מורשתו של קרצ'אוי

קרצ'אוי לא נקב בחייו בשמו של יורש ספציפי, אך הותיר חוג תלמידים שהקימו אגודה בשם "אגודת תלמידי קרצ'אוי".1 תלמידים אלה חברים בזרם הווסטיה, ומפיצים את רעיונותיו. קרצ'אוי השאיר אחריו מורשת ספרותית אסלאמית עשירה מאוד במגוון עצום של תחומים במדעי הדת. אחד התחומים העיקריים במפעלו הוא המשפט המוסלמי (פִקְה), ומתן חוות הדעת ההלכתית (אִפְתַאא'). בתחומים אלה הותיר אחריו קרצ'אוי הלכה פסוקה הן בהיבטים התיאורטיים והן המעשיים. דיני המשפחה לדוגמה, דיני הג'האד, דיני הזכאה וההלכה למיעוטים המוסלמים החיים במערב (פִקְה אל־אַקַלִּיַּאת). קבצי פסקי ההלכה שלו שנושאים את השם "פסקי הלכה בני זמננו" (פַתַאוַא מֻעַאצִרַה), מקיפים מבחר עצום של תשובות הלכתיות שבהן פרשׂ את משנתו.

את מורשתו לאומה המוסלמית אפשר לסכם בכמה תחומים ששופכים אור על היקף יצירתו:

הנחת קווים מנחים לאופן שבו האסלאם צריך לעשות דַעְוַה בעידן הגלובליזציה. בהתבסס על הפסוק הקראא'ני (16:125) שמצווה על המוסלמי לעשות דעוה בחכמה, באמצעות הטפה טובה ולנהל ויכוח עם החולקים עליו בדרך עוד יותר טובה, הניח קרצ'אוי קווי מתאר להטפה של האסלאם ללא מוסלמים ובראשם אנשי המערב. על בסיס עקרונות אלה אין לפנות ללא מוסלמים בתואר כופרים, במיוחד אם הם מקרב "אנשי הספר" (אַהְל אל־כִּתַאב), אלא לכנותם לא מוסלמים (עַ'יְר אל־מֻסְלִמִין).2

התווית תורה סדורה לפרגמטיזם בגבולות השריעה בכל תחומי החיים. העקרונות הווסטיים מאפשרים גמישות ומרחב תמרון אף בתוך סביבה שאינה מוסלמית. עקרונות, דוגמת הדרגתיות בהשגת היעדים, הבחנה בין מטרות קבועות רחוקות טווח תוך הגמשת האמצעים למימושן, או אימוץ הבנת האיזונים, למשל בין התועלות לנזקים בעשיית מעשה; כל אלה מאפשרים לפעול במציאות משתנה ומורכבת, כמו זו שבה חיים המוסלמים במדינות המערב או בישראל.

קביעת עקרונות למוסלמים המהגרים במערב שהקימו בו קהילות מוסלמיות. כיוון שהאומה המוסלמית בעלת שליחות עולמית, חייבת להיות למוסלמים נוכחות בעלת השפעה במדינות המערב, כיוון שזה האחרון מנהיג את העולם ומכוון את הפוליטיקה, הכלכלה והתרבות. הלכת המיעוטים, שאת עקרונותיה עיצב קרצ'אוי, נועדה לאפשר לקהילות המוסלמיות במערב לשמור על זהותן המוסלמית בלי להסתגר בתוך עצמן, ובה בעת להשתלב בחברות המערביות בלי להיטמע ולאבד את זהותן המוסלמית (מֻחַאפַטַ'ה בִּלַא אִנְעִ'לַאק, וַאִנְדִמַאג' בִּלַא דַ'וַבַּאן).3

ניסיון לתקן את דימוי האסלאם במערב. קרצ'אוי הניח קווים מנחים לעיצוב יחסי האסלאם עם המערב, וביתר שאת לאחר 11 בספטמבר. 4. הוא ניסה להוכיח כי הדימוי של אנשי המערב ביחס למוסלמים כי הם חיות פרא טורפות והדבר טבוע בתרבותם העוברת בירושה הוא טעות. האסלאם, בניגוד לתדמיתו, רוצה בשלום, שוקד על שלום, מטיף לו ורואה בו מטרה שורשית לדַעְוַה שלו. כמו כן האסלאם שונא את המלחמה, מעורר סלידה מפניה ומתאמץ למנוע אותה. אם המלחמה פורצת – האסלאם מנסה לצמצמה, להמעיט את קורבנותיה ולמזער את נזקיה.5 קרצ'אוי ניסה להבחין בין הגִ'הַאד שהוא חובה באסלאם ונועד להגן על הדת והמולדת, ובין האלימות שהמוסלמים מגנים.6

קביעת אמות המידה של היחס בין הסונה לשיעה. במשך עשורים הטיף קרצ'אוי לקירוב בין הסונה והשיעה. הוא אף הציג עקרונות יסוד לקירוב זה7. כלל יסוד לקירוב היה זה שקבע מֻחַמַּד רַשִיד רִצַ'א, אחד מאבות הרפורמיזם האסלאמי, שאימצו המתקנים המוסלמים מאז המאה ה־19: "נשתף פעולה במה שאנו מסכימים עליו, ונסלח זה לזה במה שאנו חלוקים בו". לאחר פלישת ארצות־הברית לעראק ב־2003 סבר קרצ'אוי כי הקירוב בין הסונים לשיעים עומד בפני מבחן קשה, לאחר מרחץ דמים שאירע בעראק. כמו כן ראה סכנה גדולה לעתיד הקירוב בשל פעילות הדעוה של השיעים במדינות בעלות רוב סוני. לדבריו, הפצת השיעה במדינות הסוניות נעשית באופן מתוכנן, ומדובר בתוכנית איראנית סדורה.8

קרצ'אוי הגדיר את עמדתו ביחס לשיעה כעמדת כל סוני מתון – בניגוד לארגונים הסלפים הג'האדיים, ובראשם "המדינה האסלאמית", שמאשימים בכפירה (תַכְּפִיר) את השיעים, הוא אינו עושה כן לשיעים אך קבע כי השיעים הכניסו חידושים (בִּדְעַה וברבים בִּדַע) לאסלאם. בחידושים אלה מנה למשל את ההלקאה העצמית של השיעים כהזדהות עם האמאם אל־חֻסַיְן בן עַלִיּ, נכדו של הנביא מחמד שנרצח בכַרְבַּלַאא' ב־680 לספירה. גם בהשתטחות השיעים על קברי האמאמים השיעים ראה חידוש בדת. הוא אף חלק על השיעים שמאמינים כי הנביא מחמד מינה את עלי, בן דודו וחתנו, כיורשו עוד קודם מותו ב־632 לספירה.9

ב־2006, במהלך מלחמת לבנון השניייה, נתן ביטוי לעמדתו כלפי השיעים בפסק ההלכה שפרסם בתגובה לפתוא של השייח' הסלפי הסעודי עבד אללה בן גַ'בְּרִין, שפסק כי אסור לסוני לעזור לחזבאללה במלחמתה נגד ישראל. קרצ'אוי האשים את ג'ברין כי פסיקתו פזיזה, שטחית ולוקה באי הכרת השריעה והמציאות. לעומתו, פסק כי על המוסלמים להתייצב לצד העשוק (מַטְ'לוּם) נגד העושק (טַ'אלִם). "אין ספק בעיני מוסלמי ואדם הגון מכל דת שהציונים הם העושקים העריצים, שופכי הדמים [...] לפיכך הגיון האמונה, המוסר והשריעה [מחייב] כי יעמוד המוסלמי עם העשוק נגד העושק".10

אולם קרצ'אוי ציין את חששו כי חזבאללה והשיעים יחשיבו ניצחון במערכה נגד ישראל כראיה לאמיתותה של האסכולה השיעית, וישתמשו בניצחון זה כעילה לפלוש (עַ'זְו) לחברות הסוניות ולהפיץ בהן את השיעה. לפיכך הזהיר בפַתְוַא זאת את אנשי הדת השיעים ואת מקורות הסמכות ההלכתיים השיעים פן "יבצעו הרפתקה ויציתו את אש מלחמת האחים (נַאר אל־פִתְנַה) בין שתי הכיתות של האומה: הקבוצה הגדולה ביותר שמייצגת את רוב האומה, אַהְל אל־סֻנַּה ואל־גַ'מַאעַה, והקבוצה הקטנה יותר – השיעה".11

הצגת תפיסת הג'האד הווסטי בשונה מהג'האד בפרשנותם של אל־קאעדה, דאעש והסלפיה הג'האדית. קרצ'אוי זיהה פגם הלכתי בקרב הקבוצות האסלאמיות, שכינה אותן בגנאי "קבוצות האלימות". הפגם, לשיטתו, נפל בתחום "הלכת הג'האד" שלהן, ובשאלת היחס ללא מוסלמים בדגש על "אנשי הספר", היהודים והנוצרים. לטענת קרצ'אוי בספרו פִקְה אל־גִ'הַאד שיצא לאור ב־2009, ונכתב כהפרכה להלכות הג'האד של אל־קאעדה והסלפיה הג'האדית, המלחמה של המוסלמים איננה נגד הכופרים בשל עצם כפירתם כדי לאסלמם בכוח, אלא בשל העובדה כי הכופרים תקפו את המוסלמים. במילים אחרות הג'האד הוא מגננתי בלבד.

קרצ'אוי הדגיש כי שורש היחסים בין המוסלמים ללא מוסלמים נקבע בקראא'ן (60: 8 ו־9), ולפיו יש לנהוג בלא מוסלמים בחסד ובצדק, אם הם לא נלחמו נגד המוסלמים בדתם ולא הוציאו אותם מבתיהם.12 במסגרת הטפתו לאחר פיגועי 11 בספטמבר, תיאר קרצ'אוי את היחסים בין כלל בני האדם כ"אחווה אנושית", שכן האנושות כולה משפחה אחת. המשותף לכולם הוא שעבוד לאללה, והיותם של בני האדם בניו של אדם הראשון.13

אולם הדבר עמד בסתירה לחזון של קרצ'אוי, שאותו פרש בספר משנות ה־90 בשם דור הניצחון המיוחל. שם קבע כי המתקנים המוסלמים רוצים כי באומה המוסלמית יצמח דור מוסלמי מאמין שיכונה "דור הניצחון". דור זה יהיה ב"מאבק מתמשך ורצוף עם החוטאים מבפנים ועם הכופרים מבחוץ". שדה הלחימה שלו יהי אדמת אללה כולה, ומולדתו תהיה דַאר אל־אִסְלַאם כולו.14 אפשר לראות כי הטיעון הווסטי ניחן באפולוגטיקה, ובניסיון ליישב בין ניגודים: חזון שליטת האסלאם בעולם כולו מחד גיסא, ורצון להפיס את דעתו של המערב לאחר פיגועי 11 בספטמבר מאידך גיסא.

בניגוד לאופן שהציג בסוגיות מסוימות הגבול בין התפיסה הסלפית הג'האדית ובין זו הווסטית הוא דק. קרצ'אוי, כמו הסלפים הג'האדיים, אימץ את חוק "החילופין בין האומות", שכן זהו אחד מדרכי האל ביקום [כמצוין בקראא'ן 3:140]. כמו הג'האד העולמי, הבהיר קרצ'אוי את חוק החילופין ולפיו המדוכאים העשוקים יורשים את הבריונים העושקים, ההגונים וההולכים בדרך הישר יורשים את המשחיתים. כלומר התרבות המוסלמית תחליף את התרבות המערבית נטולת הערכים.

מסקנתו, בדומה לזו של סיד קוטב בספרו סימנים בדרך (מַעַאלִם פִי אל־טַּרִיק), הייתה כי האנושות זקוקה לציוויליזציה המוסלמית, לה פילוסופיה שונה מזו של התרבות המערבית על שני פלגיה – הקפיטליסטי והקומוניסטי. שני אלה הם פרי של עץ החומרנות התועלתנית: "האנושות זקוקה מאוד לציוויליזציה חדשה שתיתן לא את הדת, אך לא תחסיר ממנה את המדע; תעניק לה אמונה, ולא תגזול ממנה את הרציונל; תעניק לה את הרוח, ולא תשלול ממנה את החומר; תיתן לה את העולם הבא, ולא תאסור עליה את העולם הזה; תעניק לה את האמת, אך לא תמנע ממנה את הכוח; תעניק לה את המוסר, ולא תגזול ממנה את החירות".15      

קביעת היחס של האסלאם לליברלים המוסלמים. בעימות הרעיוני של הליברלים המוסלמים והאסלאם הווסטי, הגדיר קרצ'אוי את הליברליזם כחילוניות (עִלְמַאנִיַּה). לדבריו "היא ניתוק הדת מחיי האדם כפרט וכחברה, בדרך שלדת אין שלטון בהכוונתו [של האדם], השכלתו, חינוכו או בחקיקה עבורו. נקודת המוצא של האדם [לפי העלמאניה] בחייו היא שכלו, יצריו ומניעיו הנפשיים בלבד. במילים אחרות העלמאניה פירושה ניתוק אללה משליטה על ברואיו. אין לו שליטה עליהם, כאילו שהם אדונים לעצמם, ולפיכך עושים את מה שהם רוצים, פוסקים בהתאם לרצונם ולא נשאלים על מעשיהם".16  הגדרה זו מעמידה את העלמאניה בניגוד מוחלט לשריעה, שכן תפקידה של האחרונה על־פי הקראא'ן (45:18) להדריך את האדם ללכת שלא על־פי היצר האנושי, ולאמץ במקומו את ההדרכה האלוהית.17 הגדרה שכזאת פטרה בעצם את קרצ'אוי להתמודד באופן ענייני עם גופם של הטיעונים שהעלו הליברלים המוסלמים.

באמצע שנות ה־80 של המאה ה־20 התעמת קרצ'אוי עם פואד זַכַּרִיַּא, פילוסוף מצרי ונציג המחנה העִלְמַאנִיּ במצרים, ביוזמת ועדת התרבות באיגוד הרופאים בקהיר. קרצ'אוי הציג את העימות בינו לזכריא כעימות בין האמת לשקר; בוויכוח זה, לדברי קרצ'אוי, האסלאם הוא האמת והעלמאניון הם השקר, וככתוב בקראא'ן (17:81) "הנה באה האמת וההבל נמוג".18 יש לציין כי את הפסוק הזה בקראא'ן התבקש הנביא לומר עם כניסתו לכעבה במכה (630), וניתוץ הפסלים של עובדי האלילים. כלומר השקר בפסוק הוא שיתוף אלילים לאללה, ואילו האמת היא האסלאם. קרצ'אוי האשים את העלמאניה בכפירה, וראה בה דבר שקר. לפיכך אין תמה כי מנה את העלמאניון כאחד מאויב הפתרון האסלאמי, והאשימם כי הם "עבדי המחשבה המערבית, אף אם הם מיוצאי חלצנו ומדברים את לשוננו, ערבית".19

הליברלים החילוניים הציגו את העימות הרעיוני בינם ובין האִסְלַאמִיּוּן, ובכללם קרצ'אוי הווסטי, באופן שונה לחלוטין. ב־2014 הציג שַאכְּר אל־נַּאבֻּלְסִי, נציג מובהק של הליברלים החדשים שלאחר 11 בספטמבר, התנגשות בתוך העולם המוסלמי בין האֻצוּלִיַּה, פונדמנטליזם, מחד גיסא והליברליזם, ההארה (תַנְוִיר) והעלמאניה מאידך גיסא. האצוליה, לפי אל־נאבלסי, הופיעה עם הופעת האסלאם הפוליטי, דהיינו עם הופעת "האחים המוסלמים" בסוף שנות ה־20 של המאה ה־20. נאבלסי סבר כי הבדל גדול קיים בין הדת המוסלמית ובין האצוליה הדתית המוסלמית. אחד ההבדלים העיקריים הוא כי הדת נוצרה בידי אללה ושליחו מחמד, דהיינו בקראא'ן ובסֻנַּה, ואילו האצוליה היא פרי מעשה בני האדם, דהיינו אנשי דת ופוסקים (פֻקַהַאא').

נאבלסי הדגיש כי הליברלים מפנים את חצי ביקורתם נגד האצוליה ולא נגד הדת,20 וכי האצוליה ובכללה הווסטיה מזינות מבחינה רעיונית ודתית את מיליציות הטרור בעולם הערבי. הוא האשים את האצוליה שיש לה חלק גדול מאוד בפיגועי 11 בספטמבר.21 האצוליה, לדבריו, חותרת להגיע לשלטון ובהיותה בשלטון תממש את זכותה לגנות את הרציונליסטים שמנסים לפרש את הטקסטים הדתיים הקדושים הפוך ממה שמפרשים אותם האֻצוּלִיּוּן. לפיכך תנועות האצוליה, דוגמת "האחים המוסלמים", אינן דתיות אלא תנועות פוליטיות באצטלה דתית. העלמאניה, לדבריו, דורשת להרחיק את אנשי הדת מן הפוליטיקה.22

נאבלסי והליברלים האחרים ראו בעלמאניה את המענה ההולם לאצוליה הדתית. העלמאניה, לשיטתם, משמעה כי לא תהיה דת בפוליטיקה ולא פוליטיקה בדת. כמו כן משמעה, לדעת הליברלים, ניתוק הדת מהמחקר המדעי ומהיצירה הספרותית והאמנותית. כמו גם יצירת הפרדה בין הדת לאזרחות, כלומר בין המאמין לאזרח – מה שיאפשר ללא מוסלמי לעבור מתוקף אזרחותו ממעמד של בן חסות (דִ'מִּיּ), למעמד של אזרח שווה זכויות במדינה המוסלמית.23

גיבוש אסכולה הלכתית וסטית בעידן המודרני. קרצ'אוי ניסה לגבש "תרבות וסטית" באמצעות שילוב פסיקה הלכתית המתבססת על עקרונות הווסטיה שבראשם ההקלה (תַיְסִיר) בפסיקה ההלכתית, וההתחשבות בתועלות הציבור יחד עם פעילות הטפה ברוח עקרונות הווסטיה. לעתים כוּנה עקב כך "פוסק ההלכה של אנשי ההטפה ועשיית הנפשות, ומטיף הפוסקים" (פַקִיה אל־דֻּעַאה וַדַאעִיַת אל־פֻקַהַאא').24 הדרך הווסטית שגיבש התבססה על הקלה בפסיקת ההלכה, וגרימת שמחה (תַבְּשִיר) בדעוה. באמצעות הגמשת מרחב התמרון ההלכתי, ביצוע אִגְ'תִהַאד, הפעלת שיקול דעת בהסתמך על המקורות הטקסטואלים, הקראא'ן והסנה, חידוש המשפט המוסלמי והתחשבות בכוונות (מַקַאצִד) השריעה, ביקש קרצ'אוי לספק מענה הלכתי יצירתי ומקורי לבעיות השעה ולתמורות הזמן והמקום. יצירתיות פסיקתית זו שהיא חלק ממהות הפתרון הווסטי לסוגיות השעה היא אחד ממרכיבי סוד קסמה.