כך טובעה האמיר פארוק

"ב־19 באוקטובר 1948 הפליגה דרומה שייטת חיל־הים, שכללה את האניות "הגנה" (ק. 20) "ווג'ווד" (ק. 18), "נגה" (ק. 26) ושמעון (ק. 24) לעיקוב אחרי אניות־אויב. ביום האחרון של ההפלגה, הוא ה־22 באוקטובר, נתגלו מרחוק שתי אניות־אויב ליד עזה. אלה היו "האמיר פארוק", אנית־הדגל של הצי המצרי ושולת־מוקשים שליוותה אותה. תוך ציפיה להנחיות, מול אניות האויב המרוחקות, בשעה שש ועשר דקות אחה"צ, התקבל מברק ממפקדת החיל: "תקפו את האויב בכל הכוח".

++++++

"זינקתי עם סירתי כקליע, במהירות של 70 קמ"ש, לעבר הדופן של "האמיר פארוק". הסירה השאירה שובל מים לבנים ומקציפים... המטרה הלכה וגדלה במהירות. ישבתי צמוד למצוף וכוונתי את סירת־התופת ללב אנית־הדגל . עוד 300 מטרים... 200 מטרים מטרים... אש בלתי מכוונת נחכה לעבר סירתי... 150 מטר... 100 מטר... האניה נראתה עצומת ממדים עתה, ואפשר היה להבחין את כל תויה בבירור, כשמלחים מבוהלים נראו מתרוצצים על הסיפונים. לאחר ששחררתי את ניצרת־המצוף ואת ידית ההפעלה של חומר־הנפץ, הטלתי את עצמי למים. "אך שוד ושבר – המצוף לא משתחרר! אני בטוח שבהיותי לפתע נתקלתי במצוף, בדרך נס. נראה שניתק לאחר־מכן. "לא שמעתי ולא הרגשתי כל התפוצצות, אך פתאם שמעתי בבירור רעש של חדירת מים וקול אופייני של שחרור קיטור. "האמיר פארוק" החלה מתכסה בעשן לבן וסמיך, ותותחיה ירו אש־סתמית לכל הכיוונים. חרטומה עלה, ולפתע הזדקפה והחלה שוקעת".

לקריאת המאמר המלא לחצו כאן או על "הורדת PDF"

לקבלת חומרים נוספים מבית "מערכות" לחצו כאן: https://bit.ly/3ledAzz