מודל של יחידות "מגזריות" כפתרון המתח בין צורכי המגזר וצורכי צה"ל
לאורך ההיסטוריה של צה"ל ניתן לזהות מקרים בהם היה מתח גדול בין צורכי צה"ל לגיוס ואיוש כוח אדם ובין צורכי "מגזרים" בעל צרכים חברתיים ייחודיים. הפתרון למתח, היה פשרה בדמות הקמת יחידות בעלות מאפיינים ייחודיים, שמחד גיסא אפשרו את גיוס כוח האדם ומיצויו לצרכים צבאיים, ומאידך גיסא נתנו מענה לצורכי המגזר החברתי שאליו השתייכו. המקרה הראשון הוא הקמת גרעיני הנח"ל כמענה לצורכי תנועות הנוער החלוציות (המחנות העולים, הקיבוץ המאוחד, בני עקיבא ועוד) בסוף שנות ה־40 ותחילת שנות ה־50 של המאה ה־20. במקרה זה נבנה שילוב של שירות צבאי ופעילות התיישבותית־חקלאית בדמות הנח"ל; המקרה השני הוא הקמת ישיבות ההסדר החל מסוף שנות ה־50 עם האצה בשנות ה־60 והלאה. במקרה זה נבנה שילוב של שירות צבאי ולימוד תורה בישיבה על תיכונית. מקרה שלישי שיתואר בקצרה הוא הקמת היחידה ובהמשך הגדוד הדרוזי, כפתרון לצרכים הייחודיים של בני העדה הדרוזית.
התיאור ההיסטורי של מקרי מבחן אלו מראה כי קיים מודל בלתי פורמלי של מציאת "שביל הזהב" בין צורכי צה"ל לצורכי ה"מגזרים", ומודל זה מניב "יחידות מגזריות". על בסיסו יוצעו כיווני פעול נוספים לאלו שפותחו עד עתה בהקשר גיוס חרדים לשירות קרבי בצה"ל. נושא גיוס החרדים לצה"ל עומד על סדר היום הציבורי כבר שנים רבות, אך מלחמת "חרבות ברזל" מחדדת את הצורך בגיוס חרדים ליחידות לוחמות.