התורה שבכתב ומצוות היסוד

חמש מן המצוות המופיעות בקוראן מוגדרות על־ידי שַרִיַעַה (ההלכה האסלאמית) כמצוות יסוד, או אְַרְכּאן אל־אסלאם (עמודי האסלאם). ואלה הן:

• שַהאדַהַ (העדות) או שהאדתַיְןְ (העדות הכפולה) שלפיה "אין אלוהים מבלעדי אללה, ומחמד הוא שליח אללה". העדות הזאת נאמרת במעמד ההתאסלמות ובכל התפילות היומיות. החוזר בו מן העדות הזאת נקרא מֻרְַתַדּ, ודינו מוות .
• ַצַלאה (תפילה). המוסלמי מתפלל חמש פעמים ביום.  אין חובה להתפלל בציבור, למעט בימי שישי שבהם נחשבת התפילה בציבור למעלה. תפילות הציבור נערכות במְַסְג'ד (מסגד מכל סוג שהוא), או בג'אִמִע (מסגד גדול). לקראת התפילה מושמעת אַדַאדַ'אן (הקריאה למתפללים) על־ידי המֻאַדה ֻמ ַאדִ'ן. במסגרת תפילת יום שישי מושמעת ֻחֻ'טְַבַּה (דרשה)  על־ידי ַחַ'טיב (דרשן).  הדרשה הזאת ,הכוללת לעתים קרובות מוטיבים פוליטיים,  נישאת מעל במת הדרשן (מִנְַבְּ.)ג. זכַַּאה (צדקה.)
• אל־צוּם (הצום) בחודש רמדאן.  הצום נמשך 30 ימים — מבוקר עד ערב. חודש הצום מסתיים בשלושת ימי חג עיד אל־פְִטְר, בימים הראשונים של חודש שַוַאַל. יש לציין כי לוח השנה של המוסלמים החל בשנת 622 לספירת הנוצרים, שבה עבר הנביא מחמד מן העיר מכה אל העיר אל־מדינה. בשל המעבר הזה, המכוּנה הגירה (הִגִהגְ'רה),  נקרא לוח השנה המוסלמי לוח הג'רי.  הספירה ההג'רית מבוססת על מחזור הירח,  ולכן יש בכל שנה שנים־

עשר חודשים בני שלושים יום ועשרים ותשעה ימים לסירוגין ,ובסך־הכול 354 ימים. המוסלמים אינם מעבּרים את השנה ואינם מתאימים אותה לשנת השמש, ולכן השנה ההג'רית קצרה ממנה באופן קבוע באחד־עשר ימים .

• אל־ַחַג' (עלייה לרגל) לעיר מכה, בחודש ד'ו אל־חִגאל־ ִחגַ'ה. כל המוסלמים — גברים ונשים — חייבים לקיים את המצווה הזאת לפחות פעם בחיים.  בעיר מכה ובסביבתה מקיימים המוסלמים פעולות טקסיות,  כמו טַוַאַף (הקפת מבנה הכּעַַּבּ שבע פעמים ,וַסַעי (ריצה) בין הגבעות צפא ומרְוַהַ. העלייה לרגל מסתיימת ב־10 בחודש ד'ו אל־חג'ה בעיד אל־אַדְחְא (חג הקורבן), הנמשך ארבעה ימים.

התורה שבעל־פה

נקראת סֻנַהַ,  היינו,  אורח חיים או מנהג.  המוסלמים הדבקים בכללי הֻסֻנה הם המוסלמים הסונים.  הרובד הראשון של הֻסֻנה מורכב מַחַדית' (מלשון סיפור או חדשה), היינו, מסורת המתארת את מעשי הנביא וחבריו הקרובים (צַחַאַּבּ), או את אמירותיהם .

המסורות האלה, שמהן נלמדים פרטי ההלכה, בנויות משני חלקים: אְִסְנאד (שושלת המוסרים) ומְַתְן (גוף הטקסט). מתוך הבנה שבעלי אינטרסים שונים עלולים לזייף מסורות, התפתח באסלאם עִלְםְ אל־ַחַדית' (מדע החדית') שבדק את מהימנותן על־פי שושלות המוסרים .

מסורות שונות נדחו לחלוטין, והאחרות סווגו לשלוש קטגוריות: צִַחִיח (בריא, נכון); חַַסַן (טוב, יפה); דַעַיף (חולה, חלש). על הבסיס הזה קובצו המסורות לספרי חדית' ששניים מהם נחשבים למהימנים במיוחד, ומכוּנים יחד אל־ַצַחיחאן, היינו, שני המהימנים. המדובר בקבצים של מחמד בן אסמאעיל אל־ֻבֻּח'ארי ושל מֻסְלִםִ בן אל־חג'אג' אל־ניסאבורי, שניהם בני המאה התשיעית לספירה .

איש דת מוסלמי נקרא עַאלִםִ (וברבים עֻלַַמַא), היינו, בעל ידע .פסק הלכה הוא פַתְוַאַ, והמוסמך לפסוק הוא מְֻפְתי. מתוך הצורך לקבוע כללים שעל־פיהם תיקבע ההלכה באסלאם, התפתח כבר בדורות הראשונים ענף שעסק במתודולוגיה של ההלכה,  פִקְְהְ ,והעוסקים בו נקראים פַֻקַהאא (פַקִיְהְ ביחיד). אנשי הענף הזה הם שקבעו את שורשי ההלכה (אֻצוּל אל־פְִקְה), היינו, את המקורות שעליהם מותר להסתמך בקביעת הלכה,  והם ארבעה:  הקוראן ;הֻסֻנה; ההיקש (קִיַאַס), היינו, האפשרות לדמות מקרה שדינו אינו ידוע למקרה אחר שבו קיימת הלכה פסוקה; הסכמת כלל חכמי הדת

(אִגִאגְ'מאע) .

על הבסיס הזה התפתחו באסלאם כמה אסכולות הלכתיות

(מַד'אִהִב וביחיד מַדַמדְ'ַהַב) שמהן שרדו ארבע אסכולות מרכזיות:

• האסכולה המאלכִִּיִת, הנקראת על־שם מייסדה מאלִכִּ בן אנס ,בן המאה השמינית לספירה.
• האסכולה החַנַפַית, הנקראת על־שם מייסדה אל־נעמאן בן ת'אבת אבו חניפה, בן המאה השמינית לספירה.
• האסכולה השאִפִעית, הנקראת על־שם מייסדה מחמד בן אדריס אל־שאפעי (מת בשנת 820 לספירה.)
• האסכולה החנבלית הנקראת על־שם מייסדה אחמד בן חנבל

(מת בשנת 855 לספירה.)

בין האסכולות השונות קיימים הבדלים הלכתיים — אם כי לא גדולים — הנובעים מכך שכל אסכולה העניקה משקל שונה לכל אחד משורשי ההלכה שנמנו לעיל. כל מוסלמי־סוני משתייך לאחת מן האסכולות האלה.  באזורים שונים בעולם המוסלמי קיימות אסכולות שונות. כך, למשל, האסכולה החנפית מקובלת במדינות שהיו תחת שלטון האימפריה העות'מאנית,  והאסכולה החנבלית מקובלת בערב־הסעודית.

יש להדגיש שהאסלאם הסַלַפַי, שבנא אחד ממייצגיו הבולטים ,מסתייג מאסכולות ההלכה, ויש בו קבוצות הדוחות אותן לחלוטין בטענה שהן אינן זקוקות למתווכים בינן ובין שורשי ההלכה האמיתיים, הקוראן והחדית'. בנא התבסס כמעט תמיד על פסוקי הקוראן ועל המסורות בלבד, ולא על ספרי ההלכה. הספרים האלה שימשו אותו רק במקרים שבהם ביטאו את השקפת העולם שלו ואת עמדותיו.

בהקשר הזה יש להזכיר שיטת פסיקה הנקראת אִגִאגְ'ִתִהאד (השתדלות, הפעלת מאמץ) שלא נהוגה באסלאם הסוני מאז המאה העשירית.^[1] השיטה הזאת מתירה לפוסק מרחב של שיקול דעת במסגרת כללים מוגדרים. מאז ימי הביניים משתמשים הפוסקים לרוב בשיטת התקליד (חיקוי),  היינו,  התבססות על פסיקות קודמות.  בעידן המודרני היו שטענו כי איסור האג'תהאד גורם לקיפאון באסלאם.  בשל תפיסתו הסלפית התייחס בנא בחיוב לשיטת האג'תהאד.

מונח נוסף שיש לציין הוא בִּדְַעְ (חידוש).  למילה הזאת משמעות שלילית באסלאם. היא מציינת חידוש שאין לו סימוכין בהלכה, ולכן הוא פסול.

ההנהגה הפוליטית באסלאם

מחמד מת בשנת 632 לספירה. הוא לא מינה יורש, ולאחר מותו התנהל מאבק על השלטון בין המֻהאגה ֻמהאגִ'רון (מהגרים) — המוסלמים שהגיעו ממכה לאל־מדינה, ובין האַנְַצְא (תומכים) — המוסלמים תושבי אל־מדינה. אלה ואלה כוּנו צחאבה, היינו, חברי הנביא .בסיומו של המאבק התמנה אחד המהגרים, אבו בכר, שנטל

לעצמו את התואר ַחַ'ליִַפַת ַרַסוּל אללה (מחליפו של שליח אלוהים) או בקיצור ַחַ'ליַפַה (ברבים, ֻחֻ'לַפאא). המסורת מספרת כי במעמד מינויו של אבו בכר, נשבעו לו חבריו שבועת אמונים, בַּיְַעְ שהפכה לאחד מעקרונות היסוד באסלאם, אם כי אין ראיות ברורות לקיומה בעת העברת שלטון. היא התקבלה גם על־ידי "האחים המוסלמים ,"ולוחמים במעגלים הפנימיים של הארגון נאלצו להישבע אמונים.^[2] תואר נוסף שהוצמד בתקופה מאוחרת יותר לשליט באסלאם היה אמיר אל־מוּאְִמִנין (מנהיג המאמינים) —  תפקיד ששילב,  לפחות באופן תיאורטי, סמכויות דתיות, פוליטיות וצבאיות .

בשנים 661-632 שלטו בעולם המוסלמי ארבעה ח'ליפים שכוּנו אל־ֻחֻ'לפאא אל־ראִשִדון (הח'ליפים ישרי הדרך): אבו בכר (634-632);  עַֻמַר בן אל־ַחַ'טאב( 644-634);  ֻעֻת'מאן בן עפאן

(656-644); ועלי בן אבו טאלב( 661-656). יש לציין כי שלושת הח'ליפים האחרונים מתוך הארבעה נרצחו.  הרצח של האחרון בהם, עלי, ושאיפותיו לשלטון פוליטי, שלא התגשמו, היו הבסיס להתפתחות השיעה (קיצור של שיעת עלי, היינו, הסיעה של עלי.)

בשנת 661 תפס את השלטון ֻמֻעאויה בן אבו ֻסֻפיאן,  אבי השושלת של בית אֻמיַהַ, שהעביר את בירת האימפריה האסלאמית הצעירה מאל־מדינה לדמשק. השושלת הזאת התקיימה עד שנת 750, ולאחר מכן שלטה שושלת בית עַבַּאס, שבירתה הייתה בגדאד .ראשית תקופת שלטונה של שושלת עבאס נחשבת לתקופת השיא של האסלאם מבחינות פוליטית וכלכלית. במהלך המאה התשיעית לספירה החלה האימפריה להתפורר והשלטון המרכזי התערער .בעלי זרוע מקומיים השתלטו על אזורים שונים באימפריה. בבירה צברו גורמים שונים כוח, ניהלו בפועל את השלטון והחלישו מאודאת מעמד הח'ליפה.  הח'ליפים העבאסים הפכו לבובות חסרות עוצמה פוליטית עד לחיסולה של השושלת בידי המונגולים, שכבשו את בגדאד ב־1258.

בשנים שלאחר מכן המשיך מוסד הח'ליפות להתקיים באופן פורמלי.  הסולטאנים הממלוכים בקהיר שימרו אותו רק במטרה להעניק לגיטימציה לשלטונם.  עם כיבוש קהיר בידי הסולטאן העות'מאני סלים הראשון, ב־1517, אימצו הסולטאנים העות'מאנים את התואר, אך החלו להשתמש בו באופן אינטנסיבי רק בתקופת השקיעה של האימפריה,  בסוף המאה ה־19.  במרס 1924 ביטל הפרלמנט התורכי סופית את תואר הח'ליפה, צעד שגרם לזעזוע עמוק בכל עולם האסלאם.

מלחמות וכיבושים

המוסלמים פרצו במאה השביעית לספירה מתוך חצי־האי ערב והשתלטו בתוך זמן קצר על חלקי עולם נרחבים. המלחמות נשאו אופי דתי והשאיפה הייתה להפיץ את בשורת האסלאם. העולם חוּלק לשני חלקים: האזורים שבשליטת האסלאם נקראו דאר אל־אסלאם (בית האסלאם או אזור האסלאם), והאזורים האחרים נקראו דאר אל־חרב (בית המלחמה או אזור המלחמה). המסר בכינויים האלה היה ברור: יש לנהל מלחמה נגד האזורים שעדיין לא נכבשו כדי לספח אותם לאסלאם.

באזורים שנכבשו אולצו עובדי האלילים להתאסלם.  אלה שסירבו הוצאו להורג.  נוצרים ויהודים,  הנקראים אהל אל־כִּתִאב (אנשי הספר), הורשו להמשיך ולהחזיק באמונתם במעמד נחות של אהל אל־דאל־דִ'ַמַּה (בני חסות). מעמדם המשפטי כבני חסות הוסדר במסמך "תנאי ֻעֻמר", שזמן חיבורו המדויק אינו ידוע. על בני החסות הוטלו מגבלות שונות, כמו האיסור לבנות בתי תפילהחדשים והחובה ללבוש פריטי ביגוד מזהים. כן הוטל עליהם לשלם מס גולגולת — גגִ'זיְַהַ. בתמורה ניתן להם בדרך כלל חופש דת ,והתאפשר להם להשתלב — אם כי באופן מוגבל — בחיי המדינה והכלכלה.

האסלאם מבחין בדרגות שונות של כְֻּפֻ (כפירה) בייחוד האל ,היינו, בהיותו האחד והיחיד. בדרגה החמורה פחות נכללים שני סוגים. האחד הוא שְִרְכּ — שיתוף, היינו, אמונה באללה ובאלוהים אחרים.  כופר מן הסוג הזה נקרא מֻשְִרִכּ — מְשֵַתֵף,  וברבים — מֻשְִרִכּון.  הסוג השני הוא ֻמֻנאפקה — פסיחה על שתי הסִעִפים .כופר מן הסוג הזה מכונה מֻנאִפִק (סֲֵעֲף), וברבים — מֻנאִפִקוּן. דרגת הכפירה החמורה ביותר היא אִרְִתִדאד, היינו, חזרה מן האסלאם. מי שעושה כן נקרא מֻרְַתַד ודינו מוות. המלחמה בכופרים לסוגיהם היא גגִ'האד (מלחמת קודש), והלוחם המוסלמי הנופל בקרב מוכרז ַשַהיד (ברבים — שֻהַדַאַא), היינו, ֵעֵד המעיד על ייחוד האל .

צוּפים — מיסטיקה באסלאם

במאה התשיעית החל להתפתח באסלאם הזרם הצוּפי שדגל במיסטיקה,  ברוחניות ובהסתפקות במועט.  הסברה המקובלת היא שמקור השם הוא המילה צוף, שפירושה צמר, וזאת משום שהצופים הראשונים נהגו ללבוש בגדי צמר גס.

בצופיות קיימים כמה מסדרים (טֻֻרֻק וביחיד — טַריַקַה), הנקראים על־שם מייסדיהם,  בהם אִדרְיסיַהַ,  בַּכּתְַשִיַהַ,  אַחְמַדיִַהַ ורבים אחרים. חברי המסדרים נקראים דרְַוִיִשים, והם נוהגים לקיים דדִ'כְּרְ (טקסים), בבתי תפילה הנקראים זאויִַהַ (זווית) או רִַבַּאט (תחנת משמר). הטקסים כוללים ריקודים ושינון פסוקי קוראן שמטרתם להגיע להתעלות רוחנית. באמצעות מסדרי הצוּפים חדרו במהלך

28

ההיסטוריה לאסלאם אמונות תפלות, פולחן קברים ומעשי כשפים שונים. בעידן המודרני עורר הדבר את חמתם הן של אנשי הדת והן של המודרניסטים  .

[1] . בנוגע לאג'תהאד ולמגבלותיו קיימת מחלוקת בין החוקרים בעידן המודרני.

[2] . בניגוד למסורת המקובלת, שחייבה שבועת אמונים לח'ליפה, נשבעו "האחים המוסלמים" אמונים לדרכם.