העומק הוא בראש ובראשונה רעיון תפיסתי. בעוד שהלחימה המסורתית היא ליניארית, פעולה בעומק מאפשרת למצות חשיבה תחבולנית ולהפתיע. האויב נערך היטב בחזית, עם מערכי הגנה ומכשולים מבוצרים, בעוד שבעורף הוא חש מוגן יותר, ולכן מכין פחות ביצורים ועורך שם את הכוחות המובחרים פחות. אין ספק שכל מפקד צבאי יעדיף לתקוף מרחב מבוצר מעורפו ולא מחזיתו. כך היה במלחמת יום הכיפורים,
כשאריק שרון התעקש לחצות את התעלה ולכתר את הארמייה המצרית, וכך גם היה בפעולות הצנחנים במבצע עופרת יצוקה, שתקפו את שכונת אל־עטאטרה מעומקה לכיוון החזית, לאחר איגוף מזרחי ומערבי. העומק מאפשר להתחיל מהסוף. לנתח לאן רוצים להגיע ומה רוצים להשיג, ולפעול לשם כך באופן ישיר ומהיר מבלי להישחק במערכי החזית.
מאפייני הפעולה בעומק הפעולה בעומק מאופיינת בנתק מכוחות החזית ובערכיות היעד. ביכולתה של פעולה על מרכז כובד של האויב או במרחב חשוב מבחינה אסטרטגית לטלטל את האויב ולהוציאו משיווי משקל. לפיכך פעולת העומק יכולה להיות בעומק האסטרטגי, אך גם בעומק החזית, אם היא פועלת בנתק, ואל מול יעד ערכי. לפעולה כזו יש אפקט תודעתי, שכן הכוח חש חוסר ביטחון כשאינו יודע מאין יכולה להגיע ההתקפה הבאה. כאשר לאויב אין חזית ברורה ועורף מוגן, וחסרים לו משאבים לאבטחת העורף, הוא נדרש לפזר את כוחותיו במקום למקדם בחזית. במהלך מלחמת לבנון השנייה ערערו פעולות צה״ל בעומק את תחושת הביטחון בקרב ההנהגה הצבאית של חזבאללה וחייבו את הארגון לתגבר את יחידותיו האמונות על הגנת בקעת לבנון ורצועת החוף למרות הסד״כ המוגבל שלו.
מאחר שהאויב מרגיש בטוח יותר בעורפו, הוא ממקם שם את מרכזי הכובד שלו. מבחינתו כל מה שניתן להפעיל מרחוק (לרבות תמ״ס ארוך טווח), עדיף שיהיה בעורף ולא בחזית שצפויה ללחימה קשה. לפיכך, חלקים חשובים מהיכולות שצה״ל יבקש לשלול יימצאו בעומק.