הטנק - נשק התקפה

עדו הכט, ההבקעה המערכתית בחשיבה הצבאית הגרמנית 1945-1870, מערכות, תל־אביב, 1999.

עיון בתפקידו של הטנק במלחמת העולם הראשונה ובעיקר בתפיסות להפעלתו בשנים שבין מלחמות העולם,1 מראה כי אחד מתפקידיו העיקריים היה לפרוץ דרך מערכי ההגנה של האויב לעומק מערכיו, כאשר בעקבותיו נעים כוחות ממוכנים ורגליים המטהרים את מערכי האויב ומרחיבים את הציר שנפרץ. אחת השיטות שמציג עדו הכט בספרו ההבקעה המערכתית גורסת כי הגרמנים, בין שתי מלחמות העולם, רצו להבקיע מערכי אויב בשלושה דרגים של התקפה לעומק. לשיטתם, הדרגים הראשון והשני חודרים במהירות לעומק מערכי ההגנה של האויב להשמדת מפקדות, עתודות ויחידות הארטילריה, ואילו הדרג השלישי מסייע להתקפת הכוחות הרגליים שנועדה לטהר את מערכי האויב. שיטה זאת, בשינויים קוסמטיים בלבד, הייתה נחלתם של צבאות רבים. עיקרה - הבאת עוצמת שריון בחזית צרה יחסית, המאפשרת לחדור לעומק מערך ההגנה של האויב ולהביא למיטוטו. מאז אותם הימים חל שיפור באופן משמעותי ביכולותיהם של הטנקים, בהן יכולות עבירוּת בסוגי שטחים שונים, יכולות אש ומיגון לכלי ולצוותו. עם זאת, גם אמצעי הלחימה נגד טנקים השתפרו, ובתחרות שבין המיגון ובין הטיל - יגבר, בסיומו של כל שלב התפתחות, הטיל. זאת, הודות ליכולות הטכנולוגיות והכלכליות לשכלל את טכנולוגיות הטיל באופן מהיר יותר מהאפשרות לשכלל את יכולות המיגון.

בפתחה של המאה ה־21 האויב מרבה להפעיל כוחות רגליים קשים לאיתור ולזיהוי; ומקפיד על "חתימה נמוכה" ככל האפשר לכוחותיו. שיטות לחימה אלה הצליחו, במידה מסוימת, לפגוע בכוחות השריון של צה"ל במלחמת לבנון השנייה. הצלחתו של חיזבאללה, שנבעה בין היתר מחוסר מיומנות בהפעלת כוחות שריון ובהפעלת הטנק עצמו על־ידי הצוותים (כפי שמעיד על כך יהונתן כהן בספרו לא הגעתי לליטאני2), הביאה, לדעתי, לנסיגה מהותית בתפיסת הפעלת השריון בלחימה התקפית. בשנים האחרונות, לפחות בעידן שלפני מבצע "צוק איתן", נראו מערכי שיעור ומסמכים יחידתיים המורים על כך שיש להפעיל את הטנקים מעמדות, תוך שהטנק נחשף רק לצורך ירי ומיד שבת במהירות למחסה. ניתן לכנות שיטה זאת הפעלת אש טנקים "מעמדות הצצה", ומייד עולה המחשבה על לוחם החי"ר המציץ מאחורי "זיג" בלוחמת שטח בנוי או מקצה שיח במרעול3 בסבך. מכאן, שההתייחסות לטנקים, במקרים רבים, היא כאל תותח שטוח מסלול המגיח מעמדה מוסתרת, יורה פגז וממהר להיחבא. אם כך הוא הדבר, הרי שזול ואף שריד יותר לעשות שימוש בחוליית טילים המונה שלושה-ארבעה לוחמים (לדוגמה, חוליות טיל הנ"ט "מטיס") שיכולה לנוע בחשאי לעמדתה, להפעיל אש ולדלג לעמדה הבאה. זאת ללא שימוש בנתיבים ברורים וברי תקיפה, וללא הקמת רעש או ענן אבק שיזהה את מסלול תנועתה.

שיטה זאת להפעלת טנקים, כאילו היו תותחים לירי טילים (כפי שהיו במלחמת העולם השנייה ומעט לאחריה תותחי נ"ט או "משמידי טנקים"), אשר לניידותם אין כל משמעות ויש להסתירם בעמדות אש מן המארב - מנוגדת לתפיסת הפעלת השריון בצה"ל כפי שבאה לידי ביטוי כבר החל משנות ה־50 של המאה ה־20 ואף קודם לכן, לפחות במחשבה הצבאית שהתפתחה תוך כדי מלחמת העצמאות. דוגמה לכך ניתן למצוא בהקדמתו של חיים לסקוב לספר אורחות שריון, שיצא ב־1956 בתרגום לעברית על־ידי מערכות: "אין לשכוח, כמובן, שהשריון הוא היסוד המכריע של כוחות היבשה בשדה הקרב. ובתוך היסוד הזה - הטנקים הם הגורם החשוב ביותר [...] טנקים יש להפעיל במרוכז, בהפתעה ובפתאומיות - ובהתמדה - כדי שניתן יהיה להשיג הכרעה מהירה במאמץ מינימלי".4

במהלך השנים חלו תמורות בתפיסת הפעלת כוחות היבשה,5 ומאז מלחמת יום הכיפורים חלו תמורות נוספות והשריון איבד מהדרו. כך גם לאחר מלחמת לבנון הראשונה, שבה התקשו עוצבות השריון להתמודד עם האויב הפלסטיני והסורי בשטחים ההרריים בלבנון. בעיקר כאשר פעלו כמעט לבדם ללא מימוש הקרב המשולב למרות שהיו מי שטענו שעיקרון זה מומש בהצלחה.6 התיאורטיקן הבריטי לידל הארט כינה את אחת השיטות לפריצת קו הגנה של המגן בשם "שיטת הרוויה". השיטה גורסת כך: "מול מערך המגן מעמידים תוקפים מרובים כל כך שלא יהא בכוחו לטפל בכולם [...] עלינו לשוב ולהחיות עיקרון זה, בשעת קביעת הקווים לכוחות משוריינים לעתיד לבוא, אם רוצים אנו שיהא להם סיכוי כל שהוא לבצע מהלומות נוסח גודריאן, אם במסע תנופה ואם בתנופת נגד".7 גנרל פון זינגר אונד־אטרלין, בכותבו על כוחות שריון בחבל הררי באותו הפרסום,8 ציין כי בשל מאפייני השטח ההררי ובעיקר התיעול של הטנקים לנתיבים, נדרש להפעיל כוחות לאבטחת תנועתם של הטנקים. דבריו אלה באים לידי ביטוי בתורת הלחימה של צה"ל המפרטת את שיטת התמרון בשטחים הרריים. זו נלמדה מלקחי קרבות בשטחים הרריים במלחמת לבנון הראשונה, דוגמת הקרבות בעין תינה ובעין זחלתא. לקחים אלה ותפעולם המשולב של כוחות החי"ר והשריון בשטחים הרריים, נלמד גם מלקחי הקרבות במלחמת לבנון השנייה, דוגמת הלחימה של חטיבה 401 בקרב הסלוקי.9

לעומת זאת, נראה כי במבצע "צוק איתן" הייתה פריחה מחודשת למערך השריון. הטנקים פרצו לתוך השטחים הבנויים, לעיתים הובילו את הפריצה אליהם ולחמו לצד כוחות החי"ר הרגליים והממוכנים (חלק עשו שימוש בנגמ"שים מסוג אכזרית ונמר). מפקדים במערך החי"ר טענו כי הטנק היה אמצעי הלחימה הטוב ביותר שחי"רניק רצה לידו במהלך הלחימה, הודות ליכולת הפעלת האש שלו בשטח בנוי והמיגון המאפשר לו לפעול בחופשיות רבה בתאי שטח אלה. עולה השאלה, האם גם במתארים אחרים, בעיקר בשטחים הרריים המצויים בחזית לבנון, יילחם כך השריון ויופעל על־ידי מפקדי החטיבות והאוגדות? או שאיום הטילים מטווחים רחוקים ירתיע אותם מפקדים מהפעלת השריון בצורה זו, כך שקצב הלחימה יהיה איטי ויובל על-ידי לחימת רגלים והבאת השריון בעקב? לנוכח מאפייניו של הטנק ובעיקר יכולות התמרון, הפעלת האש והמיגון שלו, הרי שתפקיד ההבקעה לעומק מערכי האויב הוא המרכזי שעליו לבצע. תפקיד נוסף המשולב ברעיון זה, הוא היכולת של כוחות משוריינים לחשוף את האויב ולשבש את אורח פעולתו, כך שייחשף לכוחותינו. כל תפקיד אחר יציב את הטנק כנשק מסייע, ולא כחלק ממערך התמרון במובנו הצר - כוחות רגליים, ממוכנים ומשוריינים. הפעלתו כנשק מסייע תבטל את היכולת להבקיע במהירות לעומק מרחב הפעולה, כך שמערך האויב במרחב מסוים יעורער וייחשף וניתן יהיה להכריעו.

הפעלתם של כוחות השריון במשולב עם כוחות רגלים וכוחות ממערכי הסיוע הקרבי, באופן שממצה את יתרונותיהם ומצמצם את חסרונותיהם בהקשר למילוי משימה צבאית והשגת הישג מבצעי מוגדר, מחייב, לרוב, את הפעלת הטנקים בקרב תנועה ולא כעמדות אש מסייעת. לכן, המלצתי היא להדגיש את אימון כוחות השריון בתמרון שמטרתו להבקיע לעומק מערך האויב, תוך הסתייעות בכוחות רגליים לצורכי אבטחה ולטיהור מערכי האויב שנפרצו וכחלק ממאמץ המביא לגילוי האויב לכוחותינו. כמובן, יידרש להפעיל את מערך סיוע ההנדסה יחד עם כוחות השריון, על־מנת להבטיח את התמרון תוך איתור מכשולים, איתור והכשרת מעקפים, התגברות על מכשולים וכדומה. כל אלה יבוצעו מן הקרקע ומן האוויר ויסייעו ליצירת תמרון מהיר ותוקפני הדורס כל כוח הניצב מולו. הטנק הוא יצור התקפי, המביא לידי ביטוי בצורה הטובה ביותר את משמעותו של התמרון - תנועה ואש להשגת עמדת יתרון על האויב. על כן יש לחזק את תפיסת ההפעלה הכוללת תמרון משוריין וממוכן לעומק מערכי האויב, ערעור היערכותו, שיבוש שיטת פעולתו, חשיפתו כדי להשמידו ולהביא להכרעתו בכל מרחב בו פועלים כוחותינו. תפיסה זו אינה טובה רק בלחימה בתוך השטח הבנוי כפי שנעשה במבצע "צוק איתן" אלא נכונה, בהתאמה כמובן, גם לחזיתות אחרות הכוללות שטחים הרריים, פתוחים ובנויים בעלי ממדים גדולים בהרבה מזה של רצועת עזה.

א. אילון, אורחות שריון, מערכות, תל־אביב, 1956, עמ' 7.