מציג עמוד 9 מתוך 86 תוצאות
בסוף שנות ה־80 של המאה הקודמת, נמצאה ישראל במתח בין המענה לאנתפאדה הראשונה בזירה הפלסטינית ובין הגברת המעורבות האזורית של איראן עם הקמתו של חזבאללה בדרום־לבנון, ולא זיהתה את ההתהוות החמורה בלבנון. הפעם, לתחושתי, השכלנו לפעול אחרת
למרות כל מה שנעשה בין מאורעות תרפ"ט למרד הערבי ב־1936, לא היה מספיק באף אחד מתחומי הפעולה של ההכנה הצבאית. הרי ניתן לקבוע כי ארגון "ההגנה" נכנס לניסיון הקשה של ההתמודדות עם המרד הערבי מוכן הרבה יותר מאשר ב־1929 ודבר זה אפשר לו לעבור במשך זמן קצר לשיטות לחימה אחרות. אולם גם האויב היה אחר ויעדי התקפותיו היו שונים
בעקבות מלחמת המפרץ הראשונה אימץ צה"ל את התפיסה האמריקנית שהעדיפה באופן בולט את האש על פני התמרון. צה"ל הפעיל את התפיסה הזאת בגזרת לבנון (במבצעי "דין וחשבון" ו"ענבי זעם") ומול הפלסטינים (באירועי מנהרת הכותל וב"גאות ושפל") - אף שנחל ממנה שוב ושוב רק אכזבות וכישלונות. מרכזיות האש במלחמת לבנון השנייה הייתה אפוא המשך ישיר לתפיסה שהתקיימה בצה"ל בעשור וחצי האחרונים ולא התפתחות דוקטרינרית חדשה של השנים האחרונות
75 שנים לאחר הקמתה, לאונר"א עדיין אין מסגרת מוסדרת למתן דין וחשבון. לנוכח אופי הגילויים הקשים והביקורות החריפות שהועלו נגדה במישורים השונים במשך שנים רבות, ובמיוחד במהלך "חרבות ברזל", הבחינה שמבקש מזכ"ל האו"ם לקיים בנוגע לנייטרליות הסוכנות היא בגדר עלה תאנה והסטת קשב של הקהילה הבין־לאומית, תוך התעלמות מכוונת משורש הבעייתיות ומחומרת ההאשמות הכרוכים בפעילותה ובהתנהלותה של אונר"א