מציג עמוד 19 מתוך 280 תוצאות
מאז 2006 קיימת בצה"ל שאיפה "לחזור ליסודות". כל מה שמתעלה מעל ליסודות מתקבל בחשש שמא יבלבל את המפקדים ואת הלוחמים. הבעיה בגישה הזאת טמונה בהכשר האקדמי שהיא נותנת לא לחשוב ולא לדמיין ואף לבוא בטרוניה על כך שלעיתים יש צורך בהעמקה נוספת ובקריאה
מעט מאוד ניסיון נצבר בעולם ובישראל בתחום ההגנה מפני טילים ורקטות. מהסיבה הזאת ניצב בפני המפקדים בתחום הזה אתגר קשה במיוחד: לפתח תורות לחימה יש מאין ולאמן לאורן את הלוחמים
על פי המקורות היהודיים, כל מלחמה - כולל מלחמה בטרור - היא מאבק בין קולקטיבים. הנגזרת של הנחת היסוד הזאת היא עקרון האחריות הקולקטיבית שמוטלת גם על מי שאינו לוחם באופן אישי ואף מתנגד ללחימה. מכאן ההיתר המקובל ביהדות - וגם במשפט הבין־לאומי - לפגיעת אגב באזרחים במהלך לחימה
בעוד שצה"ל מיישם את מסקנותיו ממלחמת לבנון השנייה באמצעות פיתוח של אמצעי לחימה יקרים ומתוחכמים, שרק מעטים מהם יעמדו לרשות הלוחמים, מיישמים הסורים את מסקנותיהם באמצעות רכש המוני של אמצעים זולים שכבר קיימים "על המדף". שאלה: מי משני הצבאות מוכן יותר למלחמה הבאה?
אחד האתגרים בתחום הכושר בצבא הוא לשמר את הכשירות, גם בפרקי זמן שבהם לא מתאפשרים אימוני ריצה ויש מגבלת זמן ומרחב. מפקדים רבים מחזיקים בדעה שללא אימוני ריצה לא ניתן לשמר את הכשירות. המחקר שבמאמר זה מוכיח את השימוש באימוני אינטרוולים במוצב ככלי אפקטיבי
כמי שקיבל השראה מהספרים "אנשים מול אש" ו"סוד האומץ" לא מוותר קנת מקסי, מחבר "הקרב" על רגעי התייבשות של באר האומץ ועל הצורך לדבר על הרגשות בגמר הלחימה. ספר מצוין ללימוד ולהכשרת הדמיון בשדה הקרב ובלחימה
הדיון סביב תחלואי הרפואה הראשונית בצה"ל וההפרטה המיועדת מפספס את הפיל שבחדר - מעט מדי זמן מתמקד בטיפול רפואי
מחקר שבוצע מעלה תזה שלפיה צוותי האוויר תופסים את עצמם כבעלי תרומה חברתית גבוהה, אולם בפועל רמת המעורבות האזרחית־חברתית שלהם נמוכה מאוד. על בכירי המפקדים בחיל האוויר לקחת אחריות על "העתיד האזרחי" של אנשיהם כבר במהלך שירות הקבע, לתחומים של תרומה חברתית וציבורית