ב־1987 יצר מאט גרונינג את הסדרה המצוירת "משפחת סימפסון" עבור רשת הטלוויזיה האמריקנית פוקס. הסדרה מתארת באופן סאטירי את קורותיה של משפחה "טיפוסית" ממעמד הביניים, בעיירה אמריקנית "מייצגת" בשם ספרינגפילד.1 מתחילת שידורה שודרו 740 פרקים ב־34 עונות. ב־23 מפרקי הסדרה, כ־3% מכלל פרקי הסדרה עד היום, מיוצגת מלחמת וייטנאם.
במאמר זה אבקש לבחון את הייצוגים של המלחמה בסדרה המצוירת ("קומיקס" מונפש),2 תוך ההבנה כי יש במראה הסאטירית כדי להצביע על האופן שבו נתפסת המלחמה הארוכה והשנויה במחלוקת הזו בחברה האמריקנית. המאמר יציג את דמות המלחמה לא בשדות האורז או בג'ונגלים של וייטנאם, כי אם את השתקפותה בעולמה של המשפחה הצהובה בפריים־טיים, על מסך הטלוויזיה.
היחס למלחמה – סאטירה ואמביוולנטיות
ראשית, ראוי לתהות, מדוע יש אזכורים למלחמת וייטנאם בסדרה שנוצרה כשני עשורים לאחר שנות השיא המדממות של המלחמה הזו? יתרה מכך, בשנים שבהן שודרה, היו כבר האמריקנים מעורבים ישירות במלחמות "חדשות": במלחמת המפרץ הראשונה ובמלחמות שבאו אחריה בעיראק ובאפגניסטאן. את התשובה נתן גרונינג, יליד 1954 ששנות התבגרותו ועמידתו על דעתו היו בצילה של המלחמה: "המיתולוגיה המקובלת בנוגע לשנות ה־60 הייתה שכולם עישנו סמים, היה להם שיער ארוך והקשיבו לרוקנרול הטוב ביותר של התקופה. אבל אני זוכר שילדים היו צריכים להסתפר, ולהתאים לקוד הלבוש המקובל. הייתה מכללה בקרבת מקום, אוניברסיטת פורטלנד סטייט, שם היו להם קבוצות שראו סרטי מחתרת, ולהקות רוק גדולות באו לנגן, ושם שנאו את מלחמת וייטנאם. אז יצא לי להיות בשני עולמות; גם שיחקתי פוטבול וגם צעדתי במצעדים נגד המלחמה".3 היחס האמביוולנטי של גרונינג למלחמה – אי־הסכמה עם מטרתה והאופן שבו נוהלה, לצד הערכה ללוחמים שהיו שם – משתקף היטב בסדרה שיצר.
הייצוג הראשון של המלחמה מופיע כבר בראשית הסדרה, בעונה השנייה, בפרק 21 שנקרא "שלושה אנשים וחוברת קומיקס". בפרק מתברר כי השחקן הראשי בסרט הקולנוע האהוב על בארט סימפסון, שחקן המגלם גיבור על מסדרת קומיקס דמוית סופרמן (רדיואקטיב־מן), שירת בווייטנאם ושרד את הלחימה שם. האירוניה בפרק מובלעת, שכן נשאלת מאליה השאלה מי הם גיבורי העל האמיתיים, ומי מציל את העולם ואת אמריקה: אלה שלחמו בווייטנאם וכמעט נהרגו שם, או מי שנותרו בארצות־הברית לעיין בחוברות הקומיקס אודות גיבורים בדיוניים?
היחס בסדרה לחיילים ששירתו במלחמה
החל במחצית שנות ה־60 הלך והתפתח בחברה האמריקנית ויכוח נוקב בין המתנגדים למלחמה המתנהלת בוייטנאם, בעיקר אנשי תנועות מחאה סטודנטיאליות, ארגונים ליברליים וארגונים אפרו־אמריקניים, ובין המצדדים בהמשך המלחמה, בעיקר מקרב השמרנים והתומכים במדיניות הפעלת כוח לבלימת הקומוניזם באסיה. הוויכוח הלך והקצין עד למסע הבחירות של שנת 1968, עת אפילו הסנאטור הדמוקרטי יוג'ין מקארתי המתנגד למלחמה, קרא תיגר על הנשיא המכהן ממפלגתו, לינדון ג'ונסון, שהיה אחראי למדיניות הרחבת המעורבות האמריקנית בווייטנאם.
עדות לוויכוח הערכי הנוקב, המשסע במידה רבה את החברה האמריקנית בנושאים רבים אחרים עד היום, מצוי בפרק 18 בעונה 7, שנקרא בציניות "היום שבו האלימות מתה"4 (שודר לראשונה ב־17 במרס 1996). במהלך הפרק צופים ילדי המשפחה בארט וליסה סימפסון בתשדיר חינוכי בטלוויזיה, המיועד ללימודי אזרחות. בתוכנית נראה מפגין, לבוש כמו "נער פרחים" היפי, מצית ומעלה באש דגל של ארצות הברית, כפי שאכן אירע פעמים רבות במהלך ההפגנות הסוערות נגד המלחמה. בהמשך התשדיר מוצע הרעיון לשנות את החוקה האמריקנית באמצעות תיקון שיאסור על הליברלים לשרוף דגלים, ויפגע בזכויותיהם למחות. "זו אחת מהקריצות לשנות ה־70, הפונות לדור ה־X", קובעת ליסה, ובארט משיב לה: "אנחנו צריכים עוד וייטנאם, כדי לדלל קצת את השורות של הליברלים האלו".
תשובתו של בארט מעידה הן על הוויכוח המתמשך המשסע את החברה האמריקנית ביחס לערכיה ודמותה, והן את הדעה הרווחת כיום גם במחקר כי לפחות חלק מאלו ששירתו בוייטנאם ונשאו בעולה של המלחמה, השתייכו בפועל למחנה הליברלי ואף התנגדו לה. למשל תנועת המחאה 5 האפקטיבית שנוסדה ב־1967 בידי חיילים משוחררים ששבו מהשירות בווייטנאם, Vietnam Veterans Against the War, ארגון שצמח עד לשנת 1971 לכדי 20 אלף חיילים משוחררים.6
בפרקים אחדים לועג גרונינג לחוסר התוחלת של המלחמה, בעיקר באמצעות הבלטת סיומה – בפינוי החפוז של סייגון בסוף אפריל 1975. הצילום האייקוני שצילם הצלם ההולנדי הוברט ואן־אס, שבו רואים את הפינוי המבוהל באמצעות מסוק מגג בניין הסי־איי־איי במרכז סייגון, זוכה לאזכור מלעיג בעונה 6 פרק 16, "בארט נגד אוסטרליה". משפחת סימפסון מפונה בבהילות משגרירות ארצות־הברית באוסטרליה, באמצעות מסוק הנוחת על גג הזהה בדיוק לזה המופיע בתמונה המפורסמת. הומר שואל את הטייס: "ננחת על נושאת מטוסים? והטייס משיב: "לא אדוני, כלי השיט הקרוב ביותר הוא ה'וולטר מונדייל', ספינת מכבסה הנמצאת לא רחוק מכאן".
התייחסות דומה לסיום הפתטי של המלחמה יש בפרק הראשון של עונה 4, "מחנה קרסטי". תלמידי העיירה מסיימים את שנת הלימודים ויוצאים לחופש הגדול, תוך שהם יוצרים מהומה והופכים מכונית חונה. המנהל סקינר מביט מהחלון ומפטיר בעצב: "לא ראיתי כזה בלגן מאז נפילת סייגון".
לצד ההתנגדות הגלויה של יוצרי הסדרה למלחמה, התוכנית מגלה יחס אמפתי לאלה ששירתו בה, בעיקר החיילים הפשוטים, ה־GI’s במקרה של צבא היבשה או ה־GRUNT’s במקרה של חיל הנחתים. על־פי גרונינג, המלחמה אולי לא הייתה מוצדקת וצודקת, אבל החיילים הפשוטים נשאו בעול ואותם יש להוקיר. היחס הזה משקף את השינוי האדיר שחל בחברה האמריקנית ביחס לחיילים שנשלחו לדרום־מזרח אסיה. על רקע ההתנגדות בדעת הקהל למלחמה במהלך שנותיה האחרונות (1968–1973), וביתר שאת בשנים הראשונות שלאחריה,7 נתפסו החיילים ואחר כך הווטרנים של וייטנאם כמופרעים, בעלי אישיות סדיסטית או סוציופתית. פושעי מלחמה מסוממים.
ייצוג לכך אפשר לראות בסרטים הוליוודיים כדוגמת "נהג מונית" (1976), "צייד הצבאים" (1978), "אפוקליפסה עכשיו" (1979), או אפילו בסרט "פלאטון" (1986), שכתב וביים אוליבר סטון, ששירת כלוחם חי"ר בווייטנאם. כחלוף השנים, ולדעתי כפועל יוצא של התמוטטות הגוש הסובייטי ב־1991, חל שינוי חד בדעת הקהל האמריקנית, והיא נוטה כיום להעריך את המחיר האישי ששילמו הלוחמים בווייטנאם עבור המאבק לבלימת הקומוניזם באסיה. בין 11–13 במאי 2023 ארגן הממשל בארצות הברית אירוע ענק בבירה וושינגטון להוקרת הלוחמים, לציון יובל למלחמה.8
השיבה הביתה ופוסט טראומה
היחס האמפתי לחיילים מופיע בעונה 4, פרק 15, "אני אוהב את ליסה". בפרק חווה מנהל בית הספר סיימור סקינר שהיה חייל בווייטנאם פלאשבק, ונזכר באירוע שהתרחש בהיותו בסמוך לדה־נאנג ב־1969. בחזיונו רואים ספינת פטרול אמריקנית ("דבור") משייטת בנהר. על סיפון הסירה ארבעה חיילים ללא חולצות, אחד מהם אפרו־אמריקני.9 חייל אחר בשם ג'וני יושב וכותב מכתב לחברתו לרגל יום האהבה. ירי של לוחמי וייטקונג מן המארב בגדת הנהר מפלח את אגרת הברכה בצורת לב אדום, פוגע דרכה ישירות בליבו של החייל והורג אותו.
בסצנה הקצרה מגולמים כמה מסרים: ראשית, הבחירה בשם ג'וני, שהוא שם גנרי ידוע לחייל פשוט בתרבות האמריקנית כבר ממלחמת העולם השנייה. שנית, היפוך המסר של מכתבי Dear John, ז'אנר של מכתבים באמצעותם מודיעות הנשים או החברות לחיילים שבחזית על פרידה מהם. כאן ג'וני הוא זה שכותב אגרת ו"נפרד" מחברתו בשל כדור קטלני שפוגע ישירות בליבו. שלישית וחשוב מכול, מבטו הדומע של סקינר עת הוא נזכר באירוע הטרגי, מבטא את צער החברה כולה על "זיו העלומים" ו"מסירות הנפש" שנפלו במערכה.
סוגיה חברתית נוספת העולה מצפייה בפרקי הסדרה היא "השיבה הביתה", ובמרכזה היחס שזכו לו חיילים שחזרו לאחר שירותם. רבים לא התקבלו באותה מידה של כבוד והכרת תודה שזכו לה דורות החיילים שחזרו מן המלחמות הקודמות – מלחמות העולם הראשונה והשנייה, ואף מלחמת קוריאה. יתר על כן, כמה מן החיילים ששבו מווייטנאם ספגו עלבונות בפומבי ואף יריקות, בעיקר ממפגינים נגד המלחמה שהאשימו אותם במה שראו כמלחמה לא צודקת ובלתי מוסרית. חיילים רבים חוו קשיי השתלבות מחדש בחיים האזרחיים עקב פציעות פיזיות ונפשיות שנגרמו להם במהלך שירותם, ללא טיפול הולם.10
יוצרי הסדרה בחרו להציב במרכז העיסוק ב"שיבה הביתה" את דמותו של סקינר הפוסט טראומתי שהתקשה לתפקד בחיי היום־יום, כפי שהעיד על עצמו בעונה 3, פרק 18. "ראיתי דברים נוראים ב'נאם'". בפרק השני בעונה 9, "המנהל והעני",11 מודה סקינר כי שמו האמיתי הוא ארמין טמזאריאן – התייחסות מרומזת לדעתי לדמותו הספרותית האנטי־הרואית של אראם (ג'ון) יוסאריאן, גיבור הספר האנטי־מלחמתי של ג'וזף הלר מלכוד 22. בפרק זה מגורש סקינר בבוז מן העיירה. הוא מנסה למחות על היחס המשפיל, בציינו שהוא גיבור, ונענה בתשובה מצד הומר סימפסון: "אנחנו מצדיעים לך על זה, אבל לך מכאן ואל תחזור".
סיכום
הסדרה "משפחת סימפסון" השתמשה בפלטפורמה שלה כדי לעורר מחדש את זכר מלחמת וייטנאם במגוון דרכים שונות. מסאטירה, ועד בחינה רצינית של השפעת המלחמה על חיילים משוחררים והחברה האמריקנית. באמצעות הדמויות הצהובות הידועות וקווי העלילה שלהן העלתה הסדרה תרומה רבת ערך לשיח התרבותי המתמשך באמריקה על המלחמה בווייטנאם, זכרה ומורשתה. אירונית העובדה שהמלחמה "חדרה" בעת התרחשותה לכל בית באמריקה באמצעות מכשיר הטלוויזיה, שם עוצבה דעת הקהל ביחס לאירועים, ואילו הסדרה השתמשה באותו המדיום ממש, כדי לעצב את הזיכרון מחדש.
תודה לפרופ' עוזי בן שלום ולפרופ' ערן שלו על הערותיהם ולד״ר טל טובי על הרעיון לכתיבת המאמר.
לקבלת חומרים נוספים מבית "מערכות" לחצו כאן
הערות
-
במחצית ממדינות ארצות הברית יש עיירה בשם ספרינגפילד. זו הסיבה שיוצרי הסדרה בחרו בשם זה שהוא גנרי ובלתי ניתן לשיוך למקום ספציפי.
-
הקומיקס הוא ז'אנר נפוץ מאוד ובעל השפעה עצומה על התרבות האמריקנית. בהקשר זה, חשוב לציין כי חברת מארוול קומיקס פרסמה מדי חודש בין השנים 1986–1992 (לאחר תום המלחמה בווייטנאם) חוברת קומיקס בשם NAM, אודות מלחמת וייטנאם, זאת במקביל לשידור העונות הראשונות של "משפחת סימספסון". מחקר על ייצוג המלחמה בסדרת הקומיקס הזו של מארוול ראה:
Young, R. (December 2015). "There is nothing grittier than a "grunt's eye view": American comic books and the popular memory of the Vietnam war". Australasian Journal of American studies, Vol. 34, No. 2, pp. 75-93
-
Turner, Chris. Planet Simpsons, p. 310.
-
שם הפרק, "היום בו האלימות מתה" מהווה פרפראזה לשירו של דון מקלין מ־1971, "אמריקן פאי", המוכר בשל השורה החוזרת בו, "היום בו המוזיקה מתה". לכאורה, השיר הזה מתאר את התרסקות המטוס הקל שהתרחשה בתאריך 3 פברואר 1959, התרסקות בה נספו שלושה זמרי רוקנ'רול פופולריים, ביניהם הזמר באדי הולי. בפועל, הנושא של השיר הידוע הזה חורג מאבל על גיבורי המוזיקה מילדותו של מקלין, ומשקף את השינויים התרבותיים העמוקים, ואת ההתפכחות ואובדן התמימות של דורו, דור מלחמת וייטנאם.
-
Appy, C.G. (2004). Patriots: The Vietnam War Remembered from All Sides. New York: Penguin, p. 395
-
למרות גודלו של ארגון המחאה של הווטרנים, כ־20 אלף איש ב־1971, יש להביא בחשבון כי עד לסוף שנה זו שירתו בווייטנאם במצטבר למעלה משני מיליון חיילים אמריקנים.
-
Lunch, W., & Sperlich, P.W. (March 1979). American Public Opinion and the War in Vietnam. The Western Political Quarterly Vol. 32, No. 1, pp. 21-44
-
מלחמת וייטנאם מהווה בתודעה הציבורית בארה"ב מלחמה שבה לראשונה, מספר החיילים ממוצא אפרו-אמריקני מתוך כלל החיילים האמריקנים ששירתו בוייטנאם, היה גבוה יחסית לשיעורם של האפרו־אמריקנים מתוך כלל האוכלוסייה בארצות הברית. James H. Willbanks, J.H. (2013). Vietnam War: The Essential Reference guide. ABC-Clio, pp. 4-5
-
בפרק זה של משפחת סימפסון מדובב השחקן מרטין שין את דמותו של סקינר "האמיתי". מרטין שין שיחק כידוע את דמותו של קפטן וילארד בסרט החשוב על מלחמת וייטנאם, "אפוקליפסה עכשיו". שין נודע בדעותיו הפציפיסטיות, ובהתנגדותו למעורבות הצבאית של ארצות הברית בעיראק.