם6. הגישה הבריטית התבררה כהרת אסון בסדרת קרבות, ששיאם במערכת הסום. הגישה של הגרמנים הביאה אותם, למרות נחיתות במשאבים, בטכנולוגיה ובכוח אדם, אל סף הכרעה. אמנם הגישה נולדה בתקופות של לחימת יבשה עצמאית ונפרדת מיתר הזרועות, לפני היות חיל האוויר, אך התפתחה גם בצי הבריטי במאה ה־18, והייתה מהגורמים שהביאו לשליטתו המוחלטת בימים במהלך המאה ה־19. הנסיגה ממנה פגעה בו קשות.7

צה"ל מצהיר על "פיקוד משימה" כגישת הפיקוד השלטת והמועדפת שלו,8 אך מעולם לא אימץ אותה כפילוסופיית הפיקוד הרשמית שמבטאת תפיסת פיקוד שלמה. אולי אחת הסיבות לכך היא שעם השנים התברר שבמערכים לוחמים ובמצבי תפקוד מסוימים לא ניתן, ואולי לא נדרש, לאפשר "פיקוד משימה" במלוא מובנו. למשל, עצמאות של הדרג הזוטר בביטחון שוטף נתפסת - בטעות, לדעתנו - כעלולה לסכן השגת תכליות של רמות בכירות יותר; מרחב ההחלטה של אנשי צוות אוויר בפעילות מב"מ (מערכה שבין המערכות) הוא צר מאוד יחסית לזה שבמלחמה. חוסר האמון בשגרה יפריע לבניית אמון במלחמה. תרבות שמעודדת יוזמה והתקפיות וניצול הזדמנויות, כתב גנרל הנחתים מאטיס, אינה נולדת לפתע בשדה הקרב, אלא דורשת טיפוח האורך שנים.9 

"פיקוד פרטני" - פתרון יעיל שמעניק יתרון בשטח, או תרחיש בלתי אפשרי?    

יש דוגמאות רבות למצבים שבהם פיקוד המשימה אינו מתאים לכאורה, ולהם הקדישה התורה הצה"לית את שיטת "הפיקוד הפרטני", שמוגדרת כך: גישת פיקוד לפיה כל ממלא תפקיד מבצע את המוטל עליו בתחומו בהכוונה ישירה ובבקרה של מפקדו. המפקד יגדיר הן את התכלית [...] והן את שיטת הפעולה למימוש המשימה - איך להשיג. בשיטת פיקוד זו קצב קבלת ההחלטות של הכפוף צפוי להיות איטי יותר, כיוון שהוא תלוי בהחלטות מפקדו [...] גישת פיקוד פרטני מתאימה למצבים שבהם נדרשת מידה של שליטה הדוקה בכוחות לתיאום ביניהם, כאשר נדרש לשלוט באופן הדוק בהקצאת האמצעים, כאשר המידע המצוי בידי המפקד רב מזה העומד לרשות הכפופים, כאשר ניתן להבטיח קשר רציף עם הכפופים ולא צפויים מצבים בלתי מתוכננים בלחימה, שידרשו קבלת החלטה או פעולה עצמאית של הכפופים.10 כדי לסייע למפקד לבחור את דרך הפעולה שלו, הוגדרו בפרק של תורת לחימת היבשה תבחינים לשימוש בשתי שיטות הפיקוד (הטבלה מובאת מתוך הספר):11

טבלה 1 :תבחינים לבחירה בגישת הפיקוד (מתוך ספרות תורתית זרוע היבשה בנושא פו"ש)

שתי תובנות עולות מעיון בטבלה 1:

• הטבלה מציגה את המנעד הקיים לכאורה בגישת "פיקוד משימה", אך מפצלת אותה. במילים אחרות, צה"ל מצהיר על "פיקוד משימה" כעל גישת פיקוד דומיננטית, אך בה בעת מעמיד אותה במדרגה אחת עם גישת פיקוד אחרת, וכך למעשה מאפשר לממש פרקטיקה חלופית שסותרת אותה לחלוטין. לכאורה אמור להיות מנעד, אך בפועל תורת הלחימה מציירת שתי סביבות לחימה שונות בתכלית.
• שיטת "פיקוד פרטני" אינה מתאימה להתרחשות הכוללת חיכוך, אף לא מינימלי, עם השטח או עם האויב. היא מניחה שדה קרב חזוי וצפוי, בקצב התרחשות איטי, או במילים אחרות - לא אמיתי. הכוח שלכאורה אמור לפעול לפי צורת פיקוד זאת אינו עומד בשום קריטריון בסיסי של יחידה צבאית בשדה הקרב.

אין כוונתנו לטעון שריכוז סמכויות הוא המאפיין את הפיקוד הפרטני, או שהוא טעות פיקודית. הגבלות שונות נוצרות בכל קרב והמלחמות עצמן הוכיחו לא פעם, שבשלבים מסוימים נדרשו מפקדים לרכז סמכויות כדי לאפשר את קיום המשימה. דוגמה לכך אפשר לראות בהתנהלותו של אלוף אריאל שרון, שריכז את השליטה בנקודת צליחת התעלה במלחמת יום הכיפורים וניהל אותה בעצמו, וגם אז לא שגה. הוא הבין שמשימת האוגדה תלויה כולה בהצלחת המהלך, ולפיכך העדיף שלא להאציל את הסמכות לדרג כפוף, שגם לא נדרש לה. המבחן הוא, האם המפקד שומר אמצעים וסמכויות אצלו כי זה מה שנדרש לו ברמתו לביצוע המשימה, או כי הוא מבקש לקיים שליטה על מהלכי הכפוף. נוסף על ריכוזיות בהחלטות הקשורות לתיאום, אחת השיטות לשליטה בעצמאות הפקודים בשדה הקרב היא אופן הקצאת המשאבים - ביזורם או ריכוזם. דוגמה נפוצה לכך היא ריכוז יחידות האש בידי המפקדה הממונה, גם כאשר אותה אש הכרחית למילוי משימת הכפוף, והופכת אותו לתלוי לחלוטין במפקדו למימוש תוכניתו. במצב זה יתרגל הכפוף, קרוב לוודאי, לבקש כל פעם אישור ממפקדו למהלך הבא – מצב שבו ראה הגנרל מאטיס ריסון בנוסח "אמא, את מרשה לי?".12

במלחמת ששת הימים ראה לנכון האלוף אריאל שרון, בהבקיעו כמפקד אוגדה 38 את מתחמי אום כתף - לרכז לצורך ביצוע המשימה את כל האש האוגדתית, לרבות מהחטיבות, והקפיד לא להטיל על פקודיו משימות שיצריכו אותם לבקש באותה עת שימוש באש. בניגוד לכך, מתבצע לעיתים תהליך של ביזור אמצעים לוגיסטיים המעניק לדרגים נמוכים יותר עצמאות רבה יותר, כפי שהתרחש בכמה חטיבות וגדודים במבצע "צוק איתן". כל אלה דוגמאות לריכוז סמכויות, החלטות ומשאבים, בהתאם לצורך בתיאום נרחב בין יחידות, או לריכוז מאמץ בנקודה קריטית. אפשר לשים לב כי הדוגמאות מבטאות גישה של "פיקוד ריכוזי" ולא "פיקוד פרטני", כלומר ריכוז הסמכות לפרק זמן קצר ועל־מנת לשלוט בסוגיה אחת קריטית - משאב מסוים, או נקודת החלטה מסוימת - כדי להשלים את המשימה של הממונה. אי אפשר לנהל כך קרב שלם, לזמן ממושך, ודאי לא בשלבים שעיקרם מגע עם האויב. עניין נוסף הוא השימוש במונח "שליטה". פעמים רבות נוצר בשיח בלבול בין "פיקוד פרטני" ובין "שליטה ריכוזית", וחשוב להבהיר את ההבדל ביניהם. השליטה היא תהליך התומך בפיקוד, והיא בעלת מאפיינים טכניים רבים (תכנון, בקרה, דיווח, הפצה ועוד). אפשרי ורצוי לקיים במערכים שונים תרבות של שליטה ריכוזית, כל עוד נשמר עקרון הביצוע המבוזר, כפי שמתפתח בחילות האוויר במערב.13 הרי גם אותו טייס, במב"מ ובמלחמה, נדרש להחליט אם "להסיט צלב" ולהחטיא את המטרה במכוּון במצב שבו השתנו התנאים בסביבתה. גם אותו מפקד זוטר בבט"ש אמור לפעול לכאורה לפי "פיקוד פרטני", אך מדובר בטעות נפוצה; אכן, מוטלים עליו אילוצים רבים, אך מוטב לא לומר לו איך לבצע את המשימה, משום שלא ניתן לחזות את כלל ההתפתחויות האפשריות במהלך ביצועה.

גם בחיל האוויר עלו לעיתים קולות שהזהירו מפני השפעת התרבות המתפתחת בבט"ש לזו של מלחמה והקושי בביצוע מעבר גם בחיל האוויר עצמו. דבריו של אלוף (מיל') אביהו בן־נון על מלחמת יום הכיפורים יכלו להיאמר על־ידי כל קצין יבשה אחרי כמעט כל מלחמה: "בביטחון שוטף פירטנו כל פקודה עד הפרט הקטן ביותר... הרגלנו את הטייסות לקבל הכול לעוס ומפורט... במלחמה תפסתי את עצמי מבין שלא הכנו את הטייסות לעצמאות. הבעיה של מעבר ממבצעים של ביטחון שוטף למלחמה היא בעיה מנטלית".14 גנרל הנחתים צ'רלס קרולאק שטבע ב־1999 את המונח "הרב"ט האסטרטגי",15 טען שככל שהעולם מורכב יותר ויכולות הדרג הזוטר רבות יותר, כל מפקד זוטר עשוי למצוא עצמו בנקודה שבה תפקודו ישפיע על קבלת החלטות ועל מאזן הישגים ברמה האסטרטגית. לכן יש להכשירו לכך ולתת לו את הכלים לזהות מצבים ולקבל החלטות. הוא לא התכוון, כפי שמפקדים רבים פירשו זאת, שיש לכבול את ידיו של רב"ט הרננדז המסכן, גיבור מאמרו, מחשש "שיעשה שטויות". כך, מפקד סיור זוטר יכול להיות ברגע אחד במהלך סיור שלֵו סביב הגדר, ורגע אחר כך למצוא עצמו בקרב עם כוח אויב שחדר והציב מארב. ברגע השינוי יצופה ממנו לפעול בהתאם לסיטואציה, ולהחליט החלטות שיכולות לכלול חצייה של קו הגבול הבין־לאומי, הפעלת נשק מסייע, הכוונת כלים אוויריים וכדומה. לפיכך יש לשאוף לפיתוח דמות מפקד שיודע לעבור בין "מצב פעולה" אחד לאחר בלי לקבל פקודות מפורשות; נדרש מפקד שיבין מתי המצב משתנה, ומתי הפקודות שניתנו מראש והאילוצים שפורטו אינם רלוונטיים עוד.

לעומת החיכוך הקבוע שבו כרוך הקרב היבשתי, אין זה מקרי כי גישת "הפיקוד הפרטני" ביסודה נתפסת כנכונה עבור חיל האוויר, מערך המודיעין והכוחות המיוחדים. המשותף למערכים אלה הוא ההנחה שניתן להתגבר על תופעת החיכוך, ואם לא על כולה אז על מרביתה. בחילות אלה מניחים שניתן לעשות זאת בעזרת תכנון קפדני ביותר ובתוספת טכנולוגיה שיכולה לייצר תמונה אמינה של ההתרחשות בשדה הקרב, בקרב כל הדרגים. אורח חשיבה זה הוא הקרקע שעליה צומחת הגישה הכופרת ב"פיקוד משימה". "פיקוד פרטני" מניח את יכולתו של המפקד לחזות את ההתרחשויות הצפויות בשדה הקרב, ולכן עולה בקנה אחד עם מי שגישתו למלחמה היא תעשייתית ומכנית.16 צה"ל לא יכול לאמץ באמת את "פיקוד משימה" כפילוסופיה וכרף מקצועי כל עוד הוא מאפשר לפעול לפי "פיקוד פרטני" ומעניק למפקד את שיקול הדעת לבחור מתי לעשות זאת. התשובה האמיתית לטעמנו היא שלא ניתן להשתמש ב"פיקוד פרטני" אף פעם, בשום התרחשות קרבית. השיטה מנוגדת אפילו לעקרון המלחמה הראשון - עמידה במשימה לאור המטרה - שהרי אם המפקד נדרש להגדיר גם את ה"מה" וגם את ה"איך" בכל עת, אין לפקוּד יכולת להיערך מחדש בהתאם לשינוי הנסיבות ולהחליט על הפעולה הנדרשת בזמן אמת כדי להשיג את המטרה.

בפתחו של עידן חדש

זרועות וגופים מחוץ לכוחות היבשה התפתחו בעוד התפיסה הדומיננטית של פיקוד ושליטה המלווה אותם היא ריכוזית, ובראייתם זאת גם הגישה היעילה. כך, למשל, כדי להקצות משאבים חיוניים כראוי פועל מערך הלוגיסטיקה בגישה ריכוזית. חיל האוויר פועל משחר ימיו בגישה של תכנון ריכוזי ושליטה מרכזית, ומפעיל את מטוסיו במלחמה (קל וחומר בין המלחמות) בשליטה מרוכזת ("תל־אביב תוקפת בעזה").17 ואולם הדיון על השוני בגישות הפיקוד אינו רק בגדר שעשוע אינטלקטואלי, אלא גורם לחיכוכים בהפעלת הכוח ויהפוך לבעל חשיבות מכרעת כבר בעתיד הקרוב. צה"ל עומד היום בפתחו של עידן שבו בדרג היחידה הטקטית יילחמו זה לצד זה, באופן אורגני, מערכים מזרועות שונות ומתרבויות פיקוד שונות.18 האם ניתן לפקד בקרב על יחידה שבתוכה פועלים במהלך אותו קרב קצינים ומרכיבי משנה, כל אחד על־פי פילוסופיית פיקוד שונה, כחלק מאותו מהלך טקטי?

במרוצת השנים התפתחו תהליכים מורכבים שנועדו לאפשר שילוב יעיל של חיל האוויר בקרב היבשה. תהליכים מורכבים אלה נוצרו לנוכח המתח הקיים בין אופן הפעלת הכוח האווירי, בצורה מרוכזת, ובין הצורך של היבשה בזמינות גבוהה מאוד שתאפשר זמני הפעלה קצרים. מורכבות נוספת נוצרת לנוכח המתח שבין היות זרוע האוויר בעלת משימות עצמאיות בשדה הקרב, ובין היותה מסייעת לקרב היבשה. כדי לגשר על פערים אלה הוקמו גופים כגון תאי שליטה בחיל האוויר ומרכזי שליטה בפיקודים. פעולתם מחייבת את מפקדי היבשה לצלוח את הבירוקרטיה הנדרשת לצורך הפעלת המטוסים, ולכן מצד אחד ניכרים מאמצים לגשר על הפער, ומצד שני הפער גדול כתוצאה מהתהליך.

תרשים 2 (מתוך פקודה למבצע "ברוש", 7 ביולי 1948)

גם בהקשרי הפו"ש במערכות האחרונות היינו עדים לחיכוכים, תוך כדי לחימה, בין מפקדי שדה, לרבות בכירים, שפוקדים על גורם אוויר להפעיל אש בגזרתם, גזרת האחריות שלהם - וגורם האוויר מסרב או מתנה הפעלה במגוון תנאים. לשיטתו של איש חיל האוויר, גִזרת הפעולה אינה רלוונטית, או שהוא כופר בתמונת המצב של המפקד היבשתי שלו הוא מסייע ורואה עצמו כפוף למערכת פיקוד שונה, בתנאים שונים. באיזשהו מקום הוא למעשה "לא באותו הקרב". אם אנחנו רוצים להפוך את הקרב למשותף, משולב ואחיד, אנחנו נדרשים לשפה משותפת בנוגע לשיטות הפיקוד ולפרשנות שלהן. דוגמה לכך אפשר לשאוב מפקודות המבצע של מלחמת העצמאות. הפקודות כולן קצרות מאוד, ממוקדות ומכילות את כלל המערכים, לרבות בסעיף "השטה" (כך במקור). מן המוכרות היא פקודת ההתראה למבצע "יואב" מ־15 באוקטובר 1948, שבה הוגדרה השיטה "בעצמכם" והפכה לדוגמה מובהקת ליישום של שיטת פיקוד עצמאית לחלוטין. דוגמה נוספת שמשולבת בה לחימה רב־זרועית ברמה הנמוכה ביותר, אפשר למצוא בפקודה למבצע "ברוש" מ־7 ביולי 1948; בסעיף "כוחותינו" מופיע "חיל האויר" (כך במקור) כאחד הכוחות. המשימה למבצע היא: "הכוח יכבוש את בית המכס, משמר הירדן ויחסל לחלוטין את המשימה שקיבל הכוח האווירי במבצע היא "הפצצת קוניטרה – הדרך אליה, וריכוזי האויב בסביבתה". ועוד הוסברה הכוונה: "המגמה העיקרית: מניעת תגבורות מהמזרח".

כוחות האוויר שימשו כוח במבצע, והופעלו ככל כוח אחר - בצורה עצמאית ולפי כוונה ברורה. כך הוא נדרש לשרת את משימת החטיבה (כרמלי) - למצוא את האויב שהוגדר לו, לתכנן את תקיפתו, לעמוד בזמנים ולהיות בתיאום עם הכוחות האחרים. הכוחות האוויריים היו חלק אינטגרלי מהמבצע, והופעלו באותה גישת פיקוד ככל כוח אחר. זאת רב־זרועיות במיטבה. מה שאִפשר אותה היו שיטת הפעולה, השפה האחידה ובעיקר גישת פיקוד משותפת. כולם לקחו חלק בהשלמת המשימה, באופן עצמאי ובהתאם למטרה. נוסף על כך, על־פי שיטת "פיקוד משימה" מאציל המפקד סמכות לפקוד, ונאלץ לספוג את טעויותיו של האחרון. המפקד נדרש לשחרר במודע את השליטה שהוא מדמיין כאוחז בידיו בקרב. לכן גישה זאת דורשת, נוסף על דברים רבים אחרים, מפקדים אמיצים, שסומכים על פקודיהם; סומכים עליהם כי הוכשרו ואומנו כראוי, וכן הבהירו להם היטב את כוונתם, את ההבנה שאין באמת אפשרות אחרת אם הם רוצים לנצח. מחקר שהתקיים בעבר בנושא הצביע על חשש אמיתי של צה"ל מפני אימוץ "פיקוד משימה" כגישה בלעדית, וקרא למפקדים לעשות כן ולהנחיל את העקרונות.19 החשש ברור, ודורש טיפול (גם) עכשיו יותר מתמיד.

אז מה אנחנו מציעים?

לשיטתנו, צה"ל נדרש לאמץ את "פיקוד משימה" כפילוסופיית הפיקוד הבלעדית, ועדיף לכנות אותה בפשטות "פיקוד". נדרש להיפרד ממתן הלגיטימציה לגישות פיקוד לא רלוונטיות בשדה הקרב, כמו "פיקוד פרטני". פילוסופיית הפיקוד צריכה להיות תקפה לכל המערכים ולכל צורות התפקוד. לפיקוד צריכים להיות תבחינים אחידים, דומים לאלה שאנו מגדירים דרכם היום את שיטת "פיקוד משימה". באמצעות לימוד הפילוסופיה הזאת והכלים המעשיים שהיא מציעה נכשיר את כלל המפקדים, ולפיה נבחן את יכולות הפיקוד שלהם. בבסיס הפעילות נדרש להתקיים מעין "ציר" שבצידו האחד יהיה "פיקוד עצמאי/מבוזר", ובצד האחר "פיקוד נשלט/מרוכז". כל מפקד יצטרך להחליט היכן הוא מתמקם בהקשר של הפקוד המסוים (בכירותו, איכותו וכדומה), בהקשר המשימה המסוימת (כמה תיאום בין הפקודים נדרש באותו השלב למימוש המשימה), ובהקשר של אופי הפעולה הנדרש מיחידתו במלחמה (מג"ד מתמרן-מסתער יידרש גם ביום־יום להפעיל פיקוד עצמאי/מבוזר יותר כדי להכין את פקודיו לחירום). במהלך עריכת התוכנית יצטרך המפקד לקבוע מתי הוא מרכז סמכויות מסוימות, ובשאר הזמן יאפשר חופש לפקודיו. אם החליט לרכז סמכויות - יקיים זאת לפרק זמן קצר ככל הניתן, ואך ורק דברים שהם תנאי למימוש משימתו. בכל מקרה, בין גבולות הגזרה, הפיזיים והרעיוניים, שהגדיר לפקודו לא יכתיב המפקד את אופן הפעולה.

צה"ל יגדיר תנאי סף שישמשו כמסגרת וכמצע תרבותי להתוויית "פילוסופיית הפיקוד":20

1. בסיס תו"לי אחיד משותף, וידיעת התו"ל והבנתו.
2. אחידות בדרך החשיבה הצבאית.
3. אמינות ואמון הדדי.
4. התמקדות כל דרג ברמתו שלו, ונכונות הכפופים ליזום וליטול אחריות.
5. נכונות הממונה ליטול סיכונים, וכן לקבל אחריות לשגיאות ולכישלונות של הכפופים לו.
6. הפגנת אומץ להודות בשגיאות וללמוד מהן.

נוסף על "פילוסופיית הפיקוד" נדרש צה"ל להגדיר מסגרת פרקטית הלכה למעשה, בבחינת "איך עושים פיקוד משימה". זאת באמצעות ארבעה עקרונות, הנסמכים על התורה הקיימת בצה"ל וכן על תובנותיו של הגנרל הבריטי רופרט סמית:21

1. על המפקד להבהיר את כוונתו ולהסביר כיצד כל פקוד משתלב בתוכנית (ראו להלן משמעות "הכוונה").
2. המפקד נדרש להקצות משאבים מספקים לפקוד לביצוע המשימה.
3. המפקד נדרש להגדיר סייגים הכרחיים, בעיקר לתיאום, שהרי היחידה אינה נלחמת בחלל ריק, אלא לצד יחידות וגורמים נוספים.
4. הפקוד נדרש לבחון כל העת את תקפות המשימות שקיבל לנוכח כוונת מפקדו, ולעדכן את משימתו בהתאם להתפתחות הקרב, שהרי "קרב הינו התרחשות מותנית נסיבות".22

חפ"ק מאו"ג 146 , אלוף מוסה פלד במרכז. אוקטובר 1973 . פעמים רבות נוצר בשיח בלבול בין "פיקוד פרטני" ובין "שליטה ריכוזית" (צילום: מתוך הספר "כנגד כל הסיכויים")

כל פעולה של מפקד תהיה בהלימה לכוונת הרמה הממונה. כלומר, כל מפקד יצטרך להבין לעומק ככל הניתן את המשימה שניצבת מול מפקדו, את נתיבי התחבולה האפשריים, את תפיסתו של המפקד את המבצע ואת הצפי לתוצאותיו, ולפעול לפיהם -  גם אם הדבר כרוך בשינוי נקודתי של שיטת הפעולה, או אפילו של המשימה כולה, כפועל יוצא של המתרחש בשדה הקרב. בהתאם לכך, כל מפקד יידרש להבהיר לפקודיו בלשון חופשית, אך ברורה, בהירה, חדה ומקצועית, שאינה משתמעת לשני פנים, את כוונתו: איך בדיוק הוא רואה את הדברים. מה הוא רוצה שיקרה, מה הוא לא רוצה שיקרה, לאן הוא רוצה להגיע, מהם האילוצים ההכרחיים ומדוע. הכוונה תבהיר את כלל תפיסתו של המפקד את המבצע ותהיה המצפן לפקודיו. המפקד יגדיר מהו מצב הסיום הרצוי מבחינתו של השלב הטקטי או המערכתי, בהתאם לרמתו (מצב סיום לא במובן האסטרטגי, אלא זה שמאפשר את התנאים למעבר לשלב הטקטי הבא), מה ייחשב עבורו הצלחה ומה ייחשב חוסר הצלחה; אילו מחירים, למשל, ייחשבו כלא סבירים, מהם התנאים שהוא רואה כנדרשים לכך, אילו מגבלות מוטלות עליו ועל פקודיו, מהי המשימה, מה התכלית שהיא משרתת, ומה מוקצה להשגתה.23 את סעיף "הכוונה", כמקובל בצבאות נאט"ו, המבטא את כל האמור לעיל, יש להכניס לתוך פקודת המבצע הצה"לית (כחלק מרפורמה נרחבת שדרושה בה, אך זה עניין למאמר אחר).

כל מפקד בצה"ל, ללא קשר לשיוך הארגוני שלו וללא קשר לנדרש ממנו ומפקודיו בקרב, יידרש ליצור סביבה תרבותית המאפשרת את מימוש ששת תנאי היסוד לפילוסופיית הפיקוד. כל מפקד ינהג על־פי ארבעת הכללים למימוש פיקוד משימה הלכה למעשה. כל מפקד יצטרך להחליט מה מידת האילוצים שהוא מחייב בהם את פקודיו. כלומר, אילו מסמכויותיו הוא מבזר. גם מפקד שיבחר לקבוע את שיטת הפעולה של פקודיו (את ה"איך") יהיה חייב לעמוד בכל אלה, ובוודאי יהיה עליו לתבוע מפקודיו לרדת לסוף דעתו ולהבין את כוונתו עד תומה. כך יוכל לאפשר להם רמת חופש כדי שיוכלו לעדכן את משימתם ואת שיטות הפעולה שלהם לנוכח שינויים במצב - בשגרה, בחירום ובמלחמה. כי אין פיקוד אחר.