מלחמה פוסט-הרואית
אנו חיים בתקופה שבה החשש מפני אבדות הוא השיקול העליון המכתיב את אופן הפעלת הכוחות. הדבר בלט במלחמת המפרץ ועוד יותר מכך במלחמת קוסובו. למרות זאת משקיעים הצבאות מעט מאוד משאבים במחקר ובפיתוח של אמצעי מיגון מתקדמים לחייליהם
מציג עמוד 62 מתוך 994 תוצאות
אנו חיים בתקופה שבה החשש מפני אבדות הוא השיקול העליון המכתיב את אופן הפעלת הכוחות. הדבר בלט במלחמת המפרץ ועוד יותר מכך במלחמת קוסובו. למרות זאת משקיעים הצבאות מעט מאוד משאבים במחקר ובפיתוח של אמצעי מיגון מתקדמים לחייליהם
כל זרוע בצבא ארה"ב משמרת בקנאות את עצמאותה ומעכבת בנייה של כוח רב-זרועי אמיתי. העובדה שהכוחות האמריקניים השיגו ניצחונות מוחצים במלחמת המפרץ ובמלחמת קוסובו מפריעה להם להבחין בליקויים הבסיסיים שחשפו מלחמות אלה באופן הפעלתם
צה"ל סובל ממצוקת כוח אדם במקצועות הטכנולוגיים, וקצינים בכירים תוקפים את מערכת החינוך על שאינה מעמידה יותר בוגרים בתחומים אלה. להתקפות האלה אין מקום: למערכת החינוך יש משימות רבות וסבוכות, אך הכשרת כוח אדם לצבא אינה אחת מהן. את הבעיה הזאת צריך צה"ל לפתור בכוחות עצמו
הדרך היעילה ביותר לנצל את העוצמה האווירית היא להפעילה בעומק שטחו של האויב, במרחב האמנעה. כל ניסיון לשלב את המטוסים בסיוע קרוב לכוחות היבשה כרך בקשיים כה רבים, עד כי הוא מפחית מאוד מיעילותם. שום צבא -ובמיוחד צבא עני כצה"ל- אינו יכול להרשות לעצמו את הבזבוז הכרוך בהפעלה לא יעילה של אמצעי לחימה היקרים ביותר העומדים לרשותו
ברגע שנוצר מפגש פיזי בין שני כוחות יריבים, הרי מהבחינה הטקטית אין זה משנה מדובר בקרה במסגרת עימות מוגבל או במסגרת מלחמה כוללת. בכל מקרה חייב המפקד ברמה הטקטית לפרש במהירות את המציאות ולהגיב באופן מיידי
קרב הדמים, שבו הסתבכו הכוחות המיוחדים של ארה"ב ב-3 באוקטובר 1993 במוגדישו, בירת סומליה, חולל מהפך של ממש במדיניות ההתערבות הצבאית של ארה"ב . בעקבותיו החליטו האמריקנים כי לעולם לא יתערבו שוב בסכסוך כלשהו מסיבות הומניטריות, אלא רק אם יש להם אינטרס חיוני. הספר "נץ שחור הופל במוגדישו" (יראה בקרוב אור בהוצאת מערכות), העוסק בקרב הדמים הזה, מהווה מסמך חשוב בתחום הסבוך של הפעלת כוחות סדירים נגד כוחות חתרניים בנוכחות אוכלוסייה עוינת
פיתוחים טכנולוגיים -חלקם כבר בנמצא וחלקם בשלבים שונים של מחקר ופיתוח - ישללו מארגוני הטרור והגרילה את הנכס החשוב ביותר שלהם : החתימה הנמוכה
סיפור הגלגולים השונים בהפעלת כוחות מסתערבים. מסתבר שהעלילות מסמרות השיער של פאודה מתגמדות מול המציאות ארוכת השנים שהחלה ביחידת המסתערבים של פלמ"ח ונמשכת ממש עד רגע זה. בפרק מספר הסופר והעיתונאי מתי פרידמן את סיפורם של המסתערבים הראשונים שנטמעו בביירות וסיכנו את חייהם לטובת המדינה עוד לפני שזו נוסדה ואילו תומר צבן ורז שביט ששירתו ביחידת דובדבן בשנות התשעים יספרו על הניסיונות למגר את הטרור בעזה בשנים הללו
ההשתלטות על "קארין איי" בינואר 2002 הייתה הפעם הראשונה בתולדות שייטת 13 שבה הכוחות השתלטו פיזית על אוניית אויב כשהיא בתנועה, במרחק קילומטרים רבים מישראל. אבל יותר מהתעוזה הטקטית חסרת התקדים, המשמעות הגדולה של המבצע הייתה בהקשר האסטרטגי. כי התמונות של מצבורי הנשק האדירים שהיו על האוניה, חמישים טונות אמל"ח שיועדו לרשות הפלסטינית – עשו שירות אדיר למאמצי ההסברה הישראלית. זו הייתה ההוכחה החותכת של מעורבותה של הרשות הפלסטינית בטרור נגד ארחים ישראלים במימון וחימוש איראני. בפרק נחזור לרגעי המתח של המבצע עם דרור פרידמן, מפקד המבצע ורא"ל (מיל') שאול מופז, הרמטכ"ל באותה עת, וכן עם ד"ר יועז הנדל, שירחיב על האפקט ההסברתי של המבצע בפרט, ושל הכוחות המיוחדים בכלל
איך מחסלים את ראשי הטרור? בשנות השבעים ביירות הייתה אחת הבירות השוקקות במזרח התיכון. היא הייתה גם מקום מושבם של בכירי אש"ף. ארגון הטרור שהיה אחראי לרציחתם של הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן. במבצע אביב נעורים, יצאו כוחות צה"ל מסיירת מטכ"ל, הצנחנים והשייטת למבצע בלב ביירות כדי לסגור איתם חשבון. המבצע הוא פרי שיתוף פעולה יוצא דופן, יחסית לנהוג אז, בין צה"ל למוסד שסיפק את המידע על ראשי אש"ף בזכות וסכנת שהושתלה בבירת לבנון. על מהלך המבצע ושיתוף הפעולה בין הארגונים מספרים אבנר שור ואבירם הלוי, יוצאי סיירת מטכ"ל ומי שרואים את עצמם כהיסטוריונים שלה.