אסטרטגיה של מלחמה ושלום

הים כעומק האסטרטגי של ישראל

חסרונו של עומק אסטרטגי וקרבת התשתיות האזרחיות והצבאיות לחזיתות השונות מהווים עקב אכילס בהגנת ישראל. בגלל תלותו של חיל האוויר בשדות התעופה הוא למעשה חיל יבשתי, החשוף להטרדות גרילה ולטילים כמו כל הכוחות הקרקעיים בישראל. המסקנה היא שעל ישראל להשקיע משאבים רבים יותר בפלטפורמות ימיות, שפיתוחים טכנולוגיים חדשנים כבר מאפשרים להן לתקוף בדיוק רב מטרות בעומק שטחו של האויב. "משימות חדשות לחיל ים חדש" זהו האתגר החדש והמרת' העומד לפתחנו

"מבחן התוצאה" כמבחן של מגמות

בשיח הציבורי הישראלי נשמעת מדי פעם האמירה כי אין מענה צבאי לאיום הטרור. אכן באילוצי הסביבה האסטרטגית שבה אנו פועלים, ובהתחשב במאפייני העימות המוגבל, ניתן לומר כי אין פעולה צבאית סופית שתגדע באחת את מכלול מרכיבי איום הטרור. אולם לא בכך מדובר. הפעילות הצבאית מיועדת בהקשרי עימות אלה גם להגן מפני האיומים, גם לסכל את יכולת הפעולה וההתארגנות של גורמי הטרור וגם - אם לא בעיקר - ליצור באמצעות הפעלת הכוח את האפקטים המערכתיים ואת המגמות האסטרטגיות שבהם יעוצבו גבולות הדיון המדיני ותכניו

מבצעי "כוחות היבשה 2010" - היורש של "תורת קרב" מ-1964

תורת הלחימה של כוחות היבשה של צה"ל התבססה מאז 1964 ועד היום על ספרי "תורת הקרב". האויב השתנה, הסביבה המבצעית השתנתה, הטכנולוגיה שינתה את פניה לבלי הכר וגם מדינת ישראל וצה"ל עברו תמורות מרחיקות לכת, אבל "תורת הקרב" נותרה בעינה יותר מ-45 שנה. עכשיו יוצא סוף-סוף לאור יורש מעודכן ל"תורת הקרב" - "מבצעי כוחות היבשה"

המהפכה בעניינים צבאיים של הציר הרדיקלי

כמה מדינות וארגונים במזרח התיכון גיבשו בסוף שנות ה-80 ובתחילת שנות ה-90 של המאה ה-20 תפיסת לחימה שנועדה לתת מענה לעליונות הטכנולוגית של המערב - ובכלל זה של ישראל - ושימשה מאז בסיס להפעלת הכוח שלהם ולבניינו. התוצאות המורכבות של העימותים האחרונים יחייבו את המדינות ואת הארגונים האלה להעריך מחדש את התפיסה הזאת ואולי אף לשנותה

קוברה 2-הסיפור המלא של פלישת ארצות הברית לעיראק והשליטה בה

האומה החמושה: עלייתה ושקיעתה של תופעת המילואים בישראל

שילוביות של מפקדות ב"עופרת יצוקה"

כדי שכוחות יפעלו בשילוביות מלאה - כמו ב“עופרת יצוקה“ - יש לבנות את המערכת המשולבת ולאמץ זמן רב לפני הלחימה פרקטיקות של עבודה משותפת בקרב כל הכוחות והמפקדות שמרכיבים אותה

על "עוון האמורי" - השוואה בין האסטרטגיה של ישראל לזו של חמאס בעזה

חמאס נוקט אסטרטגיה שיש בה סתירה פנימית מובנית: ברגע שהיא מוצלחת מדי, היא מחייבת את ישראל להפעיל כוח רב יותר ולהביסו - כפי שקרה במבצע "עמוד ענן". במילים אחרות: בכל פעם שחמאס מצליח - הוא נכשל

בניית כוח ההרתעה העצמאי של ישראל: המשכיות מול שינוי

התנתקות ממדיניות העמימות - כפי שמציעים באחרונה גורמים שונים - לא תחזק את יכולת ההרתעה של ישראל. כבר היום בעייתה העיקרית של ישראל אינה מחסור באמצעים להפגנת כוח אלא היעדר לגיטימציה - פנימית וחיצונית - להפעיל אותם