מבעיה מקומית לבעיה קיומית: אבחון וטיפול אסטרטגי במלחמת "חרבות ברזל"

בימים אלה שואלים עצמם כל השחקנים במזרח התיכון אם המכה שהסבה חמאס לצה"ל ולישראל ב־7 באוקטובר הייתה אירוע חד פעמי – מכה קשה שאיננה מייצגת את העוצמה הצבאית הישראלית האמיתית – או שמא מדובר בתופעה רחבה יותר של התפרקות וחולשה ישראלית אסטרטגית, מה שמשנה את כללי המשחק ויחסי הכוחות במרחב.

מערכת הביטחון הישראלית אִבחנה באופן שגוי את הבעיה האסטרטגית שבפניה ניצבת ישראל במלחמת "חרבות ברזל", ולפיכך לדעתי הדרך שבחרה לטפל בה והמהלכים האופרטיביים של צה"ל עד כה לא רק שלא פתרו אותה אלא אף החמירו את מצבה של ישראל הרבה יותר ממצבה עת פרצה המלחמה. במאמר זה אדון בשגיאות האסטרטגיות ואציע כיצד לפעול להשגת הכרעה ברורה ולשיפור המצב האסטרטגי של ישראל.

רקע

בשנת 1953 גיבש דוד בן־גוריון את מסמך 18 הנקודות – תפיסת הביטחון של ישראל. לשיטתו, הביטחון הלאומי הישראלי נשען על שלוש רגליים רעיוניות: התרעה, הכרעה והרתעה.1 בן־גוריון הבין שתדמיתה של ישראל כמדינה חזקה חשובה לחוסנה הלאומי. מעבר לביטחון הקיומי, היא מאפשרת לישראל לעסוק בהתפתחות באמצעות בנייה, התחדשות ועלייה. כדי להשיג זאת ישראל נדרשת לפעולה נחרצת והכרעה ברורה מפעם לפעם, תוך שאיפה לרווח בין המלחמות ולניהול מערכה הכרעתית קצרה ככל האפשר. הכרעה זו מייצרת הרתעה, וכך מרחיקה את המלחמה הבאה. יתר על כן היא מאפשרת לישראל להוציא בהדרגה מדינות ערביות ממעגל האיבה, עם כל מלחמה שבה היא נתפסת חזקה ומנצחת. כך, תוך הישענות על רעיון "קיר הברזל" של זאב ז'בוטינסקי, סבר בן־גוריון שאף על פי שהערבים לא יזנחו את עצם הרעיון להשמיד את ישראל, הם יבינו כי היא בלתי מנוצחת במרחב, יתייאשו שלא מדעת ויגיעו להסכמה בלתי מוכרזת לנטוש את דרך המלחמה, או לפחות להשהות את פעולות האיבה לפרק זמן בלתי מוגדר.

בתרשים להלן אפשר לראות כיצד פעלה האסטרטגיה היטב שעה שירדן, מצרים וסוריה החליטו בזו אחר זו (רשמית או לא רשמית) להפסיק להילחם בישראל  לאחר תבוסות שספגו במלחמות ששת הימים, יום הכיפורים ולבנון הראשונה.

ניתוח ראשוני של מלחמת "חרבות ברזל" מלמד, לדעתי, על שגיאות וכשלים הנוגעים לכל אחד מהרכיבים בתפיסת הביטחון:

רכיב ההתרעה. מערכת הביטחון כשלה במתן התרעה למתקפה. אומנם הדבר קרה גם במלחמת יום הכיפורים, אך באמצעות הכרעה ברורה הוכיחה ישראל שאפשר להתאושש גם ממצב כזה.

רכיב ההכרעה. מערכת הביטחון שוגה בזיהוי נכון של הסכנה, ולפיכך נוקטת במסגרת רכיב ההכרעה בסדרה של פעולות לא נכונות, שאינן מתאימות לאופיה האמיתי.

רכיב ההרתעה. הפעולות שננקטו ברמה האופרטיבית עד כה לא רק שאינן מחזקות רכיב זה, אלא אף הביאו את ישראל למצב חמור בהרבה מזה שנמצאה בו כאשר פרצה המלחמה – לא רק מול חמאס או מדינות המזרח התיכון, אלא מול העולם כולו. מצב זה הוא לא פחות מסכנה קיומית.

הטעות בזיהוי הסכנה

בעיני מערכת הביטחון, הבעיה שנשקפה לישראל ממתקפת הפתע של חמאס אינה שונה במהותה ממתקפות טרור רבות שקדמו לה בעשורים האחרונים, ובמיוחד ממערכות בעצימות נמוכה שישראל התרגלה להתמודד במסגרתן עם אויבים בלתי מדינתיים בעשרות השנים האחרונות. הבעיה שאִבחנה המערכת בתחילת המלחמה היא אובדן יציבות ביטחונית וערעור הסטטוס־קוו בעקבות מתקפת טרור שפגעה בה, ולפיכך למרות הצהרות על יציאה למלחמה  היא ביקשה למעשה לצאת למבצע צבאי נרחב אך מוגבל מיסודו כדי "להשיב את הסדר הישן על כנו ולייצב את המערכת".

תפיסה זאת התפתחה בתקופת מבצע "חומת מגן" (2002). אז, תחת היגיון מבצעי שנבנה בפיקוד המרכז, יצא צה"ל להתקפה לפירוק מרכזי ההתנגדות, ולאחריה סדרה ממושכת של פשיטות בעצימות משתנה. המטרה הייתה לרסק את מוקדי ההתנגדות שנותרו. לאחר המבצע השתמש צה"ל ברעיון של "כיסוח דשא"2 להורדת מפלס הטרור למצב שנתפס "נסבל", ולבסוף השיב את השליטה בשטח לפלסטינים.

המצב בעקבות מתקפת החמאס שונה לחלוטין מהמצב ב"חומת מגן". ב־2002 הייתה פעולה יזומה  ישראלית בעקבות גל טרור שחייב תגובה נחושה. לעומת זאת, ב־7 באוקטובר היוזמת הייתה חמאס, ובהפתעה ובממדים של מערכה צבאית מדינתית. המתקפה היא מכה אסטרטגית תודעתית לישראל, ופגעה בתדמיתה כמעצמה בלתי מנוצחת במזרח התיכון. היא כרסמה באופן חסר תקדים בהרתעה הישראלית ועוררה את הכוחות העוינים במרחב לקרוא תיגר על עצם קיומה. חמור מכך, העובדה כי מכה זו הגיעה מצד חמאס, הנתפסת כחלשה שבאויבינו במרחב, ולא קיבלה "מענה הולם ומוחץ" מצד ישראל בעיני הערבים במשך כתשעה חודשים,3 מציגה את ישראל כחלשה עוד יותר,4 מזמינה אויבים ויריבים נוספים לאתגרה ומרחיקה בעלי ברית – מה שהופך את הבעיה ממקומית לקיומית. אילו הבעיה הייתה רק פעולת טרור נקודתית נוספת, אזי באמת פעילות אופרטיבית מן הסוג שראינו הייתה יכולה להיות פתרון סביר, גם אם זמני, וממילא היה נכון לפעול במסגרת האילוצים והמגבלות הנתונים דאז. אולם, לדעתי, מה שאירע ב־7 באוקטובר שונה מהותית מכל אירוע ביטחוני אחר מהקמת המדינה. 

בניסיון להבין את הבעיה, להגדירה כהלכה ולהתמודד עימה, יש לבחון כיצד נתפסת מלחמת "חרבות ברזל" מן "הצד השני של הגבעה" עד עתה, כלומר בעיני הערבים:

* הישראלים ספגו מכה קשה למרות כל סמלי הכוח שלהם.5   

* הישראלים הפעילו את כל הסד"כ הלוחם, אבל לא הצליחו להביא את האויב למצב שהוא מבקש הפסקת אש, ובוודאי שלא להשמדתו.6

* מנהיג חמאס, יחיא סנואר, מקבל מעמד עולמי של מעין צלאח א־דין מודרני, מעצם העובדה שישראל מנהלת איתו משא ומתן.7

* הישראלים מעניקים לעזתים ולחמאס אספקה הומניטרית ביד רחבה, משיתים על עצמם מגבלות משפטיות ועל כן אינם מסוגלים להפעיל את עוצמתם האמיתית.

* בזירה הבין־לאומית, במקום שחמאס ועזה יהיו מבודדים – ישראל מבודדת.8

* לבנון אינה מורתעת, וחזבאללה מעמיק את תקיפותיו נגד ישראל.9

* האיראנים אינם מורתעים, כמפעילי פרוקסי באזור וככאלה שאף ירו מאות טילים בלילה אחד על ישראל.10

הפתרון שהעניקה מערכת הביטחון לבעיה עד כה וההתנהלות האופרטיבית מאז 7 באוקטובר החריפו את הבעיה המקורית. לא נראה כי ישראל שואפת להכרעה ברורה ומהירה, או למהלכים מוחצים ומשני תודעה שיחזירו את ההרתעה. היא ממשיכה לפעול תחת אותו היגיון, ובכפיפות לאותן מגבלות ואילוצים ישנים, ומחזקת בפועל את תפיסת האויב לפיו אין מדובר באירוע יחידי.

על אילוצים ומגבלות – מקלאוזביץ ועד שרון

ההסבר המרכזי לאופן שבו מתנהלת מערכת הביטחון במלחמת "חרבות ברזל" עד כה, הוא שיש אילוצים ומגבלות רבים שאינם מאפשרים לישראל לפעול בחופשיות. למשל החובה לספק מענה הומניטרי לאזרחים בעזה או הקושי להפעיל את כל האמצעים במרחב הפעולה, תוך הגברת סיכון לכוחותינו. בלי להקל ראש באילוצים ובמגבלות הקיימים, ברצוני לטעון כי הקושי העיקרי נובע מאותה אבחנה שגויה של המצב, ואילו מערכת הביטחון הייתה מגדירה כראוי את הבעיה היא הייתה מוצאת את הדרך להתמודד איתה.

אחד המושגים המפורסמים ביותר שכתב קרל פון קלאוזביץ הוא החיכוך. משמעותו פשוטה – כל פעולה אנושית הנעשית במציאות זוכה להתנגדות. הדבר נכון בצבא ונכון שבעתיים במלחמה, שבה מלבד הקשיים הרגילים קיים אויב המנסה לסכל את המאמץ וליזום מאמצים נגדיים משלו. קלאוזביץ, שהושפע מנפוליאון, כתב על דמותו של המצביא וציין שאחת התכונות המרכזיות הנדרשות ממנו היא להצליח לכפות את רצונו על המציאות. כלומר טבע המלחמה האמיתי כולל התמודדות בלתי פוסקת עם אילוצים ומגבלות. בכל הצבאות בעולם, וכמובן גם בצה"ל, מחנכים דורות של מפקדים בדרג הצבאי הטקטי והאופרטיבי להתמודד עם כל המגבלות והאילוצים, ולהשיג ניצחון למרות הכול וחרף הקשיים.

אילוצים ומגבלות שונים יש לסווג לרמות חומרה שונות: מקשיים טכניים ברמה הטקטית והאופרטיבית ועד לאילוצים מהרמה האסטרטגית והאסטרטגית רבתי. עם זאת במצבים שונים שרמת חומרתם גבוהה, ובייחוד במצבי חירום קיצוניים, נדרש כל דרג פיקודי לבצע הערכה מחדש ולהסיר מגבלות ואילוצים שהיו נכונים במצבי שגרה, מפני שמצב חירום זה עלול לסכן את עצם קיום המדינה. מאחר שישראל מצויה בליבה של מלחמה על עצם קיומה, ברור כי כל אילוץ או מגבלה טפלים לחלוטין מול השגת מטרת העל – הכרעה מוחלטת של האויב.

בהיותי חניך בפו"ם זכיתי לשמוע הרצאה מאת ראש הממשלה לשעבר, אלוף (מיל') אריאל שרון, על ניסיונו כמצביא. הוא סיפר כי נשאל פעמים רבות כיצד ידע לאלתר בשטח, וענה: "מעולם לא אלתרתי. ידעתי מה אני רוצה, הכנתי מספר תוכניות מראש, סימנתי פערים בשטח וכשהגיעה השעה – הייתה לי הגמישות הנדרשת להתאים תוכנית מוכנה מראש למצב החדש שהתמודדתי  מולו. אבל כדי שהדבר יתאפשר, נדרש להכין תוכניות ולהתכונן בחזקת 'מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת'". שרון הסביר שביצוע מוצלח והתמודדות מול אתגרים מחייבים הכנות מוקפדות וחשיבה מוקדמת. הוא יצא מנקודת הנחה שחזקה על כל תוכנית מבצעית שתתקיים לא בדיוק כפי שתכננו אותה. לכן נדרש לגבש תוכניות אופרטיביות להתקפה מכרעת, לאתר ולסמן מטרות אויב שהפגיעה בהן תשרת את התוכניות המבצעיות, לפתח טכניקות קרביות בהתאם לתוכניות ההתקפה ולאמן את הכוחות ולהכין אמל"ח בהתאם. נוסף על כך, יש לבנות כוח, לצבור מלאים ולתכנן את מהלכי  המלחמה לנוכח לוחות הזמנים, האילוצים והמגבלות. כך נוצרת בידי המפקדים גמישות, וכך ורק כך אפשר "לאלתר" על פי תפיסתו של שרון. "בכל פעם שנלחמנו בערבים בדיוק בדרך שבה תכננו מראש שנפעל, לפעמים ניצחנו ולפעמים הפסדנו, אבל הם תמיד נלחמו עד הסוף ולא נשברו", ציין שרון באותה הרצאה. "אבל בכל פעם שפעלנו מולם בניגוד למה שתכננו והפתענו אותם – הם השאירו את הנעלים וברחו".

בנקודה זו הגדיר שרון את העיקרון השני שבאמצעותו ניתן להתמודד מול אילוצים ומגבלות – שימוש כמעט בלתי מוגבל ביצירתיות, תחבולה והפתעה.

יצירתיות ותחבולה מול אילוצים ומגבלות

האויב למד היטב את המגבלות והאילוצים של צה"ל, ותוכניתו נבנתה באופן המנצל אותם לטובתו. כדי להתמודד עם האתגרים מערכת הביטחון נדרשת להשתנות כדי לפעול בניגוד לתוכנית האויב, ולא להתנפץ כמו גלים על שובר.11 לא אוכל במסגרת יריעה זו לפרט את כל הפעולות האופרטיביות שיש לנקוט כדי להתמודד עם האילוצים והבעיות, אבל אפשר לשנות את פני המלחמה מן הקצה אל הקצה באמצעות כמה פעולות.

אתגר הפו"ש. כדי להכריע את האויב נדרשת פגיעה בפו"ש שלו. העובדה כי הוא ממשיך לתת פקודות לכוחותיו במשך תשעה חודשים ומהדהד מסרים לכולי עלמא, נובעת מהמגבלות והאילוצים.

אתגר הלוגיסטיקה. תנאי הכרחי לקיום האויב הוא האספקה הלוגיסטית שלו, ועל כן בכל מלחמה השאיפה תהיה לנתק את עורק החיים הזה. בכך עסק הנרי לויד במאה ה־18, שדיבר על תמרון נגד קווי האספקה, וכך פעל צה"ל במלחמת יום הכיפורים עת שכיתר את הארמיה השלישית. במלחמה הנוכחית בעזה, ישראל לא רק שנמנעת מלנתק את עורק החיים של האויב, אלא מחיה אותו בעצמה. האויב בנה מראש את תוכנית האספקה שלו על בסיס האוכלוסייה, ומתוך הבנתו כי ישראל תידרש למענה הומניטרי. לתפיסתו, בכל מקום שבו תישאר אוכלוסייה – הלוגיסטיקה שלו מובטחת.

האתגר ההומינטרי. האחריות לסיוע הומניטרי היא נחלתו של כל צבא מערבי, ועל כן הדרישה הבין־לאומית, ובכלל זה דרישת ארצות הברית, לסייע לאוכלוסייה הבלתי מעורבת מובנת, תפקידו של הדרג הצבאי האסטרטגי הוא להשיג את מטרות המלחמה ולהביא להכרעת האויב מחד גיסא ולעמוד  בדרישה הבין־לאומית מאידך גיסא. מערכת הביטחון, למשל, יכולה להעביר את האוכלוסייה לשטח מוגדר על פי האינטרס הישראלי, אשר אליו ורק אליו תועבר אספקה הומניטרית. זאת לאחר שצה"ל ידאג שרק אזרחים שעברו תהליך בדיקה וסינון יוכלו לשהות בו. לשם אפשר להפנות את כל משלחות הסיוע הבין־לאומי. כל שאר המרחבים, נטולי האוכלוסייה, יכפו על צבא הטרור מצור, ובהיעדר אספקה יגרמו לו להישבר ולהיכנע. הזמן יפעל לטובת ישראל.

אתגר נטרול היתרונות היחסיים של צה"ל. חמאס גררה את צה"ל ללחימה במרחב השטח הבנוי,  אותו הכינה מבעוד מועד כדי להקשות על צה"ל לפגוע בפעיליה ולהשתמש באוכלוסייה אזרחית כמגן אנושי – מה שיביא לחץ בין־לאומי על ישראל. חמאס הבינה שיתרונו היחסי של צה"ל הוא בתמרון ואש, ולכן ארגנה את מרחב הלחימה בעומק השטח הבנוי המאוכלס בצפיפות כדי לצמצם יתרון זה ולפגוע עד כמה שאפשר בכוחות המתמרנים. גם בסוגיה זו הנעת האוכלוסייה למרחב הומניטרי אחד רחב תאפשר לצמצם את הפגיעה בבלתי מעורבים, תוך הפעלת כל יכולות האש הצה"ליות וצמצום הפגיעה בכוחותינו.

אתגר הלגיטימציה הבין־לאומית. במהלך ההיסטוריה ההחלטות האסטרטגיות והמהותיות ביותר שקיבלה ישראל התקבלו כמעט תמיד תוך חיכוך גבוה מול הממשל האמריקני.12 בן־גוריון כתב בזיכרונותיו שעמד בפני לחצים בין־לאומיים אדירים שלא להכריז על עצמאות ישראל, כולל לחץ אמריקני כבד מצד הנשיא הארי טרומן. בן־גוריון, שהבין כי הקמת המדינה היא עניין קיומי לעם היהודי, הסביר זאת לאמריקנים תוך שהוא פועל דה־פקטו. הם אומנם התנגדו בתחילה, אך תמכו בדיעבד מתוך הבנת האינטרס הלאומי המובהק. כך היה גם במהלך כל יחסינו המיוחדים איתם בכל עת שבה הגענו לצומת מכריע לביטחונה הלאומי של ישראל וידענו לעמוד על שלנו ולהסביר להם את הדברים בבהירות ובתוקף.13. מניסיוני האישי נוכחתי לדעת כי האמריקנים מבינים היטב כאשר הדברים מוסברים להם באופן מנומק וברור, ולהבנתי נקודה זו היא גם מקור הקשר האמיץ בין המדינות.

סיכום

אחרי האנתפאדה השנייה הסביר אל"ם (מיל') שמואל ניר (סמו) כי: "שורש העימות שלנו עם הפלסטינים הוא התנגשות הרצונות הלאומיים שלנו ושלהם".14 לנגד עינינו מתנהלת כיום מלחמה שאינה צבאית רגילה, ובוודאי שאינה עימות מוגבל. נראה כי הדרגים הטקטיים והאופרטיביים עושים כל מאמץ להשיג הישגים מרשימים, ואף מצליחים בזה, למרות המגבלות והאילוצים. אולם יש להבין כי המאבק כאן הוא נקודת הכרעה ובירור בין שתי תקוות לאומיות שונות.

לא מספיק להכות את גדודי חמאס מכות קשות, ואף לא לפרק את יכולותיו הצבאיות. עזה צריכה להפוך למשל ולשנינה בפי העולם כולו, וחמאס מוכרחת להיות ממוגרת. ללא יכולת שלטונית צבאית או מנהיגותית כלל, לתוצאת המערכה בעזה השפעה ישירה על המהלכים בכל הגזרות האחרות. ואם חפצי חיים אנחנו עלינו להשיג בעזה הכרעה ברורה ומוחצת. כך, ורק כך, תשוקם רגל ההרתעה החסרה כרגע בביטחון הלאומי של ישראל.