”מבצעים מיוחדים”, כתב בשעתו סא”ל (מיל׳) ד”ר דורון אביטל, מפקד סיירת מטכ”ל, ”מתאפיינים יותר מכול במרווחי טעות קטנים או בתמרון במרחב של סד משאבים מבצעיים הדוק ולא סלחני במיוחד”. הם מחייבים הכנות ממושכות, הדוק ולא סלחני במיוחד”. הכוללות תכנון יסודי וקפדני, מודיעין מדויק ועדכני, אישורי תוכניות רחבים, כולל כאלו של הדרג המדיני והצבאי הבכיר הפיקוד עליהם הוא פיקוד בכיר מאוד. הם דורשים כוחות מיומנים, כשירים, מקצועיים מאוד שיודעים לפעול בחשאיות והליך תכנון מפורט מאוד. על מבצע מיוחד של סיירת מטכ”ל אמר אלוף (מיל׳) אורי שגיא כי ”לא קרה משהו שלא חשבנו שיקרה”, בהתייחסו לחטיפת מצטפא דיראני מביתו בעומק לבנון ב־1994. מדוע? מפני שהמתכננים והכוח המבצעי נערכו לפשיטה זמן ממושך, שבמהלכו צפו מראש כמעט את כל המקרים האפשריים והכינו תגובות מתאימות.
אביטל ושגיא התייחסו בעיקר למבצעים מיוחדים בעיתות שגרה, ואכן בשגרה אפשר לפעול ליצירת ודאות בשדה הקרב, כאשר הזמן בידינו. המלחמה, לעומת זאת, כהגדרתו של הגנרל הפרוסי קרל פון קלאוזביץ, ”היא נחלת אי־הוודאות”.יש בה חיכוך והזמן הוא משאב יקר מאוד שתמיד מצוי בחסר. זו אולי הסיבה שבגינה תרומתם של הכוחות המיוחדים של צה”ל במלחמות ישראל הייתה פחותה מכפי שלכאורה יש בכוחם לתת. אנו מורגלים לכנות במלחמה את המבצעים המתוכננים מאמץ או מבצעים מיוחדים, וטענתי היא כי המינוח משפיע על אכוונת היעד, רמת המודיעין, ההכנות והתוצר ונכון לכנותם מבצעים. אין הכוונה שאין מבצעים מיוחדים, שהרי כל מבצע הוא מיוחד, בוודאי במלחמה, אלא פירוש הדבר שאין מבצעים ”מיוחדים” כפי שאנחנו מכירים אותם מימי שגרה.