איפה התחבולה?
“הטקטיקה זה החוכמה והאמנות של כל אחד מכם. זאת אומרת, להוביל את האנשים בראש הכוח, עם תוכנית שיש בה גם תחבולה לא רק יוזמה, מתחשבת באויב ובשטח, בניתוח נכון ומפעילה את מרכיבי הכוח נכון” (רא”ל גבי אשכנזי). בעבר, עוד בטרם נוסד צה”ל, העלה כוח המגן העברי את התחבולה על נס. כבר בימי פלגות הלילה המיוחדות בפיקוד הקפטן הבריטי אורד וינגייט שמו דגש על הצורך לפעול מתוך חשיבה תחבולנית, בהפתעה.
וינגייט שאב השראה מהתנ”ך, ובמיוחד מן השופט גדעון בן יואש שקבע את העיקרון "מִמֶּנִּי תִרְאוּ וְכֵן תַּעֲשׂוּ", ותקף את מחנה מדיין בלילה מכמה כיוונים, תוך שימוש בשופרות ובלפידים כדי לזרוע בהלה בקרב מגיני המחנה. בהמשך מימשו עיקרון זה בצה”ל לא פעם במלחמת העצמאות בקרבות שניהלו כוחות הפלמ”ח ואחרים, כמו בהתקפת הלילה על מנזר סן סימון ובמבצע “חורב” בחזית הדרום. בעקד הפיקוד והשליטה במבצעי כוחות היבשה מגדירים את התחבולה כך: “חיפוש תורפות אצל האויב או יצירתן, ולאחר מכן ניצולן לשם הכרעת האויב. לפיכך, החל מתחילת גיבוש תמונת המצב ועד סיום הערכת המצב וגיבוש הדפ”ן, ילוו את תהליך הערכת המצב לכל שלביו, כחוט השני, החיפוש והחתירה למצוא את תורפות האויב, או כיצד ניתן ליצור תורפות אצלו ולנצלן”.