הפו"ש בצבא הרוסי והסובייטי

הרס בבוצ'ה, בפרברי קייב, לאחר הפלישה הרוסית. נראה שהדרג המערכתי הרוסי יכול להוציא אל הפועל מבצעים מורכבים על פני שטח נרחב. צילום: ויקיפדיה

הפיקוד והשליטה הם מהתפקודים הבסיסיים של הכוח הלוחם, ואפשר לטעון שהם המאפשרים לארגן את האלימות לכדי תוצא לכיד ולהפוך קבוצת אנשים מכנופיה לכוח צבאי. לפיכך, תפקוד זה הוא אחד הגורמים העיקריים למיצוי העוצמה הקרבית התאורטית של כוח צבאי נתון ולהכרעת הקרב. כוח מאורגן יהיה איתן יותר, יילחם טוב יותר ובמקרה הגרוע ביותר לא יישבר אם ייאלץ לסגת. מצד אחר, כישלון בפיקוד על הכוח עשוי להביא להתפוררותו, וכישלון בשליטה עליו עשוי להביא לביזור הפעלתו באופן שלא תאפשר את השלמת המשימה.

לכל צבא תפיסת פו"ש ייחודית, המסתמכת על תרבותו ועל ההיסטוריה המבצעית שלו. בעוד אנו מכירים היטב את תפיסות הפו"ש המערביות, התפיסות המזרחיות זרות לנו. הצבא הרוסי משתמש בתפיסת פו"ש ייחודית, שחלקה נטוע עוד בעברו כצבא הסובייטי, ומסתמכת משמעותית על תובנות שהפיקה ממלחמת העולם השנייה. תפיסה זו הותאמה במשך הזמן בעקבות תובנות ולקחים שהופקו ממבצעיה הצבאיים של ברית המועצות, ולאחר מכן רוסיה, באפגניסטאן (1979–1989), בצ'צ'ניה (1994–1996, 1999–2009), בגאורגיה (2008) ובאוקראינה (2014 עד היום). התפיסה מנסה להדגיש את אומנות המערכה בדרגים הגבוהים (גיס, ארמייה, פיקוד מרחבי) ובו בזמן את הביצוע האוטומטי, לפי תו"ל ותרגולות קשיחות בדרגים הנמוכים יותר (עד גדוד–חטיבה). היא מסתמכת בדרגים הנמוכים על כוחות באיכות משתנה (ובדרך כלל נמוכה) המתורגלים דרך סט ידוע של תרגולות, ובדרגים הגבוהים על קצונה משכילה המבלה שנים רבות בתפקידיה.

לקריאת המאמר המלא, לחצו כאן