בדיקה וחקירה של טענות בדבר הפרות דין במהלך אירועים מבצעיים

ההכרה בכך שהמדינה רשאית להגן על עצמה תוך שימוש בכוח, לצד הצורך להגביל את השימוש בכוח אך ורק למטרות הלגיטימיות של הפעולה הלוחמתית, עומדת בבסיס מערכת דינים במסגרת הדין הבין־לאומי, שתכליתה להסדיר את עצם הפנייה לשימוש בכוח ואת אופן הפעלת הכוח במהלך הלחימה.1

עם זאת, לעומת דיני השימוש בכוח ודיני הלחימה שהתפתחו וחודדו עם השנים – הכלים לאכיפת דינים אלה נותרו עמומים, ופיתוחם התבצע, אם בכלל, ברמה הלאומית, במסגרת הדינים הלאומיים, להבדיל ממסגרות הדין הבין־לאומי העל־מדינתי. כתוצאה מכך, הניסיונות לפתח דרכים חדשות ומנגנונים אפקטיביים לאכיפת שלטון החוק נותרו מוגבלים, ללא פיקוח חיצוני משותף או אמות מידה על־לאומיות מחייבות.

רק בשני העשורים האחרונים החל להתפתח דיון מעמיק בדבר היקף החובה שמטיל המשפט הבין־לאומי על המדינות, לבדוק ולחקור אירועים מבצעיים חריגים לצורך ביסוס חשד לביצוע פשעי מלחמה או הפרת הוראות מחייבות. דיון זה עדיין רחוק מלמצות את עצמו וטרם הוביל לגיבוש אמות מידה קונקרטיות, מחייבות או רווחות, המקובלות על הקהילה הבין־לאומית, ואולם לא ניתן להתעלם עוד מהשיח הער שנוצר סביב סוגיות האכיפה, הבדיקה והחקירה, ומהנורמות ההולכות ומתגבשות בהקשרים אלה.

במסגרת זו, סבבי הלחימה האלימים והתכופים בין מדינת ישראל ובין ארגוני הטרור הפלסטיניים הם מוקדי עניין ברורים, ומשמשים מקרי בוחן רלוונטיים לאופן ניהולן של בדיקות וחקירות.

כך, חודשים ספורים לאחר מבצע "עופרת יצוקה", שהחל ברצועת עזה ב־27 בדצמבר 2008 ונמשך כשלושה שבועות, הושמעו טענות על כך שמדינת ישראל (לצד ארגוני הטרור) לא נקטה את הצעדים הדרושים על־מנת לבדוק ולחקור הפרות חמורות של הדין הבין־לאומי שהתרחשו לכאורה במהלך המבצע, ולא פעלה למיצוי הדין עם "פושעי מלחמה". שיאה של ביקורת זו בדוח מועצת זכויות האדם של האו"ם המכונה "דוח גולדסטון",2 שבו נקבע כי כישלונה של ישראל לפתוח בחקירות מעמיקות, עצמאיות ונטולות פניות בנוגע לאירועי הלחימה, הוא כשלעצמו הפרה של חובה הקבועה בדין הבין־לאומי.3

לקריאת הפרק המלא לחצו כאן