מי שנכנס לגיהינום, אין הגיהינום יוצא ממנו עוד: סקירת ספרו של ד"ר דותן דרוק

דרוק, ד' (2024). משהו ממני נשאר שם. מערכות ומודן

צה"ל, בכמעט שני עשורים וחצי, הוא צבא עסוק. אין לו זמן לעבד, לנתח ולהבין באמת. כשנגמרת לחימה אחת – לרוב מתחילה אחרת. מי שעד לפני רגע בוססו בוואדיות הלבנון – מצאו עצמם פותחים זיגים בקסבאות של שכם וג'נין וסמטאות עזה, ושוב לבנון, ואז שוב עזה; לחימה בטרור הפלסטיני באירועי "שובר גלים", ולחימה במלחמת "חרבות ברזל" ברצועת עזה ובצפון. מתי היה ויהיה זמן לעצור רגע ולהבין מה הלך פה? לא בכדי כתב בשעתו תא"ל (מיל') משה (צ'יקו) תמיר כי זולת מלבם של מי שלחמו שם, או לחלופין איבדו שם את היקר להם מכול, הלחימה ברצועת הביטחון בלבנון תישכח מהזיכרון הציבורי.

בצד קצב האירועים המבצעי המהיר ששאב את הצבא ואתו את הקשב הציבורי לזירה הבאה, ואז לזו שאחריה, הרי ש"אי הנוחות שחש הצבא כלפי תוצאות המלחמה והפצעים העמוקים שפערה בחברה הישראלית האיצו את תהליך ההדחקה המהיר שכבר החל להתרחש".1 ספרו המרתק של תמיר, מלחמה ללא אות, היה אחד הבודדים אז שתיארו את לחימת צה"ל (גם אם במבט אישי של מפקד בגולני, לאורך שירותו הממושך) בלבנון.

עד לפני כחמש שנים לא הכירו במערכה הזו, שכללה 15 שנות לחימה ברצועת הביטחון בלבנון, כמערכה של ממש. בשנים האחרונות נוצר עניין ציבורי בתקופה ההיא.2 קמה קבוצת הפייסבוק "סיפורים מלבנון – מה שקרה במוצבים", והחלו לצאת ספרים שתיארו את התקופה ובהם ספרו של חיים הר־זהב, עיתונאי ששירת בלבנון כלוחם וכמפקד בחטיבת הנח"ל,3 ומחקר שערך איש המחלקה להיסטוריה בצה"ל, ד"ר אוהד לסלוי.4 עתה מצטרף לספרים אלה, ולאחרים, הספר משהו ממני נשאר שם,5 שכתב סא"ל (מיל') ד"ר דותן דרוק, חוקר מרכז דדו (גילוי נאות: חברי הטוב), ובו תיאר הקרב בוואדי בריך בלבנון ב־28 באוגוסט 1997, אירוע שצרוב בזיכרון הציבורי בשם השרפה בסלוקי. בספר מתאר דרוק כיצד התמודד עימו מאז, כי המשא כבד.

"אני הייתי המ"מ. אני הייתי מפקד העמדה. אני הייתי זה שהוביל כמה מהלוחמים מהאש החוצה, וכמה אל מותם. ככה היה אצלנו – אפס או מאה" (עמ׳ 243). כך, במשפט לקוני ומצמרר, סיכם את האירוע. משפט קצר שמכיל עולם ומלואו.

בהקדמה לספר מאת קצין חינוך ראשי, תא"ל אופיר לויוס, מ"פ רובאית 13 בקרב, כתב: "הספר מייצג דור שצמח מתוך טופוגרפיה ערכית ומנהיגותית, דור שהונחה על תשתית של חורש ים־תיכוני, על מוצבי לחימה וצירי אספקה ארוכים, דור שהתאפיין בעצמאות רבה, במקצועיות, בתהליכי למידה בלתי פוסקים" (עמ׳ 11). לדבריו, הדור התאפיין בהקרבה, "בחירוף נפש. דור שפגש נופלים ופצועים מדי שבוע" (עמ׳ 12).

אולם תיאור הקרב והלחימה בהמשך הוא רק תחילת הסיפור, משום שכמאמר מנחם אנסבכר, שפיקד במלחמת יום הכיפורים על מחלקת לוחמים מגדוד הנח"ל המוצנח בקרב במוצב תל סאקי, "מי שנכנס לגיהינום, אין הגיהינום יוצא ממנו עוד".6

לוחם ישן במארב

“מארב הוא בעיקרו ציפייה”

דרוק, בוגר הפנימייה הצבאית לפיקוד שליד בית הספר הריאלי בחיפה, התגייס בשנת 1995 לחטיבת גולני והתנדב ליחידת אגוז. "חוויית לבנון שלי התחילה במהלך המסלול להכשרה כלוחם באגוז" (עמ׳ 24), כתב דרוק. לאחר המסלול יצא לקורס קצינים וחזר כמפקד מחלקה לפלוגה הרובאית של גדוד 13 של גולני, עליה פיקד סרן אופיר ליויוס. ב־27 באוגוסט 1997 יצא כוח בן 15 לוחמים מהפלוגה הרובאית בפיקוד המ"פ החדש למארב בוואדי סלוקי. הכוח נערך במארב הולם מתריע ופרס שלוש עמדות: אחת בפיקוד המ"פ, שנייה בפיקוד דרוק ושלישית בפיקוד סמל. "מארב הוא בעיקרו ציפייה. המתנה לאויב שיגיע, אם יגיע. לעיתים היא מסתיימת בלא כלום, לעיתים בהיתקלות. בשורה התחתונה – אתה נכנס לעמדות מארב, אבל אין לך אף פעם מושג מה יהיה במהלכו ובעיקר בסופו" (עמ׳ 39). 

דרוק תיאר כיצד במארבים "טחנו" הלוחמים ממתקים שונים. בין אלה בלטו סוכריות נחשי ודובוני הגומי. "אני אישית הייתי לוקח כחצי קילו עד קילו למארב של 72 שעות, לועס ולועס. אותה לעיסה משאירה אותך ער במהלך שעות המשמרת שלך במארב, יחד עם שאר הפריטים ממנת המארבים והצ'ופרים" (עמ׳ 41). לימים, סיפר, "כאשר הפסקתי להשתתף במארבים, ובעיקר אחרי הנסיגה מלבנון, קניתי מדי פעם נחשי גומי כדי לנשנש בדרך, בעיקר בנסיעות ארוכות. מה זה עושה חוץ מלהשאיר אותך ערני? גוש גומי בבטן, כך זה מרגיש. השנים עברו, אבל אני עדיין ביחסי אהבה־שנאה איתם" (עמ׳ 41). סוכריות הגומי הללו נותרו (כאן אני מעיד מניסיוני האישי, שכן בלבנון לא לחמתי) מצרך אהוב וחיוני בפק"לי הצ'ופרים של הלוחמים גם במהלך הלחימה ברצועת עזה במלחמת "חרבות ברזל".

למחרת, ב־09:00 בבוקר, זיהתה העמדה בפיקוד המ"מ, דרוק, חמישה פעילי אמ"ל שביקשו לחצות את הוואדי. הכוח התרגש נוכח האפשרות שייקח חלק בהיתקלות, מושג כמעט מיתי בקרב הלוחמים בלבנון. המוצבים ספגו הרבה אש, וצה"ל הפעיל הרבה אש מנגד, אבל היתקלויות של ממש בחוליות מחבלים היו מעט, ובאותה עת היו מנת חלקן של היחידות המובחרות. והנה כוח גולני זיהה לפניו חוליית מחבלים, ממש לפני קו עמדות האש שלהם.

"שעה ורבע אחרי זיהוי המחבלים, אני מתזמן פתיחה באש, סופר לאחור, וכל עמדות המארב פותחות באש. אורן פתח באש מדויקת בהיותו צלף M14, ומייד אחרי כדור או שניים שלו שאר העמדה מצטרפת לירי, כל אחד כ־3–5 כדורים, וחודלים את האש [...] ליויוס מדלג עם הכוח שלו כמה עשרות מטרים לקו השיחים הקדמי, מעט צפונה, יוצר קשר עין עם המחבלים ב"שלושת העצים" ומבצע לעברם ירי מדוד" (עמ׳ 59).

"נראה שהרגנו אותם. לא שמחנו כל כך לאיד בעת שזעקו, הרגשנו שביצענו את המשימה שלנו ובצורה מקצועית למדי – אורן ורועי צלפו בהם, ואנחנו סייענו לסיים את העבודה עם הירי של העמדה של ליויוס" (עמ׳ 60). אך בה בעת, על אף שלא היה צורך, נפתחה אש ארטילרית על המחבלים שגרמה לפריצת דליקה בוואדי. הכוח הסתייע בצמד מסוקי קרב מסוג קוברה שירו בשיחים בהם הסתתרו המחבלים, והאש שירו המסוקים בשילוב האש שירו לוחמי גולני הכריעה את הקרב הקצר.

כעבור יותר משלוש שעות מראשית הקרב הפכה האש לשרפה של ממש, והכוח החל לסגת מעמדותיו. לרוץ הרחק מהאש. "בגרון מהעשן נעשה קשה יותר ויותר, ועם האש הרודפת אחרינו ההרגשה הייתה של סוף קרֵב, אבל זה לא עצר אותנו לרגע, ממשיכים בכל הכוח לרוץ" (עמ׳ 70). בנקודה בטוחה יחסית השאיר דרוק את הכוח באחריות סגנו, לו נתן את מכשיר הקשר, וירד לסרוק לבדו את השטח הבוער. "הייתה אש גיהינום, אנשים מתו סביבי (הייתי בטוח שהרבה יותר מאלה שנהרגו בפועל) ואני לא מוכן לסכן אותם. שיישארו למעלה במקום מבטחים, ואני לבדי־לבדי־לבדי. ירדתי לתוך הוואדי, עצרתי לתצפית על השטח כל כמה מטרים, קראתי בשמות של אורן ורועי והמשכתי בסריקה של הוואדי" (עמ׳ 72).

למרות ההצלחה המבצעית והפגיעה במחבלים, מהשרפה נספו חמישה לוחמים ונפצעו חמישה נוספים. את האירוע תחקר הרמטכ"ל דאז, רא"ל אמנון ליפקין־שחק, נוסף על ועדה מקצועית. דרוק הוזמן לבסוף ללשכת מפקד פיקוד הצפון, אלוף עמירם לוין, שאמר לו כי קיבל את דוח ועדת החקירה "ודעתו היא שגם הוא, שועל קרבות ותיק, לא היה יודע כיצד נכון היה לנהוג באירוע הזה. הוא אמר לי שעליי לחזור למחלקה, להמשיך לבצע את תפקידי כמ"מ ואיחל לי בהצלחה [...] לוין, הלוחם הנועז ששמו הלך לפניו והערצנו אותו, חיזק אותי. זה היה כל כך חשוב, ונראה שרק שנים אחר כך אבין עד כמה. קיבלתי אישור שלא כשלתי, שעשיתי מה שיכולתי, שאוכל להמשיך לחיות עם זה. משם המשכתי הלאה – למחלקה, לפלוגה ולהמשך דרכי הצבאית" (עמ׳ 104).

האנדרטה במצפה עדי לשמונת חללי גדוד 13 בקו סתיו 1997

אירועים קשים נצרבים במפקדים 

הכתיבה, ההרצאות שבהן מספר דרוק על הקרב בוואדי בריך, וכמובן ליווי המשפחות השכולות, הן הדרך שבה הוא מתמודד עם החוויות שחווה באותו יום באוגוסט 1997. אירועים קשים נצרבים במפקדים והולכים איתם שנים קדימה. דרוק ציין כי גם מפקדו ביחידת אגוז, תא"ל משה (צ׳יקו) תמיר, "בחר להקדיש לנושא פסקה בספרו. מתברר שלמפקדים, קשוחים ומחוספסים ככל יהיו, יש רגשות והם עולים מדי פעם בצורה זו או אחרת. נראה כי אירועי העבר משפיעים על הפעולות שהם עושים במהלך חייהם. אני לא לבד בעניין הזה" (עמ׳ 133). 

מאז כבר הספיק להיות מ"פ ומג"ד, והפך לאיש משפחה ואב, אבל האירוע ההוא ומשא האחריות הכבד הולך עימו, לא מרפה. הקרב ההוא הוא חלק ממנו. מדי פעם ביום הזיכרון ובסוף אוגוסט הוא כותב בפייסבוק: "משהו ממני נשאר שם, וגם התעצב שם, בפיצול הוואדיות בדרום לבנון, 28 באוגוסט 1997" (עמ׳ 320).

במלחמת "חרבות ברזל" לחם דרוק כמנל"ח בחטיבת השריון 401. מניסיונו למד שבתום הקרבות יש "לשבת ולעבד את הדברים בכל המעגלים כדי שנוכל לחיות טוב יותר בעתיד, כדי שאלה שהיו איתנו בקרב, הפקודים, המפקדים והעמיתים יוכלו להמשיך הלאה" (עמ׳ 317). אבל עד אז "המלחמה לא תמה, לפחות לא בעת כתיבת שורות אלה. ממשיכים להילחם עד לניצחון!" (עמ׳ 317).

אם יש מסר מרכזי בספר הוא ש"אירוע שקרה לך – קרה לך. הוא לא הולך לשום מקום, ותמיד נמצא ויימצא שם, בצורה זו או אחרת, באופן מודע ושאינו מודע. להשלכותיו השפעה ניכרת על צורת ההתנהגות שלך בעתיד, ולא רק בתחום הצבא" (עמ׳ 319). הרי המפקד, הזהיר, "אינו חסין מהשפעתם של אירועים משמעותיים כמו זה שחוויתי, ולרוב חוויותיו שונות מאלה של הלוחמים הכפופים לו" (עמ׳ 319). מפקד שיטפל בעצמו יוכל "גם לטפל בפקודיו. מטפל שהוא גם מטופל, הוא מטפל טוב יותר" (עמ׳ 320).

דרוק כתב ספר מרתק וקריא מאוד על לחימה, פיקוד ואחריות, ובעיקר על התמודדות עם משבר וצמיחה אישית. כיום, נוכח מלחמת "חרבות ברזל", שרבבות עתידים לשוב ממנה אחרי שחוו את המראות הקשים של המלחמה והלחימה, הוא רלוונטי מאוד. מי שלחם, פיקד ואיבד, יודע שהדבר תמיד איתך, לא עוזב אבל גם לא ממש שם. וצריך ללמוד לחיות עם זה.