הטנק חי ובועט – הבה נדבר על נגמ"ש הלחימה

"אם כולם חושבים אותו דבר, מישהו לא חושב" (ג'ורג' פאטון)

במגזין סוף השבוע של מערכות מ־28 במרס העלה מר שמואל שמואל, ראש המכון למחקר צבאי במרכז דדו, רעיון ל"גיוון כוחות השריון" כהגדרתו. עיקרו של הרעיון –הגדלת מחלקת הטנקים משני כלים (הגדרתה הנוכחית בחיל השריון) לחמישה כלים: שתי פלטפורמות אש, שתי פלטפורמות חיפוי ופלטפורמת פיקוד – טנק הפיקוד של המ"מ. באופן זה, לדעת כותב המאמר, יהיה ניתן לתת מענה מתאים יותר לאתגרים הניצבים בפני החי"ר במרחב העירוני ולפנות חיילי חי"ר, שכיום מועסקים באבטחת הטנקים, למשימות לחימה.

אני מסכים לקביעתו של הכותב ש"הטנק לא מת". הטענות על "מותו" מתעוררות לחיים במרווחים שבין המלחמות, גוברות ככל שמתרחקים מהן ונעלמות ברגע ששורק הכדור הראשון. הטנק היה, עודנו ויהיה לעוד שנים רבות הפלטפורמה המרכזית בתמרון. אני גם מסכים לאבחנתו כי אתגר הסיוע הקרוב לחי"ר בשטח הבנוי הוא אתגר לחימה מרכזי הניצב בפני כוחות היבשה, וכי המענה לצורך מבצעי זה בצה"ל לא מושלם (בלשון המעטה). בכך מסתיימות הסכמותינו.

בהקדמה לגיליון בין הקטבים 20–21 כתב הרמטכ"ל, רא"ל אביב כוכבי: "המציאות סביבנו משתנה כל העת; איומים חדשים מתפתחים והזדמנויות חדשות נקרות בדרכנו. מסיבות אלו ומהצורך להיות רלוונטיים, חובה עלינו להשתנות. תכלית השינוי צריכה להיות יצירת פער ניכר מול האויב, שיוביל לניצחון מובהק יותר. ניצחון כזה מבוסס על שלושה משתנים מרכזיים: הישג, מחיר וזמן. ההישג חייב להיות גדול יותר, המחיר צריך להיות הנמוך ביותר האפשרי (באזרחים, בחיילים, בתשתיות ובאמצעים (ומשך הזמן צריך להיות הקצר ביותר". בהמשך כתב: "בחתירה ליציבות ולביטחון, נדרש צה"ל לבנות מענה מותאם ועדכני לצבאות הטרור שנבנו מולו, ולנצח בכל מערכה באמצעות כוח צבאי שאין עליו עוררין״.1 7 באוקטובר 2023 ומלחמת "חרבות ברזל" אכן הוכיחו שהמציאות סביבנו משתנה כל העת.

במהלך עשרות השנים האחרונות מתבסס המערך המתמרן של צה"ל על טנק המרכבה כטנק המערכה העיקרי שלו. נגמ"ש הנמר, שפותח כאחד מלקחי מלחמת לבנון השנייה, משמש כלי מתמרן עיקרי למערך החי"ר; נגמ"ש האיתן מצטרף למערך המתמרן, במטרה להחליף את נגמ"שי הברדלס הישנים. פיתוח המרכבה והנמר התבצע בתהליך אבולוציוני מתמשך תוך שימוש בטכנולוגיות מתקדמות למיגון, תנועה, ועוצמת אש. טנק המרכבה הוא ללא ספק מהטנקים המתקדמים בעולם, והוא בוודאי הטנק המתאים ביותר לצה"ל ולשריון.

צה"ל זקוק לטנקים, וכאמור לעיל הם ימשיכו להוביל את התמרון ביבשה בעשרות השנים הקרובות. עם זאת, אנו חייבים לבחון את הרכב הכוח המתמרן מול האיומים הניצבים מולנו, בתרחישים המבצעיים הרלוונטיים, ולוודא כי הרכב זה מבטיח יעילות מבצעית מרבית.

כוחות צה"ל ושב"כ בהובלת אוגדה 162 יחד עם כוחות צק"ח 401, שייטת 13, צק"ח נח"ל ויחידת דובדבן ביצעו מבצע ממוקד בבית החולים שיפאא', 1 באפריל 2024. צילום: דו"ץ

הרכב הכוח

מלחמת "חרבות ברזל" בעזה, אחד האזורים הבנויים הצפופים בעולם, הדגישה (שוב) את החוסר בנגמ"שי לחימה (Infantry Fighting Vehicle [IFV]) בצה"ל. את מקומם מילאו הטנקים. יש להדגיש  – בהיותם הכלי המוגן היחיד עם עוצמת אש משמעותית בצוות הקרב הגדודי – ביצעו יחידות השריון את משימתם היטב, אך השאלה נותרה בעינה – האם הטנק הוא הכלי הנכון למתאר מבצעי זה?

צה"ל הוא הצבא המודרני (הכמעט) היחיד בעולם שאינו מפעיל נגמ"שי לחימה. ייעודו של נגמ"ש הלחימה בשדה הקרב שונה מייעוד הנגמ"ש (Armored Personal Carrier [APC]) שבו משתמש צה"ל (M-113, אכזרית, נמר, איתן). ייעוד הנגמ"ש לשמש כלי מוגן להסעת לוחמים אל היעד, ולפיכך קטלניותו מוגבלת (מקלעים) ויכולתו לסייע באש ללוחמים שהוא נושא מוגבלת ביותר. נגמ"ש הלחימה, מעבר לתפקידו בהסעת לוחמים אל היעד, מיועד לסיוע קרוב ללחימת החי"ר על היעד, בפרט בשטח בנוי, ולצורך כך הוא מצויד בתותח (25–50 מ"מ) להשמדת אויב וביצורים ובטילי נ"ט להשמדת רק"ם וטנקים. בשנים האחרונות, ובפרט לנוכח לקחי מלחמת רוסיה-אוקראינה, מותאמים נגמ"שי הלחימה להתמודדות גם עם איומי הרוק"ק הרוסים, הציגו ראשונים את ה־BMP-1 (זחלי, נושא 8+3 לוחמים, תותח 73 מ"מ וטילי סאגר) כבר במחצית שנות ה־60 של המאה ה־20. את הניסיון המבצעי צבר הכלי במלחמת יום הכיפורים ובמלחמת אפגניסטאן, והצלחתו הביאה לפיתוח ה־BMP-2 (זחלי, נושא 7+3 לוחמים, תותח 30 מ"מ וטילי AT-4/5).

בתחילת שנות ה־80 הציגו האמריקנים הציגו את הבראדלי (זחלי, נושא 6+3 לוחמים, תותח 25 מ"מ וטילי TOW) במלחמת המפרץ, בניסיון המבצעי הראשון שלהם, השמידו נגמ"שי הבראדלי פי שתיים יותר רק"מים עיראקיים מהטנקים האמריקניים. במרבית הצבאות היחס בין מספר הטנקים למספר נגמ"שי הלחימה הוא אחד לשלושה (לטובת נגמ"שי הלחימה). הבראדלי הם עד היום, לצד הטנקים, עמוד השדרה של החטיבות המשוריינות בצבא ארצות הברית. בכלי שיחליף את הבראדלי בצבא האמריקני XM-30 (OMFV לשעבר) – שודרגה אף יותר יכולת הקטלניות (זחלי, נושא 6+2 לוחמים, תותח 50 מ"מ, טילי Javelin וכטמ"מים תוקפים) הרלוונטית לסיוע קרוב לחי"ר. אלפי נגמ"שי בראדלי נמצאים היום בשירות בשבע מדינות. 

מבין נגמ"שי הלחימה המובילים בעולם אפשר לציין עוד את נגמ"שי הלחימה הגרמניים פומה (זחלי, נושא 3+6 לוחמים, תותח 30 מ"מ) שכמה מאות מסוגו משרתים בצבא גרמניה, והבוקסר (גלגלי, נושא 3+8 לוחמים, תותח 30/40 מ"מ (תלוי במדינה) שלמעלה מאלף יחידות מסוגו משולבות בצבאות גרמניה, הולנד ובריטניה. נגמ"ש הלחימה השוודי (זחלי, נושא 3+8 לוחמים, תותח 30/40 מ"מ (תלוי במדינה) CV-90, שלמעלה מאלף נגמ"שים מסוגו משרתים בשמונה צבאות אירופיים. ה־Ajax (זחלי, נושא 7+3, תותח CTA 40 מ"מ) - כמה מאות בצבא בריטניה וה־Lynx (זחלי, נושא 3+6 לוחמים, תותח 30/35 מ"מ) – כמה מאות בצבא הונגריה (ואחד משני הזוכים בפיתוח XM30 האמריקני).

התפתחות שוק נגמ"שי הלחימה בעולם מלמדת כי מרכזיותו של נגמ"ש הלחימה בשדה הקרב תתעצם עם הזמן: 31 מיליארד דולר ב־2030, יותר מכפול מהשוק ב־2024 (על פי Market Research Future). לשם השוואה, שוק הטנקים (MBT) עומד ב־2024 על 5.5 מיליארד דולר, וצפוי להגיע ב־2030 ל־7 מיליארד דולר. לעוסקים בכלכלת מלחמה התפתחות זו אינה מפתיעה. עלות מחזור חיים של נגמ"ש לחימה מצויד בתותח 30 מ"מ (הכשרה, אימונים, מחיר תחמושת, מחיר ק"מ נסיעה) נמוכה בסדר גודל מעלות מחזור החיים של טנק מערכה. מחיר כדור טנק מתקדם2 High Explosive Anti-Tank Multi-Purpose with Tracer (MPAT – M830A1) עומד על כ־7,600 דולר. מחיר זה דומה למחיר 30 כדורי 30 מ"מ מתקדמים (רב־תכליתיים). אפשר להעריך כי תרומתם המבצעית של 30 כדורי 30 מ"מ לסיוע לחי"ר בשטח בנוי גבוהה מתרומת כדור אחד 120 מ"מ, קטלני ככל שיהיה. 

הדגמים החדשים של נגמ"שי הלחימה מותאמים לדרישות המבצעיות המעודכנות: צמצום אנשי הצוות (2 לוחמים להפעלת הכלי ובעתיד הלא רחוק לוחם אחד בלבד) בעזרת אוטומציה של תהליכים ומערכות בינה ("אנשי צוות וירטואליים"), קטלניות מוגברת על ידי שילוב טילי נ"ט ורחפנים תוקפים, מערכות מודעוּת מצב מתקדמות המציגות לצוות תמונת קרב מלאה ומגבירות את האבטחה בסביבתו הקרובה, מערכות הגנה אקטיבית, מערכות בקרת אש מתקדמות ועוד. 

מדוע אין לצה"ל נגמ"שי לחימה?

בהנחה כי כל שנכתב לעיל ידוע גם לאחראים לבניין הכוח ביבשה, הרי שהמסקנה המתבקשת היא שהצורך המבצעי בנגמ"שי לחימה לא זכה לעדיפות גבוהה בבניין הכוח היבשתי. הדבר לא מפתיע שכן, בניגוד לצבאות המודרניים המערביים, בצה"ל לא קיימת חטיבה ממוכנת כהגדרתה – דהיינו כזו הכוללת חיל רגלים משוריין (חרמ"ש, או בשמו המקובל בצבאות זרים – Armored Infantry) ומשכך – לא חיל הרגלים ולא חיל השריון רואים את עצמם כאחראיים לכלי שהוא שילוב של נשיאת חי"ר ועוצמת אש.(אין גם תו"ל לחטיבה ממוכנת. תו"ל זה שונה באופן ניכר מזה של חטיבת חי"ר קלה. הייעוד, היכולות, ההכשרה ואופן הלחימה נדרשים להיות מותאמים לחטיבה ממוכנת) לכך נוסיף את ההתפתחות ההיסטורית – מתנה של מעל 7,000 נגמ"שי M-113 (ברדלס) שהגיעו מארצות הברית לאחר מלחמת יום הכיפורים, ושירתו נאמנה עד תקופת המטענים בלבנון.  המענה לצורך במיגון החי"ר בלבנון נענה במיגון ה־M-113 ("ויזתא"/"קלסיקל"), ובפיתוח נגמ"שים כבדים על בסיס טנקים ישנים – האכזרית (T-55), הנגמ"שוט והנגמ"חון (צנטוריון).

אלוף ישראל טל זיהה את הצורך המתפתח באמצע שנות ה־90, והורה לפתח את הנמר על בסיס תובות מרכבה סימן 1 המתיישנת. נמר כזה פותח, אך זרוע היבשה לא ראתה צורך דחוף להצטייד בו. הצורך שב ועלה לאחר מלחמת לבנון השנייה שבעקבותיה פותח הנמר הנוכחי (על בסיס תובת מרכבה סימן 4). לאחר אירועי הנגמ"שים ברצועת עזה ומבצע "צוק איתן" הוחלט על פיתוח ה"איתן" כתחליף ל־M-113.

צריח 30 מ"מ (+טילי גיל) נמצא בתהליך פיתוח הן עבור הנמר והן עבור האיתן, אך גם אם תוכניות ההצטיידות בו יצאו אל הפועל, הרי שמספר הכלים הכולל המצוידים בתותח יהיה זניח. הכוח המתמרן היבשתי זקוק למאות נגמ"שי לחימה כדי שיבואו לביטוי ממשי בשדה הקרב.

נגמ"ש איתן. צילום: דו"ץ

אז מה אפשר לעשות?

כמויות הנמרים והאיתנים שניתן לייצר כאן, גם אם נכפיל את קצב ייצורם, לא ממלאים את הצורך בהחלפת אלפי נגמ"ש ה־M-113, וזאת גם ללא התייחסות לצורך הדחוף בנגמ"שי לחימה. יש להניח כי על אף תקציבי ההצטיידות הגדולים בעקבות "חרבות ברזל", לא תתקבל החלטה לרכוש נגמ"שי לחימה אמריקניים. עם זאת, במסגרת הסיוע האמריקני נרכשו במהלך המלחמה, על פי פרסומים גלויים,3 מאות כלים מסוג JLTV. כלי זה פותח עבור הצבא האמריקני כמחליף האמר. הכלי נושא ארבעה לוחמים, והוא בעל כושר נשיאה של כ־2.5 טון. כושר נשיאה זה מאפשר לפתח שני דגמים עיקריים: נגמ"ש להובלת כיתת לוחמים, ונגמ"ש לחימה נושא תותח 30 מ"מ קל משקל. בזמן קצר יחסית אפשר לצייד חטיבות חי"ר ב־JLTV, וליצור חטיבות ממוכנות בהן מספר הטנקים קטן מהותית והם מיועדים למשימות חיפוי מרחוק. הסיוע הקרוב לחי"ר בתוך השטח הבנוי יתבצע על ידי הכלים המצוידים בצריח 30 מ"מ. באופן זה יתפנו טנקים למשימות איכות שבהן אפשר להביא לידי ביטוי את מלוא יכולותיהם. מותר לציין כי פתרון זה רחוק מלהיות אידיאלי, אך זה פתרון שמשפר מהותית את המצב הקיים.

ה־JLTV הוא פתרון מתאים להצטיידות מהירה לחטיבות החי"ר, אך אל לנו להזניח את בניית הכוח המתמרן ארוכת הטווח. כידוע, לנוכח העליונות של צבא היבשה שלנו בלוחמה סימטרית ובתמרון מסורתי, שינה חזבאללה את אופן לחימתו, בדגש על שילוב כוחות סדורים ובלתי סדורים בלחימה ושימוש נרחב במרכיבים של עיכוב התמרון. מדובר על טילי נ"ט מתקדמים, מכשולים קרקעיים, מיקוש ומטענים, צליפה, יכולת לחימת לילה משופרת, שימוש בתת־קרקע ובמל"טים ורחפנים, כמו גם יכולת תקיפה מנגד של העורף האזרחי בטק"ק ורק"ק. 

שינוי נוסף שחל במהלך השנים הללו הוא גידול במגמת העיור בזירה, כפי שציין בצדק מר שמואל שמואל במאמרו. שטחים רבים שהיו פתוחים הפכו להיות שטחים בנויים בצפיפות. בדומה ללחימה הנוכחית בעזה, מנצל האויב את העיור כדי לבסס מתחמים בתוך שטחים בנויים לצורך לחימה, אחסנת אמל"ח ושיגור תמ"ס וכדי להיטמע באוכלוסייה האזרחית. לטנקי המרכבה ולנגמ"שי הנמר תפקיד חשוב בלחימה מסוג זה, אך הם אינם הכלים המתאימים ביותר לשם כך. כבר לפני 18 שנים, במלחמת לבנון השנייה, נתקל הכוח המתמרן הצה"לי במגבלות בשל ההכרח להשתמש בצירים מרכזיים המתאימים לתנועת כלים כבדים. מטבע הדברים, צירים אלה הם גם המאוימים והממולכדים ביותר. על הצורך המבצעי במשפחת רק"ם מתקדם, חדשני, במשקל בינוני, המופעל על ידי שני לוחמים מוגנים היטב, דובר רבות והיתכנותו הוכחה לפני מספר שנים. צוות קרב גדודי המורכב ממשפחת כלים כזו, שפלטפורמות אוטונומיות הן חלק אורגני ממנו, הוא צוות הקרב המתאים, לצד צוותי הקרב הכבדים, להתמודדות מול האתגרים המבצעיים בצפון. חוסר ההחלטה על פיתוחו וההצטיידות בו מזכיר את חוסר ההחלטה בנוגע לנגמ"ש הלחימה, אך תוצאותיו עלולות להיות קשות יותר.