הפיוס בין סעודיה לאיראן: רקע ומשמעויות

ההסכם לחידוש הקשרים הדיפלומטיים בין סעודיה לאיראן שנחתם ב־10 במרס 2023, לאחר נתק מאז 2016 ובעקבות מגעים שהחלו בראשית 2022, משקף הבשלה של כמה תהליכים שהחלו בעבר, ומאיץ בתורו שינויים בזירה האזורית עם השלכות לביטחונה של ישראל. כחלק מההסכם, הבטיחו שתי המדינות לממש הסכמים קודמים, להימנע מהתערבות של האחת בענייניה הפנימיים של האחרת, ולקיים הידברות רחבה על מכלול סוגיות בילטרליות ואזוריות. להסכם משמעות בארבע זירות המשפיעות זו על זו: היריבות בין ארצות־הברית, עד כה המעצמה המובילה במזרח התיכון ובמפרץ הפרסי לבין סין, המעצמה הגלובלית העולה; היחסים הבילטרליים בין סעודיה לבין איראן, המערכת

האזורית ויחסי ישראל עם מדינות המפרץ. ההסכם הוא תוצאה של הערכה מפוכחת של שתי המדינות בדבר האינטרסים שלהן בטווחים הקצר והבינוני, והוא משקף גישה ריאליסטית במדיניות החוץ, המעדיפה לפחות בטווח הקצר את אינטרס המדינה המשלב שיקולים ביטחוניים וכלכליים, על פני שיקולים אידיאולוגיים. עם זאת, הוא אינו מבטא ויתור על תפיסות עולם ובוודאי לא ויתור על הזהות האידיאולוגית של שני הצדדים. מכאן, שעל אף חשיבותו הרבה, הרי שגם אם יתבצע במלואו, הוא אינו צפוי למחוק לחלוטין את משקעי העבר בין סעודיה לאיראן ולהביא ל"התחלתה של ידידות מופלאה" בין שתי היריבות הוותיקות.

הרקע ליריבות בין המדינות

היריבות בין איראן וסעודיה בנויה על כמה מישורים המשלימים זה את זה:

המישור הדתי. שתי המדינות ניצבות בשני הקצוות של הספקטרום הדתי באסלאם, השיעה האיראנית מול הזרם הווהאבי בסעודיה. הדוקטרינה הווהאבית הפוריטנית, שהייתה במשך 200 שנה בסיס הזהות והאידיאולוגיה של השושלת הסעודית, רואה בשיעים כופרים בפועל הפוגעים בייחוד האל בשל אמונתם ב־12 האמאמים השיעים כמתווכים בין המאמינים לאל, ובשל דבקותם בעלייה לרגל לקבריהם של האמאמים השיעים.1 מנגד, השיעים האיראנים פיתחו תחושות חרדה ותיעוב כלפי הווהאבים, ששיאן בייחוס מוצא יהודי לבית המלוכה הסעודי.2

לאחר מהפכת 1979 החמירה היריבות הדתית, כאשר הרפובליקה האסלאמית של איראן שאפה לייצא את המהפכה לרחבי העולם האסלאמי. מנהיגי איראן, ובראשם האיתוללה חומיני, קראו לעמים הערבים, ובעיקר בסעודיה ובעיראק, להפיל את שליטיהם המושחתים ולהקים במקומם משטרים אסלאמיים "אמיתיים". ההתפתחות החדשה החרידה את סעודיה, שראתה עצמה כמנהיגה הטבעית של העולם המוסלמי מתוקף שליטתה בשתי ערי הקודש של האסלאם מכה ומדינה.

כדי לחזק את מעמדו האסלאמי בתגובה לאתגר האיראני הוסיף מלך סעודיה לתוארו את הביטוי "מגן שני המקומות הקדושים" (ח'אדם אל־חרמין אל־שריפין), וכך הציג את עצמו כמגן האסלאם, וזיהה את השושלת הסעודית עם ערי הקודש מכה ומדינה. האיראנים השתמשו בטקסי העלייה לרגל – החג' – כאמצעי להעביר את מסריהם המהפכניים ולהרגיז את הסעודים. המתחים הגיעו לשיא בטקסי החג' ב־1987, כאשר כוחות הביטחון הסעודיים הרגו 450 עולי רגל איראניים. בתגובה ניתקה איראן את יחסיה הדיפלומטיים עם סעודיה, וחומיני נשבע כי אפילו אם ניתן יהיה לסלוח ל[שליט עיראק] צדאם חוסין, שלחם אז באיראן, הרי שלא ניתן יהיה לסלוח לעולם לסעודים. לאחר מותו של חומיני וביוזמתו של נשיא איראן דאז, האשמי רפסנג'אני הפרגמטי יותר, חידשו איראן וסעודיה את יחסיהן הדיפלומטיים ב־1991, ושיפרו לזמן מה את יחסיהן.

עם פרוץ "האביב הערבי" ב־2010, הגיעה האיבה בין המחנות לשיא ובאה לידי ביטוי בסכסוכים האלימים בסוריה ובעיראק. איראן ניצבה בראש המחנה השיעי, וזיהתה את סעודיה כמי שעומדת מאחורי הארגונים הסלפים הקיצוניים שטבחו בשיעים בעיראק בעשור שקדם לכך, ואיימו בטבח המוני של השיעים בכל המזרח התיכון. הוצאתו להורג בסעודיה של איש הדת השיעי הבכיר נימר באקר אל־נימר בינואר 2016, והתקפת ההמון על שגרירות סעודיה בטהראן, הביאו שוב לניתוק היחסים. עד לאחרונה.3

לפן הדתי נלווה גם היבט אידיאולוגי – איראן רואה עצמה כמעצמה מהפכנית הנושאת את דגל האיבה למערב. במהותה, היא גורם רוויזיוניסטי השואף לשנות את פני המפה הפוליטית והתרבותית באזור. סעודיה בעצם מהותה הייתה גורם שמרן ששאף לשמר את הסטטוס קוו באזור ולהיאבק בכל אידיאולוגיה רדיקלית, מהשמאל

במאה הקודמת ועד האסלאם המהפכני מאז 1979. הברית עם מעצמות המערב, בריטניה מראשית המאה ה־20 וארצות־הברית משנות ה־30 של אותה מאה, הייתה אבן יסוד במדיניות החוץ והביטחון שלה. עד לאחרונה.

המישור המדיני. סעודיה ואיראן הן שתי המדינות הגדולות השוכנות לחופי המפרץ הפרסי, וכל אחת מהן רואה עצמה כמדינה המובילה באזור זה. כמו כן איראן שואפת להפוך למנהיגת עמי האסלאם, במיוחד במזרח התיכון, בעוד סעודיה פועלת מאז 1967 לשמר את מעמדה כשחקן מרכזי בפוליטיקה האזורית. במישור זה זכו האיראנים לסיוע בלתי צפוי מארצות־הברית, כאשר פלשה לעיראק ב־2003 והביאה להפלתו של צדאם חוסין, יריב אסטרטגי מר של איראן.

השתלטותם של השיעים על עיראק בדרכים דמוקרטיות, בעקבות פלישתה של ארצות־הברית, הביאה לשינוי במאזן הכוחות האזורי. איראן ניצלה את ההזדמנות כדי להפוך את עיראק למדינת חסות שלה, ואילו סעודיה החרימה את המשטר החדש בעיראק וויתרה על כל סיכוי, קלוש ככל שיהיה, להשפיע עליו. מ־2005 לערך שקדה איראן על בניית "ציר ההתנגדות" – ציר אסטרטגי־מדיני הכולל את איראן, עיראק, סוריה תחת משטר בשאר אסד, חזבאללה בלבנון ולעתים גם חמאס והג'האד האסלאמי הפלסטיני, המכוון נגד ישראל וארצות־הברית.

עם פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה מילאה איראן תפקיד מפתח בהגנה על משטר אסד ובהבטחת הישרדותו. הסעודים סייעו אומנם לארגונים סונים שונים שלחמו בסוריה, אך מעולם לא באותה רמת מחויבות או תחכום כמו האיראנים. איראן איבדה אולי את הקרב על ליבם של הסונים בעולם הערבי, אך שימרה את נכסיה האסטרטגיים. הצהרות של מפקדים במשמרות המהפכה כי בעבר גבול ההגנה של איראן היה נהר קרח'ה (על הגבול עם עיראק), ואילו עתה קו ההגנה של איראן הוא החוף המזרחי של הים התיכון וצפון אפריקה משקפות את תחושת הביטחון העצמי האיראנית.4

המניעים של סעודיה

חידוש היחסים מבטא בראש ובראשונה הכרה סעודית בכישלון האסטרטגיה הלעומתית שלה מול איראן, שקיבלה תאוצה עם עלייתו לכס המלוכה של סלמאן בן עבד אל־עזיז בינואר 2015, ועם התבססות בנו ויורש העצר, מחמד בן סלמאן (מב"ס), כשליט בפועל של הממלכה. כמו כן, הוא משקף רצון סעודי לגדר סיכונים ולצמצם את תלותה בגיבוי ביטחוני אמריקני. מב"ס הבין שסעודיה אינה יכולה להמשיך ולהתקיים לטווח הארוך כמדינה התלויה אך ורק בייצוא נפט גולמי, וכי היא חייבת לגוון את כלכלתה ולערוך שינוי חברת נרחב, שיאפשר את שילובם של מגזרים רחבים באוכלוסייה, כולל נשים, בכלכלה שאינה קשורה לנפט. לפיכך יזם בין היתר כמה פרויקטים גרנדיוזיים שנועדו להכשיר את סעודיה לעתיד.

לעומת זאת בתחום מדיניות החוץ התגלה מב"ס כשחקן פזיז ולא מתוחכם, ונחל כישלון בשורת תחומים. הכישלון הגדול ביותר היה היציאה למלחמה בתימן במרס 2015 נגד התנועה החות'ית, המקורבת לשיעה האיראנית. לחשש מפני איגוף חות'י בגיבוי איראני בגבולה הדרומי של סעודיה הייתה הצדקה, במיוחד אם היה עולה בידי החות'ים לתפוס חזקה על מצרי באב אל־מנדב השולטים על התנועה הימית בים האדום ועל נתיב השיט המרכזי של נפט מהמפרץ לאירופה. עם זאת, האמונה כי יעלה בידו להכניע את החות'ים באמצעות הפצצות מסיביות מהאוויר הראתה כי מב"ס לא הבין את תנאי הזירה בתימן, ולא למד מהניסיון ההיסטורי המר של המעורבות המצרית בתימן בשנות ה־60 של המאה הקודמת. ההפצצות הכבדות לא הביאו לנסיגה חות'ית מהשטחים שהשתלטו עליהם, שכן הכוחות התימנים המתנגדים להם היו חלשים ובלתי מאורגנים. החות'ים, בסיוע איראני, הגיבו בשיגור טק"ק על הערים המרכזיות בסעודיה. הנזק הממשי לא היה גדול מאוד,

אך התקיפות חשפו את חולשתה ופגיעותה של סעודיה. נוסף על כך, המלחמה עלתה לאוצר הסעודי כ־2 מיליארד דולר בחודש – נטל כלכלי כבד אפילו על הכלכלה הסעודית.

ההפצצות על מרכזי אוכלוסייה אזרחית חסרת ישע החמירו את האסון ההומניטרי הקשה בתימן, ולא רק שלא שברו את התמיכה בחות'ים, אלא אף הגבירו את השנאה לסעודים בקרב התימנים. הסעודים אף כשלו בשימור שיתוף הפעולה עם בעלת בריתם, איחוד האמירויות, שפרשה בפברואר 2020 מהלחימה. בסופו של דבר נאלצה סעודיה לקבל הפסקת אש זמנית באפריל 2022, אשר שימרה את שליטתם של החות'ים ברוב שטחיה של תימן.

נקודת שפל מבחינת סעודיה הייתה ההתקפה המדויקת של כטב"ם מהכוח האווירי של משמרות המהפכה באיראן על שדות הנפט אבקייק ח'ורייס ב־14 בספטמבר 2019. המתקפה הפחיתה ב־50% את יכולת הפקת הנפט של סעודיה למשך כמה שבועות, גרמה לנזק של עשרות מיליארדי דולרים לכלכלתה ואילצה אותה למכור נפט מהרזרבות האסטרטגיות שלה כדי לשמר את חלקה בשוק העולמי. חמור מכך, ההתקפה, אשר שיקפה יכולת צבאית מרשימה של איראן, העבירה מסר חד כי ביכולתה של איראן לשתק את מתקני התפלת המים בצידה המזרחי של סעודיה ולהביא לקריסתה המוחלטת של הממלכה, שכן סעודיה לא תוכל לשרוד חודש ללא מים מותפלים.

כך גם כשל ניסיונן של סעודיה, מצרים וכמה ממדינות המפרץ לבודד את קטר ביוני 2017, ולאלצה לשנות את מדיניותה המתריסה כלפיהן, בעיקר תמיכתה ב"אחים המוסלמים", וכן בשידורי ערוץ הטלוויזיה אל־ג'זירה שבשליטתה. העיצומים על קטר כשלו בין היתר הודות לגיבוי שקיבלה מאיראן ומטורקיה. ההסכם להפשרת היחסים בין שתי המדינות וביטול העיצומים שהושג ב־4 בינואר 2021, ביטא הודאה סעודית בכישלון.

סעודיה נחלה כישלון גם במאמציה לערער את השתלטות חזבאללה על לבנון. חוסר שיקול הדעת של מב"ס בלט בניסיון הכושל לאלץ את ראש ממשלת לבנון סעד אל־חרירי, בעת ביקורו בסעודיה ב־2 בנובמבר 2017, להתפטר מתפקידו ולצאת בהתקפה חריפה על חזבאללה ומעורבות איראן בארצו. תוך זמן קצר התברר כי חרירי הוחזק למעשה כבן ערובה, וכי ההצהרה נכפתה עליו. הפרשה הסתיימה כפארסה מבחינתה של סעודיה, כאשר חרירי שב ללבנון וחזר בו מהתפטרותו. חזבאללה יצא מחוזק מהפרשה ויוקרתה של סעודיה בלבנון ירדה לשפל.

ב־2021 ניתקה סעודיה את קשריה הדיפלומטיים עם לבנון ואף הודיעה כי לא תאפשר כניסת יבוא חקלאי מלבנון בעקבות חשיפה של הברחות סמים בקנה מידה ענק בכסות סחורה חקלאית מלבנון לשטחה. העיצומים הסעודיים החמירו את המשבר הכלכלי בלבנון, אך לא פגעו באחיזת החנק של חזבאללה בארץ זו, בעוד בעלי בריתה הסונים של סעודיה נחלשו מאוד. צבר הכישלונות הללו, יחד עם ההרעה ביחסי סעודיה וארצות־הברית, שכנע כנראה את מב"ס לנקוט קו פעלתני פחות באזור, להתמקד בפיתוחה הפנימי של ארצו ולשכך מתחים.

המניעים של איראן

הרעיון מאחורי ההחלטה האיראנית לחדש את היחסים עם סעודיה פשוט בהרבה. מצבה הכלכלי של איראן הורע מאוד לאחר שארצות־הברית בהנהגת דונלד טראמפ פרשה ב־2018 מהסכם הגרעין עימה, והטילה עליה שורת עיצומים כבדים. השילוב של העיצומים וניהול כלכלי כושל גרמו לשחיקת ערך המטבע האיראני מ־8,200 ריאל לדולר ב־2003 ל־500 אלף ריאל לדולר בראשית 2023; לאינפלציה גבוהה; להתרוששות מעמד הביניים; ולאבטלה גבוהה, בעיקר בקרב צעירים, שאף התבטאה בתופעה של בריחת מוחות מאיראן. ביטוי למצוקה ניתן היה לראות בנאומו של המנהיג העליון עלי ח'אמנאי ב־30 בינואר 2023. ח'אמנאי הכיר בעומק המשבר, ובניגוד למנהגו מהעבר להאשים את "האויב" החיצוני, כלומר ארצות־הברית וישראל בכל דבר רע, הודה כי גם לניהול הכושל של הכלכלה יש חלק במצב הגרוע של המדינה.5

השילוב של מצוקה כלכלית, תחושת חנק והיעדר תקווה בקרב הדור הצעיר ממדיניותו הנוקשה של המשטר, הציתו גלי מחאה באיראן. בנובמבר 2019 הפגינו עשרות אלפים נגד ההעלאה החדה במחירי הדלק והשחיתות הגואה במדינה. המחאה הקיפה בעיקר ערים קטנות ומפגינים מהמעמד הבינוני, כלומר קבוצות האוכלוסייה שהיו תמיד עמוד התווך של המשטר, ושיקפה שחיקה בלגיטימיות של המשטר אפילו בקרב תומכיו המובהקים. היא דוכאה במחיר של כ־1,500 הרוגים. אולם בינואר 2020 פרץ גל הפגנות נוסף בתגובה לניסיון המשטר לטייח הפלה בשוגג של מטוס נוסעים אוקראיני על 176 נוסעיו, רובם אזרחים איראנים. המוחים לא הסתפקו בקריאות לרפורמה, אלא תבעו את החלפת המשטר.6 באוקטובר 2022 פרצו מחאות בכל רחבי המדינה בתגובה למותה ממכות של הצעירה הכורדית־איראנית מהסה אמיני בעת מעצרה בידי משטרת המוסר האיראנית, מכיוון שכיסוי הראש שלה חשף חלק משערותיה.

על אף שהמחאות נמשכו למעלה מחודשיים בערים רבות, השתתפו בהן עשרות אלפים בלבד (מתוך אוכלוסייה של 87 מיליון), והן דעכו כעבור חודשיים לאחר דיכוי אכזרי, למעלה מ־500 הרוגים, אלפי פצועים, שחלקם איבדו את מאור עיניהם כתוצאה מירי מכוון, ומעצר אלפים רבים. על אף שהמשטר גבר על גלי המחאה, הרי שתדירותם ופריסתם הגאוגרפית היא תמרור אזהרה לעתיד המשקף ניכור מתגבר בין תושבי איראן ובין המשטר האסלאמי. מאז היבחרו לנשיאות ב־5 באוגוסט 2021, הביע נשיא איראן אבראהים ראיסי את רצונו לשפר את יחסיה של איראן עם שכנותיה במפרץ הפרסי, כחלק ממהלך אסטרטגי רחב יותר של הידוק היחסים עם רוסיה וסין במקום שיקום היחסים עם המערב, אליו שאף קודמו חסן רוחאני. חידוש הקשרים נועד לשפר את קשרי המסחר בין איראן לשכנותיה הערביות כדי להקל על הלחצים הכלכליים בפניהם ניצבה, לערער את הקואליציה הסונית נגדה ובהקשר זה לסכל את ההתקרבות בין ישראל למדינות המפרץ הערביות.7 ראש ממשלת עיראק השיעי מצטפא כאזמי (2020–2022), שקיווה כי ההפשרה בין שתי היריבות תאפשר לארצו לקבל סיוע כלכלי סעודי, שימש כמתווך בשלב הראשון, וסולטאנות עומאן תרמה אף היא את חלקה. לאחר מגעים לא רצופים שנמשכו כשנה, הגיעו נציגים של איראן וסעודיה לבייג'ינג, שם חתמו על מזכר ההבנה בתיווכה הפעיל של סין.

על אף המצוקה הכלכלית, איראן הגיעה לחידוש היחסים מעמדה חזקה יותר מסעודיה ותוך תחושת הישג. בניגוד לציפיות בארצות־הברית ובישראל, העיצומים שהטילה הראשונה עליה לא הביאו לקריסה כלכלית המחייבת אותה לוותר על שאיפותיה הגרעיניות, וזאת בשל כמה סיבות. ראשית, מדינות אינן קורסות במהרה גם תחת משטר עיצומים קשה, כפי שהוכיחה הדוגמה של ונצואלה.8 שנית, איראן שהייתה נתונה תחת משטר עיצומים מ־1995 פיתחה דרכים שונות כדי לעקוף את המגבלות, למשל מכירת נפט דרך אותה ונצואלה. כמו כן, בשונה מהעיצומים תחת ממשל אובמה, שנהנו מתמיכה עולמית רחבה, רוסיה וסין דחו את צעדיו של ממשל טראמפ וסייעו לאיראן לעקוף את חלקם.

יתרה מזו, איראן ניצלה את פרישת ארצות־הברית מהסכם הגרעין כדי לקדם את יכולותיה הגרעיניות מעבר להגבלות שקיבלה על עצמה בהסכם. עד כה, איראן העשירה אורניום לרמה של 84%, וביכולתה להעשיר אורניום לרמה של 90% – רמת ההעשרה הנחוצה לנשק גרעיני, בכמות המספיקה לייצור מתקן גרעיני ותוך שבועות ספורים. גם אם אין בכוונתה לייצר פצצה גרעינית כרגע, ויש כמה שיקולים כבדי משקל להימנעות זו, צעדים אלה מציבים את איראן בעמדת מיקוח טובה בהרבה מול הקהילה הבין־לאומית כדי לסחוט ויתורים בתמורה להסגה חלקית של התקדמותה בתחום זה. המלחמה באוקראינה הידקה את הברית בין איראן לרוסיה. עד למלחמה הייתה רוסיה השותף הבכיר בברית הזו, והדבר בא לידי ביטוי בין היתר בהימנעותה מלספק לאיראן מערכות נשק מתקדמות ביותר, כדוגמת טילי נ"מ S-400, וכן בעצימת עין חלקית לפעולות המב"ם של ישראל בסוריה. אולם כשליה של רוסיה במלחמה באוקראינה הביאו לאיזון ביחסים, וכעת רוסיה היא זו הנזקקת לאמל"ח איראני. מכאן שהסיכוי כי רוסיה תפעיל לחץ על איראן כדי להתפשר עם המערב פחות מקלוש, במיוחד נוכח האיבה כלפי למערב המשותפת לשני המשטרים. הידוק היחסים עם רוסיה פגע ברצון הטוב של מדינות אירופה לקדם הסדרים עם איראן, אך עדיין לא הציב אותה בפני הצורך להשהות את ההתעצמות הגרעינית.

המישור המעצמתי: ארצות־הברית

ההסכם שהתגבש בתיווך סיני משקף את השינוי במעמדן של שתי המעצמות, ארצות־הברית וסין, במזרח התיכון בכלל ובמפרץ הפרסי בפרט. לאחר קריסת ברית המועצות ב־1991, נהנתה ארצות־הברית מהגמוניה באזור במשך כמה שנים. אולם שילוב של תהליכים גלובליים, רצף שגיאות אסטרטגיות ושינויים בכלכלת הנפט הביאו להסטת הקשב האמריקני לזירות אחרות. עלייתה של סין כמעצמה גלובלית המשלבת אתגר טכנולוגי מתעצם לעליונות האמריקנית ומדיניות אגרסיבית בעיקר בדרום מזרח אסיה, חייבו את ארצות־הברית להסיט את מרב הקשב שלהם לעימות המתפתח עם סין. חידוש היריבות, שלא לומר האיבה, בין רוסיה למערב תחת הנהגתו של פוטין, ששיאה במלחמה נגד אוקראינה, יצרו לארצות־הברית אתגר וזירה נוספים. מטבע הדברים, שינויים אלה הביאו לצמצום העניין במזרח התיכון.

הפקת נפט באמצעות פצלי שמן הנמצאים בכמויות רבות בשטחה הפכה את ארצות־הברית החל מ־2011 מיבואנית נפט לאחת מיצואניות הנפט הגדולות בעולם. כלומר היא אינה תלויה יותר בנפט המזרח תיכוני בכלל והסעודי בפרט, אם כי חברות נפט אמריקניות המשיכו לגרוף רווחי ענק מהנפט המזרח תיכוני, וכן מהיותן של ארצות המפרץ צרכניות של מוצרים אמריקניים, בעיקר אמל"ח. אבטחת נתיבי הנפט מהמפרץ הפרסי ואספקה סדירה של נפט לשוק העולמי כדי לאפשר את פעילותה של הכלכלה העולמית הן עדיין אינטרס אמריקני חשוב, אולם ברמת דחיפות נמוכה מבעבר. כלומר ארצות־הברית זקוקה פחות לארצות הנפט הערביות.

הכישלונות שנחלה ארצות־הברית באפגניסטאן (2001–2021) ובעיראק (2003–2011) השפיעו על המערכת הפוליטית ועל דעת הקהל האמריקנית. שתי המערכות הללו עלו לארצות־הברית בכ־7,000 הרוגים וכ־73,250 פצועים, ובנזק כספי העולה על שלושה טריליון דולר. עקב כך מאסו הציבור האמריקני ודרגי הממשל במעורבות ישירה באזור. החשש מהיגררות למעורבות צבאית ישירה היה הגורם המכריע בהחלטתו של הנשיא ברק אובמה לא להגיב על השימוש בנשק כימי שעשה משטר אסד נגד אזרחיו ב־2013, על אף אזהרותיו התקיפות קודם לכן, וכן בהחלטה להגיע להסכם גרעין עם איראן ב־2015. בהקשר זה, קיימת המשכיות ברורה בין ממשל הנשיא הדמוקרטי אובמה, ובין ממשלו הרפובליקני של טראמפ. כך, בעקבות המתקפה האיראנית על מתקני הנפט הסעודיים ב־2019, הבהיר טראמפ לסעודים כי מדובר בבעיה שלהם ואין לארצות־הברית כל כוונה לפעול. ממשל ביידן ממשיך באותה דרך.

מאז מלחמת העולם השנייה, ראתה סעודיה בארצות־הברית משענת אסטרטגית חיונית לקיומה, והברית ההדוקה בין שתי המדינות נמשכה גם בעשורים שלאחר מכן, למרות המתח בין שתי המדינות בעקבות אמברגו הנפט שהטילה סעודיה על ארצות־הברית במהלך מלחמת יום הכיפורים. נוסף לנפט, סעודיה הפכה לצרכן מוביל של מערכות נשק אמריקניות, וחברות הרוויחו מיליארדי דולרים במיזמי פיתוח בסעודיה. נקודת השיא ביחסים הגיעה באוגוסט 1990, בעקבות פלישתו של צדאם חוסיין לכווית, כאשר הנשיא ג'ורג' בוש האב נענה לתחינה הסעודית והזרים כוחות צבא גדולים לשטחה. בתחילה כדי להגן עליה מפלישה עיראקית אפשרית, ומאוחר יותר כבסיס יציאה לשחרור כווית.

התפנית לרעה ביחסי שתי המדינות התחוללה בעקבות פיגוע הטרור ב־11 בספטמבר 2001, כאשר התברר לאמריקנים כי 17 מתוך 19 המחבלים היו אזרחים סעודיים, וכי מערכת החינוך הסעודית הטיפה באופן שיטתי לשנאה כלפי ארצות־הברית. המלחמה הסעודית בתימן והפגיעות הקשות באזרחים עוררו זעם בארצות־הברית, ושחקו עוד יותר את דימויה הבעייתי של הממלכה. כמו כן רציחתו השלומיאלית של העיתונאי הסעודי בעל האזרחות האמריקנית ג'מאל חשוקג'י באוקטובר 2018, הביאה את יחסי שתי המדינות לשפל. כאשר היה ג'ו ביידן מועמד לנשיאות גינה את סעודיה על הרצח, והתחייב כי אם ייבחר הוא ינהג בסעודיה כמדינה מצורעת.9 סעודיה חשה נבגדת כאשר ארצות־הברית הפתיעה אותה בחתימה על הסכם הגרעין עם איראן ב־2015, ונראתה כמי שמעדיפה את שיפור היחסים עם איראן על פני התחשבות בחששותיה של סעודיה.10 

המסקנה של סעודיה, העומדת בבסיס ההסכם הנוכחי, היא כי אין היא יכולה יותר לסמוך בלעדית על ארצות־הברית להבטחת קיומה והאינטרסים שלה. כביטוי לכעס על ארצות־הברית דחה מב"ס בפומבי את בקשתו של הנשיא ביידן מפברואר 2022 שלא לצמצם את תפוקת הנפט של ארצו ושל שאר מדינות אופ"ק כדי לבלום את עליית מחירי הנפט, שזינקו בעקבות פלישת רוסיה לאוקראינה.11 יתרה מזו, סעודיה אף תיאמה עם רוסיה, שאינה חברה באופ"ק, הגבלות על מכסות ייצור, כדי לשמר את מחירי הנפט הגבוהים. ב־15 ביולי 2022 ספג ביידן השפלה פומבית כאשר נחת בסעודיה לאחר ביקור בישראל, ואת פניו בשדה התעופה קיבל מושל מכה, האמיר ח'אלד בן פיצל, במקום מב"ס עצמו או שר החוץ, כיאה למעמדו כראש מדינה. עם זאת, סעודיה דאגה לאותת כי היא אינה זונחת את יחסיה עם ארצות־הברית, כאשר הודיעה על הזמנת 78 מטוסי בואינג לחברת התעופה החדשה שהיא מתכוונת להקים.12

המישור המעצמתי: סין

התקררות היחסים עם ארצות־הברית הביאה את סעודיה למסקנה כי עליה לשפר את יחסיה עם סין, המעצמה הגלובלית העולה, כדי לגדר סיכונים ולהרחיב את מרווח התמרון שלה. השינוי בלט בקבלת הפנים המפוארת שזכה לה נשיא סין שי ג'ינפינג בעת ביקורו בסעודיה בדצמבר 2022, בניגוד לקבלת הפנים הקרירה לביידן, ובוועידות הפסגה שהסעודים ארגונו בינו ובין שורה של מנהיגים ערבים. במהלך הביקור אף נחתמו שורת הסכמים לשיתוף פעולה כלכלי בשווי 30 מיליארד דולר.13

התיווך הסיני בהסכם ביטא שינוי במדיניותה באזור. בעשור האחרון הפכה סין לצרכן הגדול ביותר של נפט מסעודיה ומאיראן, ויש לה אינטרס אסטרטגי־כלכלי לקיים יציבות במפרץ הפרסי ולמנוע מלחמות הפוגעות באספקת הנפט. נוסף על כך, למפרץ הפרסי תפקיד חשוב בתוכנית הסינית "החגורה והדרך", שנועדה לבסס רשת של נתיבי סחר בין־לאומיים יבשתיים וימיים מסין המקיפים את כל אסיה. בזאת העמיקה סין את שיתופי הפעולה שלה עם מדינות ערב, תוך השקעה מסיבית בתשתיות ובטכנולוגיות של העתיד.

עד לאחרונה נהנתה סין מניהול עסקים עם כל מדינות האזור, בעוד ארצות־הברית שימרה את הביטחון והיציבות האזורית. אולם המתח המתגבר ביחסיה עם ארצות־הברית, לצד ביטחון עצמי גובר, הביאו לשינוי באסטרטגיה שלה. סין מנצלת כל הזדמנות כדי לחתור תחת האינטרס האמריקני. בדומה לרוסיה, היא מבליטה את שותפות הגורל בינה למדינות ערב כקורבנות היסטוריים של קולוניאליזם מערבי, מה שהופך אותן לשותפות לדרך ביצירת עולם רב־קוטבי המשוחרר מעליונות מערבית.14

לסין יתרון גדול על ארצות־הברית כמתווך בין סעודיה לאיראן הודות ליחסיה הטובים עם שתי המדינות, בניגוד לנתק ולאיבה השוררים בין ארצות־הברית לאיראן. מבחינת הסעודים מעורבות סין תבטיח כי ההסכם ירסן את התנהלותה של איראן בזירה האזורית, שכן היא תחשוש לסכן את יחסיה עם סין אם תפר את התחייבויותיה. עבור איראן, מעורבות סינית גדולה יותר תפגע במעמדה של ארצות־הברית, האויבת הגדולה שלה באזור. במבט־על, ייתכן כי ההסכם מבשר את סופה של ההגמוניה האמריקנית במפרץ ואולי אף באזור כולו. מנגד, אין ביטחון שסין מוכנה להשקיע את המשאבים הנחוצים כדי לשמר את היציבות באזור, כפי שארצות־הברית עשתה עד כה.

השלכות אזוריות

להסכם הסעודי-איראני נלוו מגעים בין איראן לבחריין, וגישושים לשיפור יחסי איראן ומצרים – אלה מוסיפים על הפוטנציאל שלו לשנות את הפוליטיקה באזור, לפחות בטווח הקצר, ולהשפיע גם על ישראל. שיפור היחסים בין איראן לסעודיה משקף קודם כול את הבנתן כי מחיר היריבות ביניהן, העלולה להתגלגל לעימות צבאי, גבוה מדי. ההסכם אינו אומר ששתי המדינות יהפכו לידידות נפש, אלא שיחדלו לפחות עכשיו לנהוג זו בזו כאויבות. מבחינת איראן, ההסכם משחרר אותה מהחשש לעמוד מול ברית ערבית עוינת במפרץ בשיתוף עם ישראל, ויאפשר לה להסיט קשב לזירות חיוניות יותר במדיניות הפנים והחוץ, ולשמר את השפעתה בעיראק ובסוריה.

השאיפה של ישראל לבסס עם מדינות ערב ברית אסטרטגית נגד איראן, במיוחד במקרה של עימות צבאי ישיר עם איראן, ספגה מכה קשה. גם אם סעודיה אותתה על נכונותה לכונן יחסים דיפלומטיים עם ישראל בכפוף לשורה של תנאים, היא הצהירה כי לא תאפשר לישראל להשתמש בשטחה לצורך התקפה צבאית על איראן. כמו כן, המחשבה של ישראל כי תוכל לקיים מערכה אזורית רב־תחומית נגד איראן על השליטה במזרח התיכון ספגהאף היא מכה קשה.15 ישראל שגתה בהבנת דפוס ההתנהלות הזהירה המאפיין שליטים רבים באזור, הדואגים לאזן את יחסיהם עם גורמים יריבים כדי לגדר סיכונים.

בניגוד לישראל הרחוקה גיאוגרפית, הרי שאיראן תישאר שכנתן הצפונית של ארצות המפרץ, והא־סימטריה ביניהן, בגודל, במשאבים וביכולות, לא תשתנה. ההתקרבות לישראל, גם אם נבעה ממניעים אסטרטגיים, הייתה תמיד בעייתית מבחינת דעת הקהל בארצות הערביות. לעומת זאת, שיפור היחסים עם איראן הוא בעייתי פחות, על אף המתח העדתי בין סונים לשיעים.

ישראל הפכה בשנים האחרונות להיות שחקן אינטגרלי במזרח התיכון, והיא נהנית עדיין מעליונות צבאית, אולם אין לצפות כי תהיה שחקן הגמוני באזור. לכן גם אם סעודיה ומדינות המפרץ שאפו להיעזר בישראל כדי ליצור מאזן הרתעה מול איראן, תמיד יהיה גבול לרמת התמיכה בישראל בעימות מול איראן. ספק רב אם אי פעם היו סעודיה ומדינות המפרץ האחרות נכונות לשלם את המחיר של עימות בעצימות גבוהה בין ישראל לאיראן. אולם כמה גורמים צמצמו את כוח המשיכה של ישראל והעצימו את החשש מאיראן ואת הנכונות להתפשר עמה: ההתקדמות האיראנית המואצת בתחום הגרעין, הספק במחויבות האמריקנית להגנת מדינות המפרץ, תפיסה שונה של מגבלות הכוח של ישראל ותחושה שישראל לא תוכל לספק להן מטריית הגנה מול איראן במקרה של עימות, וייתכן גם חשש שמדיניותה של ישראל בתחום הפלסטיני תביא להתפרצות של אלימות קשה שתלהיט את דעת הקהל בסעודיה. כלומר קיימת סכנה ממשית שבמקרה של הסלמה בעימות בין ישראל לאיראן, בין בעקבות פעולות המב"ם בסוריה ובין בשל סוגיית הגרעין, ישראל עלולה למצוא עצמה עם תמיכה מוגבלת מאוד של מדינות המפרץ, ובקושי רב להשתמש בשטחן כפלטפורמה נגד איראן. נוסף על כך, ייתכן כי הפשרת היחסים עם סעודיה ומדינות ערביות אחרות תאפשר לאיראן להפנות יותר קשב ומשאבים לסכסוך עם ישראל.

מנגד, על אף ההפשרה ביחסים בטווח הקצר, קשה להאמין כי ההסכם יבטל את המתחים ההיסטוריים בין שתי המדינות. היחסים ידעו עליות ומורדות גם בעבר, והחשדנות ההדדית לא תיעלם בבת אחת. שינוי עמוק ביחסים יחייב גם ריסון בהתנהלות האיראנית האזורית, כולל בקרב הגורמים הקיצוניים יותר במערכת האיראנית, וכן של בעלות בריתה האזוריות בתימן ובעיראק, ואין כל ביטחון ששינוי כזה יימשך לטווח הארוך.

הסכם זה אינו מבטא את סופם של הסכמי אברהם, שכן סביר כי מדינות המפרץ ישאפו להיעזר בישראל כגורם מאזן, וכן מתוך חשש להרעה ביחסים עם איראן בעתיד, נוסף על שיקולים כלכליים. הנכונות של איראן לחדש את יחסיה עם איחוד האמירויות, למרות הסכמי אברהם, משקף הכרה איראנית, לפחות בטווח הקצר, במגוון האינטרסים של שכנותיה. אולם יש להבחין בין נורמליזציה ביחסי ישראל ומדינות המפרץ, ובין ברית אסטרטגית. ראוי גם לציין כי להידרדרות אפשרית ביחסי ישראל והפלסטינים עלולות להיות השלכות שליליות לא פחות על "הסכמי אברהם".

באופן פרדוקסלי, ההסכם הסעודי–איראני טומן יתרון כלשהו לישראל. איראן מאתגרת את הקהילה הבין־לאומית בסוגיית הגרעין, ואינה מתרשמת במיוחד ממחאותיהן של ארצות המערב. ייתכן שהיא תחשוב פעמיים אם לעשות את הצעדים האחרונים לקראת פצצה גרעינית, מתוך הבנה שצעד כזה יפגע ביחסיה עם סין, המעוניינת ביציבות אזורית החיונית לכלכלה כאינטרס עליון. ייתכן גם כי היא תחשוש שהסעודים יראו בצעד כזה סטירת לחי המציגה אותם באופן נלעג לאחר חתימת ההסכם עם איראן, וכי הדבר אף ידחף את סעודיה להשיג פצצה גרעינית דרך פקיסטאן, וחשש זה עשוי למתן את איראן. ההסכם אם כן פוגע באינטרסים של ישראל, אך ייתכן שיש בו גם נקודת אור.