תופעות כמו תחרות־צעדה ומשחק כדורגל מעוררות מחשבות שונות. ולאחר שעברה שיא ההתרגשות, וחדל הוויכוח הנוקב על ״מי ניצח״, נשאלת שאלה רצינית: האם זה באמת הכול? האם בזה שידוע מה שהנבחרות ביצעו משקף את הישגי היחידות שמהן באו? ועוד שאלת־לואי מצויה כאן, שאולי מסתתר מאחוריה הרבה יותר מהנראה-לעין; האם עניין הספורט בצבא בא כדי לנצח, או כדי לשחק?
שהאופי הצבאי של היחידה יטושטש על־ידי שאיפה לנצח ״בכל הדרכים״.
כשהמדובר בהתמודדות בשדה-הקרב אנחנו שומעים מילים כמו ״ניצחון״, ״מפלה״, ״מכה״, ״האויב ניגף״, ״נסוג״ ואף ״היו לו הרבה אבדות״. במשחק או תחרות, אם כי שומעים אנו את המילה ״ניצחון״ הרי אין שומעים את רוב הביטויים האחרים, אלא מילים כגון ״הפסיד״, ״חטף גולים״, (או ״נקודות״) בעצם השימוש בשפה ישנו הבדל רב בין התמודדות בקרב, שהיא שאלת חיים, לבין ההתמודדות הספורטיבית, שהיא שאלת כושר וחינוך.
כבר נאמר, שבקרב אינם מצויים כאילו חוקים לאותם חוקים הקיימים בספורט. אולם ההבדל הזה אינו בדיוק נכון.