פרק 5: אריאל שרון והמלחמה הישראלית-פלסטינית
בליבת הפרק הנוכחי מצויה זיקת הגומלין בין שלושה נרטיבים אישיים־פוליטיים: מסעו של אריאל שרון משוליות ומחלוקת למוקד הפוליטיקה והמדיניות הישראלית, ומכאן גם לנקודה שבה נדרש להכרעות פוליטיות ואישיות שעמדו בסתירה לעיקרי הביוגרפיה שלו; הצלחתו של יאסר ערפאת על פני שלושים וחמש שנים לבנות ולקיים את מעמדו כסמל וכפוסק ההלכה של הלאומיות הפלסטינית. במהלך שנים אלה היה זה ערפאת שקבע את יעדיה של הלאומיות הפלסטינית ופסל הזדמנויות מספר להגיע להסדר על בסיס פשרה צנועה יותר.
הכרונולוגיה של 2003-2002 שבה ומיקדה את הסוגיה הפלסטינית באישיותו של ערפאת, ואת המאבק בין ישראל ללאומיות הפלסטינית במאבק האישי בין שרון לערפאת; התמורה שעבר ג׳ורג׳ בוש, שנכנס לבית הלבן נטול כל רצון לעסוק בענייני ישראל וערב, אך המלחמה בטרור והמלחמה בעיראק הביאו אותו לטיפול פרטני בענייני המזרח התיכון, לרבות במאמץ ליישב את הסכסוך הישראלי־פלסטיני. אריאל שרון היה לראש הממשלה השישי בתוך עשר שנים המנסה להתמודד עם האתגר הכפול של ניהול המערכת הפוליטית הישראלית ויחסי ישראל עם העולם הערבי בעת ובעונה אחת. רבין נרצח, וארבעה ראשי ממשלה אחרים — יצחק שמיר, שמעון פרס, בנימין נתניהו ואהוד ברק — הובסו בקלפי. את עצם בחירתו של אריאל שרון לראשות ממשלת ישראל ואת תקופת כהונתו הראשונה בת השנתיים, מפברואר 2001 עד ינואר 2003, ניתן לראות כמסכת עשירה ברבדים של משמעות ואירוניה.