צבא עם מדינה גרעינית
ישיבת פורום מטכ"ל של צבא היבשה בפקיסטאן, נובמבר 2017
בעידן שלאחר מלחמת העולם השנייה, היכולת הגרעינית נתפסת כ"נשק יום הדין" וכעוצמה הצבאית האולטימטיבית שמדינה יכולה להחזיק ברשותה. סוגיית הפיקוד והשליטה על הנשק הגרעיני וכיצד לתפעל מערכת אפקטיבית שתספק מענה לכך, היא הנושא הקריטי ביותר בעיסוק בתחום הגרעיני. זאת בעיקר בכל הנוגע לתהליך קבלת ההחלטות על מתקפה גרעינית; למניעת זליגה של חומרים וטכנולוגיות גרעיניות לידיים בלתי־אחראיות (ובראשם ארגוני טרור); ולהיערכות לתרחיש של תקלה טכנית או כשל בטיחותי במתקן גרעיני, כמו בכור גרעיני המיועד לייצור חשמל.
מדינות שהצליחו להשיג יכולת גרעינית צבאית הקימו מערך ארגוני שיישא באחריות הכוללת לתחום הגרעיני, וזאת על־מנת שיוכלו לעמוד בכובד המשימה, משימה בעלת השלכות לעצם שרידותה של המדינה. לפיכך, גם אם מדינות גרעיניות נבדלות בניסיון ההיסטורי ובתרבות הארגונית שלהן, מערכי הפיקוח של כולן מתאפיינים במעורבות גבוהה של הצמרת המדינית־פוליטית, לצד מאמץ משותף של כמה גופי ממשל בניהול ההיבטים השונים של התחום הגרעיני (טכנולוגי, צבאי, מדיני, מסחרי), וזאת באמצעות מנגנונים לתיאום הפעילות ביניהם (וועדות משותפות, פורומים לקבלת החלטות). במדינות שברשותן תוכניות גרעין קיים גם גוף ממשלתי ייעודי (לרוב סוכנות לאנרגיה אטומית), האחראי על הקידום המדעי והטכנולוגי־גרעיני.
לעומתן, פקיסטאן, המדינה המוסלמית הגרעינית היחידה בעולם, בחרה בנתיב שונה - צבא היבשה שלה הוא הגורם הדומיננטי האחראי על התחום הגרעיני ולא ההנהגה האזרחית. גם ביתר המדינות המחזיקות בנשק גרעיני, כמו ארצות־הברית, רוסיה וסין, צמרת הצבא משתתפת בתהליך קבלת ההחלטות בתחום הגרעיני, בדגש על אחריות אמצעי הנשיאה והשיגור (מטוסי קרב, טילי קרקע-קרקע וצוללות). עם זאת, רק בפקיסטאן התחום הגרעיני נשלט באופן ריכוזי על־ידי צבא היבשה, לרבות בהיבטים האזרחיים שלו (מחקר מדעי, רכש והקמה של כורים גרעיניים לייצור חשמל).
המצב הייחודי של מערך שליטה צבאי בפקיסטאן מעלה סימני שאלה אם הוא מגביר את יכולתה של פקיסטאן להחזיק בבטחה בנשק הגרעיני נוכח האיומים עליה. פקיסטאן שקועה בסכסוך פעיל וממושך עם הודו הגרעינית בנושא הריבונות על חבל קשמיר, וללא מנגנונים יעילים לבניית אמון הדדי שיאפשרו להפחית את הסיכון לעימות גרעיני (דוגמת "הטלפון האדום" ששירת את וושינגטון ומוסקבה בימי המלחמה הקרה). כך, כשלים בהבנה באשר לכוונות ההדדיות, עלולים לדרדר את המדינות למשבר גרעיני. הדבר יכול לקרות גם כתוצאה מהתכתשות מקומית (כמו העימות הצבאי בגבול בחבל קשמיר ב־1999), או מפיגוע נגד יעד מרכזי בהודו (דוגמת המתקפה של ארגון טרור פקיסטאני על מומבאי בנובמבר 2008).
איומים חמורים נוספים נוגעים לנגישות אפשרית של גורמים חסרי־ אחריות לתוכניות הגרעין, ובראשם ארגוני הטרור הרבים בפקיסטאן. אפשרות נוספת היא נגישות לגרעין של גורמים בצוות המדעי בעלי השקפות רדיקליות ועוינות כלפי המערב. לא מדובר על תרחישים תיאורטיים: מדעני גרעין בדימוס הציעו את מרכולתם בפגישה עם בן־לאדן, שבועות מעטים לפני אירועי 11 בספטמבר, ואחד מראשי תוכנית הגרעין, עבד אל־קדיר ח'אן, עסק בתפוצה גרעינית למדינות כמו איראן וצפון קוריאה.
החששות בעניין מידת השליטה הפקיסטאנית על הגרעין גוברים גם נוכח חוסר היציבות מבית:
* התגוששות אלימה בין קבוצות אתניות ודתיות שונות.
* מצוקות כלכליות וחברתיות קשות.
* שינויי אקלים (תהליכי מדבור, צמצום מי השתיה הזמינים) המאיימים על אוכלוסייה של יותר מ־200 מיליון תושבים הגדלה בקצב מהיר.
האם המצב הייחודי שהתפתח בפקיסטאן, של מערך שליטה צבאי על התחום הגרעיני, הוא מצב רצוי? האם צבא היבשה הוא ארגון אחראי שהתנהלותו השקולה מרחיקה את האפשרות של שימוש בנשק הגרעיני, או שמא הפיקוד הבכיר שלו כולל גורמי אסלאם קיצוני הרואים בגרעין כלי רב עוצמה למימוש שאיפותיהם הרדיקליות נגד הודו ומדינות המערב? האם המאפיינים הצבאיים של מערך השליטה הפקיסטאני אפשרו את הסיוע הגרעיני למשטרים מסוכנים בהובלת רשת התפוצה של ח'אן, או דווקא בזכותם נבלמו תרחישים גרועים אף יותר, כמו מכירת מתקני נפץ גרעיניים למדינות וארגוני טרור?
במאמר זה ייבחנו מאפייניו של מערך הפיקוח על הגרעין, והאם אלה מסייעים או פוגעים ביכולתה של פקיסטאן ליישם מדיניות גרעינית שקולה ולהתמודד עם האיומים הגלומים מעצם היותה מדינה גרעינית.