המערכות הנמשכות באפגניסטאן ובעיראק וההתמודדות המתמשכת של צה"ל עם אתגרי הזירה הפלסטינית בעזה ובאיו"ש ועם אתגר החזבאללה בלבנון הביאו לעיסוק גובר בצבאות העולם בנושא ההתמודדות עם אתגרים א־סימטריים ועםאיומי חתרנות (Insurgency). המכנה המשותף האקטואלי הרחב לאתגרים האלה הוא היותם מונחים על-פי אידיאולוגיה ג'יהאדית-איסלאמית, אם כי יש לציין שקיימים זרמים שונים בג'האד (למשל אל־קאעדה והחמאס הם ארגוני ג'האד סוניים, ואילו חזבאללה הוא ארגון ג'יהאד שיעי. יש ביניהם הבדלים ולעיתים גם יריבויות).
השאלה המרכזית שבה מתמקדים בעולם בהקשר הזה היא כיצד להתאים את הצבאות המערביים המודרניים לעימות מהסוג הזה. המבוכה הרבה שהעימותים האלה גורמים לצבאות המערביים ולחברות המערביות העומדות מאחוריהם נובעת מהסתירה הבסיסית שבין תפיסת העולם המערבית ובין זו האיסלאמית-רדיקלית ומהסתירה הנגזרת מכך בין תפיסות הלחימה והארגון השונות.
הניסיון להתאים את המבנה ואת תפיסת הלחימה של הצבא המודרני לעימותים אסימטריים מעוררת דילמה נוספת בצבאות האלה: כיצד להתאים את הצבא לעימות האסימטרי ובה בעת להכינו גם למלחמה גבוהת עצימות נגד צבאות סדירים אחרים? כך למשל יש לזכור כי אחד מלקחי צה"ל ממלחמת לבנון השנייה נוגע לאיזון - שבדיעבד התברר כי לא היה מיטבי - בין המאמצים שהושקעו בלחימה השוטפת בזירה הפלסטינית לבין המשאבים הלא מספקים שהושקעו בהכנת צה"ל למלחמה רחבה.
מטרת המאמר הזה היא להעשיר את הדיון בצה"ל ובעולם בזווית ראייה אסטרטגית לעימותים האלה. רצוי שזווית הראייה תתווסף לבחינות המערכתיות והמבצעיות המתבצעות כיום בצבאות העולם. אף שהמאמר רלוונטי להתמודדות עם ארגונים לא מדינתיים באופן כללי, בחרתי למקד את ההתייחסות להתמודדות עם ארגוני ג'יהאד בגלל הרלוונטיות הרבה שלה לצבאות המערב בכלל ולצה"ל בפרט.