זהו סיפורו של סיוט-לילה אישי, המגלם בחובו הד לתקופת המלחמה בוייטנאם. טייס שבוי מספר על עצמו ועל חבריו לשבי, על היחס בינם לבין כולאיהם ועל הגורמים, שהביאו לסיומה הטוב של הפרשה.
כותב המחבר במבוא לספרו: "שבע-וחצי שנים הן זמן ארוך במיוחד בתא הכלא. ואולם, אין ספק, ניתן לי זמן רב למחשבה - משהו שלא הרפותי לעסוק בו לפני שהופלתי ב-16 בספטמבר 1965... לא זו בלבד שהקדשתי זמן רב לשחזור המאורעות החשובים של חיי. אלא שהתחלתי גם לנפות את עיקרי הדברים - הצטמצמתי בה שחשוב באמת. הפרספקטיבה של תא-כלא משווה מימד מיוחד במינו לעבר ולהווה. לפחות יש בה כדי לתרום לראיית העתיד"
המחבר, שעזב את בניו כילדים חזר ומצא אותם בוגרים. בעזרתם הוא צופה באופטימיות על עתידה של אמריקה.