פרק 11: מארג של מערכות יחסים
כפי שראינו במהלך בחינה זו של הסכסוך הישראלי־ערבי, יש במונח זה עצמו כדי להטעות במקצת, מכיוון שהוא יוצר רושם שקיים סכסוך יחיד שבו ישראל עומדת מול העולם הערבי העשוי מקשה אחת, וכי העליות והמורדות שביחסי ישראל והפלסטינים, למשל, קשורות בטבורן ליריבותה עם מדינה כעיראק, או ליחסיה המורכבים עם מרוקו.
תפיסה זו נכונה במידה רבה: מגמות רחבות היקף אכן השפיעו על האזור כולו, ככלות הכול, הקולקטיב הערבי התגייס למלחמה בישראל ב־1948, השתתף בסכסוך כשזה תסס והתפתח, ספג מהלומה עזה אחרי 1967 , גינה את סאדאת ב־1977 על שנע לכיוון השלום ואימץ את נוסחתו רק כעבור עשור. אך מתחת למטריית האחדות והעמדה המקובלת כלפי ישראל תמיד היו בעולם הערבי חריגים, יריבויות ומתיחויות.
במהלך שני העשורים הראשונים של המאה ה־21 עברה הפוליטיקה האזורית והבין־לאומית של המזרח התיכון תמורה מהותית בשל שורת התפתחויות: התרחקותה של ארצות־הברית מן האזור, חזרתה החלקית של רוסיה, התעצמות תפקידה של סין, המשברים שהשפיעו על מערכת המדינות הערביות והתפקידים החדשים שהחלו איראן ותורכיה למלא באזור. במשך רוב המאה ה־20 שתי מדינות אלה, שירשו אימפריות גדולות ששלטו בחלקים של האזור במאות הקודמות, מילאו תפקיד מוגבל.