במהלך 2020 ערכו מרכז דדו, מחלקת היסטוריה ומחלקת מת"ת זרוע היבשה, בשיתוף עם אמ"ן וגופים נוספים, מחקר שמטרתו לבחון את מצבו של צבא סוריה ואת אפשרויות השיקום שלו לאחר מלחמת האזרחים. בין היתר ביקש המחקר לבחון את תפיסת ההפעלה של צבא סוריה בשנים שלפני ההתקוממות, ואת אופן ארגונו ערב המהפכה. זאת מתוך הנחה שעל אף התהפוכות הרבות שהתרחשו במהלך המלחמה, תפיסת ההפעלה ששלטה בצבא לפני פרוץ המרד משקפת תרבות אסטרטגית ורעיונות הנטועים עמוק בחשיבה הצבאית הסורית.
החוקרים הניחו שהבנת התשתית שעליה בנה הצבא הסורי את כוחו תאפשר להבחין בהבדלים שבין היסודות הקבועים שנותרו בו, במבנהו ובאופן ארגונו, ובין השינויים שחלו בתפיסה הצבאית הסורית במהלך הלחימה, בין היתר בעקבות השפעת הכוחות החיצוניים שהתערבו בה. ההנחה היא שחשיפת ההבדלים בין היסודות ובין ה"תוספות", בין ה"דנ"א" של הצבא הסורי ובין ההשפעות הזרות (רוסיות ואחרות) שספג במהלך מלחת האזרחים, תאפשר להעריך נכונה את הפוטנציאל העכשווי למימוש בניין הכוח ולשיקום המצב שאליו הגיע הצבא בעקבות הלחימה.
לצורך יצירת בסיס ידע ולשם הצפת שאלות ופערים - כצעד ראשון בדיון הארוך יותר, הנוגע לשיקום הצבא הסורי - יסקור המאמר את עיקרי תפיסת ההפעלה של הצבא הסורי כפי שבאו לידי ביטוי מתחילת שנות ה־2000 ובעיקר מ־2006 ובשנים שקדמו לפרוץ ההתקוממות, עד תחילת המהומות, ב־2011.