עיצוב המרחב ועיצוב המערכה בהתנתקות

תוצאותיה של מלחמת לבנון השנייה חשפו ויכוח תורתי מקצועי על רקע כניסתה של מערכת מושגים חדשה. הגישה שעמדה בבסיס מערכת המושגים החדשה הייתה גישת המערכות. הנחת היסוד לאותה הגישה הייתה כי כל מערכה היא אירוע ייחודי המחייב תהליך עמוק של פיתוח ידע ומושגים המכוננים את תפיסת הפעולה לאותה המערכה.

תוצאותיה של מלחמת לבנון השנייה והאווירה הציבורית בתוך הצבא צבעו את הטוענים בעד ונגד אותה מערכת מושגים חדשה בצבעים של שחור ולבן ולרוב העבירו את הדיון מעיסוק בנושא עצמו אל פרשנות כזו או אחרת למהלכי המלחמה ולתוצאותיה. כשנה לפני המלחמה השתתף הצבא באירוע שכמעט הכול הסכימו על ייחודיותו: ההתנתקות מרצועת עזה ומצפון השומרון. האירוע הזה כמעט שלא נותח מהזווית המקצועית של הפעלת הכוח. אלא שאולי כאן טמונה החמצה. האירוע הזה יכול לשמש מעבדה לתקפות של אותה הגישה המערכתית ששנה אחר כך ספגה ביקורת רבה.

לעצם ההצלחה בביצועה של משימת ההתנתקות בלי לגלוש לשפיכות דמים שותפים המפונים עצמם. הייתה בידם היכולת להביא את העימות לעוצמות אחרות, ובמודע הם ריסנו אותו. עם זאת, האירוע תוכנן להימשך כמה שבועות, וסיומו המהיר, בקיצור משמעותי של לוח הזמנים שתוכנן, מזמין דיון בשאלה: מה גרם כאן לפער הזמן בין התכנון לבין הביצוע? תשובה אפשרית אחת היא שהאיום של היריב הוערך הערכת יתר, ובסוף התברר שלא "כצעקתה".

כדי להבין לעומק את האירוע - שנחשב למוצלח מבחינת צה"ל - בכוונתנו לבחון אותו מהזווית של יצירת ידע מערכתי ולהדגיש את סוגיית הזיקות שבין פרקטיקת עיצוב המרחב שהופעלה במערכה הזאת לבין צורת ההתהוות של המערכה ותוצאותיה.

לקריאת המאמר המלא לחצו כאן או על "הורדת PDF"