שתיקת הקצינים
סוגיית האומץ של מפקדים בצה“ל להביע דעה עצמאית, במיוחד אם היא ביקורתית, נדונה בעבר. בשל סיבות שונות, ובהן התרבות הארגונית והצורך לרצות את הדרג הממונה, שתיקת הקצינים הייתה הנורמה. קצין שהעז להביע את דעתו נתפס אמיץ. החשיבות של הבעת דעה עצמאית וחשיבה ביקורתית התחדדה לאחר אירועי 7 באוקטובר,2023 וצריכה להפוך ממשא הרובץ על כתפו של הקצין ודורש ממנו תעצומות נפש לפעולה שגרתית, נורמטיבית וערכית של המפקד בצה“ל.
במאמר זה נסקור את הכלים השונים העומדים בפני המפקד להביע עמדה עצמאית, ודאי כזו הנוגדת את התפיסות המקובלות הצבא ומפקדיו. שניים מתוכם הם כלים לגיטימיים: לומר את דברו בחדר הדיונים, או באמצעות כתיבת מסמך פנימי. כלי שלישי, ראוי פחות ולמעשה אינו דורש את אותו אומץ, הוא הדלפה של העמדה לאמצעי תקשורת או לגורמי חוץ. הכלי היעיל ביותר, במיוחד בסוגיות של תפיסות ומדיניות, הוא הכלי הרביעי - כתיבת מאמר שיבטא את המחשבה העצמאית והביקורתית של המפקד הכותב.