מסע ההשתנות של צה"ל – סקירת ספרו של תא"ל ערן אורטל "המלחמה שלפני"

המלחמה שלפני/ערן אורטל/ 2022, 333 עמודים

עם כניסתו של הרמטכ"ל רא"ל אביב כוכבי לתפקידו הוא לקח את צה"ל למסע חקירה מקיף ועמוק, ובו ניסה לברר את האתגרים העומדים בפניו לשנים לבוא מהי הדרך המיטבית להתמודד עמם. את המסע ליוו והובילו חטיבת התכנון מאגף התכנון, ומרכז דדו מאגף המבצעים כגוף האמון על פיתוח אומנות המערכה והחשיבה המערכתית בצה"ל והטמעתן. המסע כלל ניתוח היסטורי תהליכי המכונה בצה"ל "גנאולוגי", ובו בחנו צוותים שונים בראשות אלופים ותא"לים נושאים שונים, חלקם חד תחומיים וחלקם רב־תחומיים ובסופו הציגו את המסקנות בנוגע להיסטים הקיימים בהם, כאשר נמצאו כאלה.1 מרכז דדו בראשותו של תא"ל ערן אורטל התווה את המתודולוגיה לכך, והיה מעורב בעבודת הצוותים השונים. בשלבים הבאים עוּבדו עבודות הצוותים לבסיס להגייתה של תפיסת הפעלה חדשה לצה"ל ובצידה, לצורכי מימושה, תוכננה תר"ש "תנופה" שהחליפה את התוכנית הקודמת, "גדעון".

אורטל פועל במרכז דדו מזה כעשור ועומד בראשו כשלוש שנים. הוא ליווה תהליכי פיתוח וחשיבה בזרועות ובאגפים השונים במטכ"ל, כולל את התר"שים, לכן היה זה אך טבעי שיציג את מסע ההשתנוּת שעבר צה"ל (ועוד נדרש לעבור) בספר פרי עטו.

הספר מאורגן בחמש חטיבות נושאיות, כאשר כל אחת מהן מכילה 2–4 פרקים הנוגעים באותו נושא. רוב הפרקים הם עיבוד מאוחר למאמרים שפרסם אורטל, לעיתים עם מחברים נוספים, ועתה עודכנו והותאמו לפרק המתאים בספר. את רוב המאמרים קראתי בעבר בכתבי העת בין הקטבים של מרכז דדו, בעשתונות של המכללה לביטחון לאומי, בעדכן אסטרטגי של המכון למחקרי ביטחון ובמערכות. הקריאה בהם כעת, כאשר הם מאורגנים תחת מסגרת המאגדת מספר מאמרים באותו הנושא, הייתה שונה מעבר. למאמרים המוכרים התווספו מספר מאמרים שמתפרסמים לראשונה בספר – "מצביאות מחדשת" ו"השתלמות כמנוף שינוי – השתלמות המטה המוסדי 2017-2016" – שמשלימים לחטיבה העוסקת בבניין הכוח.

למרות הארגון הסדור לפי נושאים, דבר מה בספר מקלקל את המסע הרעיוני המעניין שהקורא עובר בו בחמש החטיבות. המבוא מצוין ומסביר לקורא את הדרך שבה יעבור, לא לפני שהוא נחשף לצדדים אישיים ומקצועיים שאורטל פותח בפניו בצורה שלא מוכרת כל כך במחוזותינו ובכך מעוררת הערכה. בהמשך, כל חטיבה נפתחת בהקדמה מפורטת למדי ולטעמי יש כאן טעם לפגם. החזרה על עיקרי התיאוריה שפיתח אורטל על תהליך ההשתנוּת הנדרש בצבאות רבה מדי לטעמי, ועלולה לעודד את הקורא לחשוב שתוכנם של פרקי הספר העוסקים בתחומים שונים לא משכנעים במידה מספקת או שיש בהם קשיים עובדתיים או הסבריים. תקצירי המאמרים או הפרקים המובאים בהקדמה בכל חטיבה פוגמים בקריאתם ועלולים להביא את הקורא לפסוח עליהם לאחר שעיקרם הובן מההקדמה. נכון היה להותיר את הקורא לבחון בעצמו את טיב הניתוחים וההסברים השונים ולהסתפק במבוא המצוין לספר, ולא להוסיף הקדמות מפורטות מדי לכל חטיבה, ואולי לחזק במעט סיכומה.

החטיבה הראשונה עוסקת בקשיי הלמידה בארגונים צבאיים, ובשל חשיבותה מובאת בתחילתו של המסע. אורטל נסמך על פרופ' דימה אדמסקי2 ופיטר סנג'י,3 עת הוא מסביר על הקושי הניצב בפני ארגונים צבאיים ובעיקר צה"ל ללמוד ולהבין כי נדרש לעשות שינוי כדי להתמודד עם אתגרים בהווה ובעתיד. שלושת המאמרים בחטיבה מחזקים את טענתו, ומראים כי ארגונים צבאיים ובעיקר המטכ"ל, שבויים בראייה המתקשה להבחין בשינויים במציאות. מכאן שהם לא מצליחים ליזום פיתוחם של רעיונות ושיטות להתמודד אפקטיבית עם האתגרים המתפתחים.

המאמר הראשון שכותרתו "פרדיגמת סבבי ההתרעה" – דפוס אסטרטגי ודוקטרינה במבוי סתום" הוא החשוב לדעתי בחטיבה זו, מאחר שהוא מדגים כיצד נדרש לבחון את המציאות המתהווה בראייה רחבה ואסטרטגית. כזו הרואה יער צומח ומתעצב ולא רק את כל אחד מהעצים המיוחדים שבו. אורטל כותב ש: "הטענה החשובה ביותר שהצגנו במאמר הייתה שצה"ל פיתח, למעשה, תאוריית מלחמה חדשה שהוא לא היה מודע אליה. קראנו לה 'מבצעי הרתעה'. כלומר מבצעים כמו 'דין וחשבון', 'ענבי זעם', 'עופרת יצוקה' ו'עמוד ענן', אינם מקרים מבודדים - זו שיטה ובפועל זו השיטה העיקרית של צה"ל להילחם. הגדרת התופעה הזו כשיטה אסטרטגית קבועה ומרכזית של צה"ל ושל מדינת ישראל אפשרה לפתוח דיון ביקורתי כלפיה. עד לאותו הזמן הדיון עסק תמיד על המבצע הבודד" (עמ' 33).

המאמר הבא מציג מקרה בוחן ממלחמת העולם השנייה. מעבר לרעיונות שמובאים בו לגופה של מערכה הוא מחזק את הצורך של צבאות וצה"ל בפרט ללמוד מן העבר כפי שהדגיש זאת באזיל לידל הארט בספרו מדוע איננו לומדים מן ההיסטוריה?4 שהוא ספר חובה לכל מי שמחשיב עצמו בעל מקצוע צבאי. את המאמר האחרון בחטיבה כתב עם אל"ם (מיל') דביר פלג, שהיה שותף לתחקירים בנושא התווך התת־קרקעי לאחר מבצע "צוק איתן". תהליך הלמידה שערכו השניים בנושא החל עוד שנים רבות קודם לכן, ואף הרבה לפני "צוק איתן", מאחר שפלג שימש בתפקידי פיקוד ומטה בחיל ההנדסה הקרבית בשירותו הסדיר ובמילואים (לרבות מג"ד 601 במלחמת לבנון השנייה ובמבצעים האוחרים לה, להשמדת תווך התת־קרקע הסמוך לגבול בצפון). המאמר עוסק במקרה בוחן המציג תמונה די עגומה בנוגע ליכולת המטכ"ל וחלק מהגופים הכפופים לו ללמוד ולהבין את המגמה, במקרה זה התפיסה שפיתח האויב ומקומו של תווך התת־קרקע בה. אורטל מסביר ש: "המחקר עצמו ניתח ביריעה רחבה ובבהירות את קושי הלמידה של המטה הכללי, את הנטייה של צה"ל להתמקד, אפילו בהצטיינות, בפעילות מבצעית תגובתית לאויב אך להחמיץ את התמונה הרחבה יותר" (עמ' 35).

הרמטכ"ל רא"ל אביב כוכבי (במרכז), סגן הרמטכ"ל אלוף הרצי הלוי (מימין) ומפקד פד"ם אלוף אליעזר טולדנו. צילום: דו"ץ

בחטיבה השנייה אורטל מתמקד בהבנת החשיבות שבלמידה מההיסטוריה, ותרומת המעשה לארגונים צבאיים ולצה"ל בפרט. לידל הארט היה מאמץ את התזה בחוזקה, וכך גם המצדדים בצורך ללמוד מההיסטוריה ובחשיבותה לא רק לשם הכרת העבר, אלא לשם שיפור הכלים שבהם ניתן להשתמש בהווה ובעתיד לבוא. זאת בעידן שבו מדעי הרוח, ובעיקר תחום ההיסטוריה, נזנחים ומוטלים הצידה לטובת הצורך בכלים יישומיים ובפתרונות מהירים, ללא הבנת הבסיס הרחב של הידע הנדרש כדי להתמודד עם אתגרים אפשריים.5 "טעות נפוצה אחת היא של אלה הסבורים כי העולם השתנה במידה קיצונית כל כך, עד שלימוד ההיסטוריה הפך בלתי רלוונטי", טוען אורטל. "זו טעות הנובעת משילוב בין שטחיות לבורות. לעיתים זו רציונליזציה שאנו עושים בדיעבד לעובדה ששוב הפחתנו את מנת לימודי ההיסטוריה הצבאית בהכשרות המפקדים כדי לפנות מקום לתוכן אחר. הטעות הנפוצה האחרת היא רתימת ההיסטוריה לצורך התנגדות לשינוי. זו טעות הנפוצה דווקא אצל למדנים מופלגים. חלק מההיסטוריונים נלהבים כל כך להצביע על קווי הדמיון בין ההווה לבין העבר, עד שהם נסחפים לקבוע שאין חדש תחת השמש" (עמ' 100-99).

הטענה השנייה מעניינת ומהווה מוקד לדיון בין אלה המצדדים בחדשנות או החפצים להביאה לארגון כאשר נדרש כדי להתמודד עם היסט של המערכת, ולא רק בשם הצורך לחדש, ובין היסטוריונים. כאשר התנהל מסע החקירה המערכתית שקיים המטכ"ל עם כניסתו של הרמטכ"ל כוכבי לתפקידו, פרסם אחד ההיסטוריונים מחקר בשם "האטת קצב השינויים הטכנולוגיים",6 ובו התעמת למעשה עם הטענה שקצב השינויים הטכנולוגיים בעת הנוכחית גבוה עשרות מונים מבעבר. לעימות מקצועי זה מקום חשוב בארגונים בכלל ובצה"ל בפרט, ונכון שימשיך להתקיים כדי לקדם את הלמידה העניינית והראייה המפוקחת של המציאות בהקשר למטלות שעל צה"ל לבצע.

בחטיבה זו שלושה מאמרים המציגים מקרי בוחן אפשריים ללמידה מההיסטוריה, ועל האופן שבו יש ללמוד ממנה. הראשון עוסק במדיניות של המדינות הדמוקרטיות ערב מלחמת העולם השנייה בצילו של המשבר הכלכלי הגדול, אשר: "בחרו להתמקד בענייני הפנים, מצאו עצמן בפרוץ מלחמת העולם השנייה בעמדת נחיתות" (עמ' 100). השני והשלישי עוסקים באופן שבו נכון ללמוד מההיסטוריה תוך בחינת מקרי בוחן, תופעות, אירועים ותהליכי פיתוח ידע שונים. בעוד המאמר השני מציג את התפתחות תפיסת מבצעי ההרתעה והגמול והפיכתה למרכזית, תוך ירידת ערכה בפועל של תפיסת ההכרעה במקביל ל: "טשטוש האבחנה בין 'מלחמות גדולות' ל'פעולות גמול'" (עמ' 135), המאמר השלישי מסביר את המושג גנאולוגיה,7 ונקרא "כרייה יצירתית מן העבר".

לעצם הגדרת המושג גנאולוגיה קמו מתנגדים רבים בצה"ל בעת קיומה של "סדנת הניצחון", שבה בוצע תהליך החקירה שהביא לפרסומן של "תפיסת ההפעלה לניצחון" ותר"ש "תנופה". המתנגדים טענו שלמעשה יש בכך הטיה של העובדות ההיסטוריות והתאמתן לתוצר הנדרש מתהליך מחקר ומחשב מסוים. עם זאת, נראה כי השימוש במושג הפך למקובל בצה"ל ואף בארגונים מחוצה לו, והוא כלי חשוב בחיבור בין המחקר ההיסטוריה לצרכים הארגוניים ובכך הוא למעשה מחזק את הצורך בלימוד ההיסטוריה, ואף מאפשר לה להיות שותפה חשובה בתהליך המחשב על האופן בו יש להתמודד עם אתגרי ההווה והעתיד. "אנו נדרשים לעודד את גישת החשיבה הזו ולאפשר למפקדים בצה"ל הבנה טובה יותר שלה", כתב אורטל. "אנו נדרשים להעשיר את הכשרות הקצונה הבכירה שלנו ברוח זו ולהעמיד לרשות המפקדים בסיסי נתונים נוחים יותר על מנת ליישם את הגישה בפרקטיקה הפיקודית שלהם. הפרויקט שמשתקף מעל דפי כתב העת "בין הקטבים" הוא צעד ראשון לקראת מציאות של צבא עשיר יותר אינטלקטואלית, הוגה יותר, ביקורתי כלפי עצמו ויצירתי כלפי עתידו" (עמ' 147).

החטיבה השלישית עוסקת בתיאוריה ולמעשה בבסיס המקצוע הצבאי, שם אורטל אורטל מנסה להתמודד עם הטענה המובאת כבר בשורה הראשונה של ההקדמה לחטיבה: "מקובל לטעון כי צבאות בכלל וצה"ל בפרט לוקים בתסמונת אנטי אינטלקטואלית" (עמ' 148). מדובר בטענה שניתן למצוא לה ביטויים רבים אצל פרופ' אדמסקי בספרו תרבות אסטרטגית וחדשנות צבאית.8 אורטל מחזק את העמדה הטוענת שהמקצוע הצבאי הוא מקצוע, ויש לו בסיסי תיאורטי העומד בהגדרות האקדמיות כפי שטענו רבים וכותב מאמר זה בהם.9 לאחר ההקדמה המסבירה את התיאוריה ומקומה במקצוע הצבאי, תוך הדגשת ההיסטוריה הצבאית, התורה הצבאית והיחס ביניהן, מוסיף אורטל את התיאוריה וטוען שהיא: "מאפשרת לנו לפרש את ההיסטוריה ולעצב מחדש את התורה" (עמ' 153). באמצעות שני מאמרים, האחד על "מקומה של המערכה בין המלחמות בתפיסת הביטחון של ישראל" והשני על "המהפכה התעשייתי הרביעית ואנחנו", הוא מדגים את האופן שבו יש ליצור מסגרת תיאורטית שלאורה נבחנים מקרי בוחן ותהליכים. הבחירה במסגרת תיאורטית מאפשרת, בין השאר, לצאת מהמוסכמות המקובלות המסלילות בדרך כלל את דרך החשיבה האנושית בכלל והצבאית בפרט, ולבחון במבט רחב ואקדמי משהו את המצב והדרך המיטבית להתמודד עם האתגרים המצויים בו, או העשויים להתקיים בו בעתיד. מכאן אפשר להבין את הטענה העיקרית של חטיבה זו, שהתיאוריה מאפשרת לפרש את ההיסטוריה ולעצב את תורת הלחימה.

החטיבה הרביעית עוסקת בבניין הכוח – נושא שצה"ל עוסק בו רבות – אך לעומת הפעלת הכוח חסר בתורה צבאית סדורה,10 אולי בכוונה, מאחר שהאילוצים והשיקולים הנכללים בו מעת לעת מקשים על הסדרתה. עצם הכתיבה של אורטל על נושא טעון זה, הרצוף בכשלים מפוארים ובבעיות מסוגים שונים בצבאות העולם כמו מערכת הקרב העתידית11 וגם פה אצלנו,12 מבטא אומץ אישי ומקצועי. עם זאת, יש לזכור כי מרכז דדו עסק וממשיך לעסוק במרץ רב בתחום בניין הכוח, ופרסם מחקרים רבים בנושא ואף למעלה משלושה גיליונות נושאיים של כתב העת בין הקטבים ומאמרים מספר שהופיעו בגיליונות אחרים.

ארבעת המאמרים בחטיבה עוסקים בזוויות שונות של האתגרים בבניין הכוח בצה"ל. המאמר הראשון עוסק בבעיות שנוצרות מהפרדת הפעלת הכוח מבניין הכוח, ומדגיש בעיקר את ההחמצה האפשרית (והמתקיימת) של הדיון התפיסתי-תיאורטי להזדמנויות הטמונות בעתיד, בעיקר בכל הקשור להתפתחויות טכנולוגיות ולהנבטת יכולות. המאמר השני מדגיש את האתגר בלמידה של צבא סדיר כצה"ל על האופן שבו יש להתמודד עם ארגונים צבאיים לא מדינתיים שאינם תמונת מראה לצה"ל. המאמר מתעמת גם עם עצם הארגון הבסיסי הצה"לי – "הסילואי", המעכב תהליכי למידה חוצי ארגון. תרומתו העיקרית של המאמר, לטעמי, היא בערעור מוסכמות החשיבה בצה"ל על בניין כוח חילי–זרועי ואגפי, והצבת מראה בפני המטה הכללי המבהירה את הצורך בבניין כוח משותף המתארגן סביב בעיות ופתרונות, ולמעשה שואב מהתיאוריות העוסקות בניהול פרויקטים מורכבים את ההיבטים הנדרשים לבניין כוח בצה"ל. בשונה ממה שצה"ל עושה בשנים האחרונות, ואף מקבל חיזוק בחטיבה זו ובעיקר במאמר זה במידה מסוימת, נראה כי הקמתן של מנהלות13 שונות היא ניסיון לא מספק להתמודד עם האתגר ונדרש להוביל שינוי מהותי יותר, שיגדיר מחדש את היחסים בין הזרועות והאגפים ואת תהליכי העבודה הנדרשים לשם בניין כוח מועיל.

במאמר השלישי אורטל ממשיך להביע אומץ אישי ומקצועי כאשר הוא כותב על "המצביאות המחדשת", שהרי עניין המנהיגות הצבאית בצה"ל מוכר וידוע, אבל המצביאות, או לכל הפחות המנהיגות של הפיקוד הבכיר, נתונה בעמימות מוזרה. חטיבת תוה"ד לדוגמה פרסמה ב־2014 ספר מידע (כך כוּנה) שכותרתו המצביאות – המפקד בדרג המערכתי-אסטרטגי.14 בין 63 עמודיו ניתן למצוא עמדות שונות בנוגע לתכונות, החובות ודרכי הפעולה המיטביות של מפקד בדרג הבכיר. תורה צבאית סדורה בנושא לא פורסמה, מלבד תפיסת המנהיגות הצבאית15 שהיא כללית למדי ובוודאי שלא עונה על הצורך של פרסום תורתי  - המצביאות הצבאית. במאמר "המצביאות המחדשת" אורטל טוען: "הרמה הגבוהה ביותר של מצביאות היא רמת המפקדים הבכירים שניחנו לא רק ביכולת הנדירה להפעיל את הכוח מתוך תפיסה מערכתית מתאימה, אלא הם גם עסוקים בגיבוש הגות צבאית בסיסית יותר. הגות צבאית - גיבוש של תאוריה צבאית עקרונית המכוונת לשאלת הניצחון במלחמה הבאה - נדרשת במיוחד בצבאות המצויים בעידן של השתנות מואצת [...] צה"ל רואה את עצמו כצבא בתהליכי השתנות מואצים, אך הוא חלש יחסית בשכבת מנהיגים מהסוג של מצביאים הוגים [...] העובדה שלא רק מנגנונים בירוקרטיים ותהליכיים מסבירים את החולשה היחסית של תהליכי בניין הכוח אלא גם מנגנוני ההכשרה וההשכלה של מפקדים בכירים. ההפרדה השגויה הנפוצה אצלנו בין מנגנוני "מצביאות" ו"פיקוד" לבין החשיבה על העתיד. ההווה שייך למפקדים. העתיד, כך משתמע אצלנו, מופקד בידי הבירוקרטיות המנגנוניות של תהליכי המו"פ והרכש" (עמ' 189).

את החטיבה אורטל סוגר במאמר המציג דוגמה ליישום של שינוי בתחום בניין הכוח בצה"ל – השתלמות המטה המוסדי. ההכשרות בצה"ל אינן דומות לאלה שמתקיימות בצבאות מערביים (אך לא מזרחיים), וזו נכות מוכרת בצה"ל שמדי פעם מתקן את דרכיו בנושא, בעיקר לאחר כישלון צבאי או דוח חריף של מבקר המדינה.16 ההשתלמות שאורטל מתאר אינה עניין של מה בכך. זו השתלמות למטה המוסדי, אשר מעבר להכשרה הקצרה בפו"ם "אפק" לא עבר הכשרות מסודרות, לפחות לא כאלה שיש בהן עיון ודיון בסוגיות מהותיות של בניין כוח (השתלמויות, ניהול תקציב וכדומה). אורטל מציג את ההשתלמות כמועילה לקצינים שהשתתפו בה ולמערכת הצבאית, ומראה את הקשר בינה ובין תר"ש "תנופה". עם זאת, נראה כי השינוי לא הסתיים ונדרשת המשכיות בביצוע מחזורים נוספים של השתלמויות אלה, והסדרתן בתהליך פיתוח כוח האדם הבכיר במערכת המוסדית בצה"ל. לכך נדרשת גם "מצביאות מחדשת", או מצביאים שיחליטו ויוודאו את מימוש השינוי הנדרש בהכשרות המטה המוסדי.

החטיבה החמישית והאחרונה עוסקת בטרנספורמציה של צה"ל, ושואלת "לאן צריך ללכת ולמה זה קשה?" (עמ' 238). בהקדמה למאמרים המאוגדים בחטיבה זו אורטל מסביר שצה"ל נקט בעבר תגובתיות בהסתגלות לשינויים במציאות, אך עתה הגיע הזמן שיבצע טרנספורמציה, שהיא למעשה "שינוי מהותי בתורה, בתפיסה, בארגון ובאמל"ח של צבא" (עמ' 238). למעשה, נדרש לעשות שינוי מהותי בשלושה מתוך חמשת תחומי בניין הכוח הצבאי, כאשר את השניים הנוספים – כוח אדם ואימונים – הוא אינו כולל במסגרת זו. ברור מדוע האימונים לא נכללים אצלו, אך כוח האדם הוא עניין מהותי ובסיסי בצבאות, ובצה"ל הוא מוקד לדיונים סוערים, הן בנושא מודל השירות על מרכיביו, והן כפוטנציאל המאפשר לבצע שינויים מהותיים בארגון, באמל"ח ואף בתורת הלחימה.17

כוח האדם בצה"ל לדוגמה ניזון מכוח אדם שהטכנולוגיה לא זרה לו. להיפך, היא עניין רגיל בכל פעולותיו, לכן הוא פוטנציאל להגברת השימוש בטכנולוגיה, לקליטה ולהטמעה מהירים מבעבר של אמצעי לחימה טכנולוגיים, לצד פערים בנושאי ההתמצאות בשדה הקרב18 והיכולת לתפקד במציאות של אי ודאות. אורטל מציג את המודל ששימש, למעשה, את המשתתפים בסדנת הניצחון, ומסביר שהטרנספורמציה הצבאית היא למעשה תוצר של תהליך מתודולוגי הכולל הגדרה של אתגר קונקרטי, הגדרה של פוטנציאל, גיבושו של רעיון חדש העושה שימוש בפוטנציאל לצורך מתן מענה על האתגר שהוגדר. לאחר שהוגדר הרעיון החדש, יש להסדירו בתורה ובארגון צבאיים ולמעשה נוצרה טרנספורמציה, שהיא שינוי מהותי בתורה, בתפיסה, בארגון ובאמל"ח של צבא. ההסבר של אורטל בנוגע למודל נותן תשובה תיאורטית לשאלה "לאן צריך ללכת", ולמעשה חוזר במידה מסוימת על דברים שנכתבו כבר בספר על התהליך שהביא לגיבושן של "תפיסת הניצחון במעגל ראשון" ותר"ש "תנופה".

שלושת המאמרים הראשונים בחטיבה החמישית מציגים טרנספורמציה בצה"ל. המאמר הראשון מציג את השינוי התפיסתי שנעשה בלוחמת היבשה, כדי להתמודד עם ההימנעות משימוש בכלי התמרון והחזרתו לארגז הכלים של צה"ל ושל המנהיגות המדינית. ימים יגידו אם עניין זה הצליח, במבצע "שומר החומות" התמרון נשאר בשטחי כינוס. המאמר השני מציג את השינוי שערך אמ"ן בארגון ובתפיסת ההפעלה שלו, ובעיקר ביכולתו לספק לקצה המבצעי מודיעין איכותי ובזמן אמת, כדי שיוכל לאפשר התמודדות אפקטיבית עם האתגרים בשדה הקרב. המאמר השלישי מציע תפיסה להתמודדות עם אתגר הרקטות על־ידי תשלובת חישה מתאימה והפעלת אש אפקטיבית שתפגע במשגרים, בתשתיות המאפשרות את הירי, בפעילי האויב הקשורים לירי ותיירט הן שלב העלייה של הרקטה והן, כפי שמתבצע כיום, בשלב נפילתה.

תרשים המתאר את שרשרת הערך של נשק תלול מסלול (עמ' 286)

המאמר האחרון בחטיבה שונה מקודמיו, ועוסק באסטרטגיה תחרותית מול איראן. עיקרי האסטרטגיה במילותיו של אורטל: "לגדוע את כפות החתול הקרובות (חזבאללה, חמאס וכל ארגון צבאי במעגל הראשון שייחשב כבן בריתה של איראן או עושה דברה, ד"ד)  בכוחות עצמנו ולהותירו חסר הרתעה. לסייע לשותפינו באזור ולעודד את החתול להקיז את דמו בכל מקום בו הוא מתערב. עלינו להאיץ את תהליך ההתשה העצמית האיראנית, ובה-בעת להימנע מיומרת-יתר של הקרנת כוח צבאית ישראלית. לתת למגמות התפשטות היתר של הצד השני לעשות את שלהם" (עמ' 302).

בסיכום הספר אורטל מציג מעין רפלקציה על חטיבות הספר ועיקרי הנשואים שהופיעו בהן, תוך הדגשת התרומה של הספר לקציני צה"ל ולאחרים העוסקים בנושאי הביטחון. "חשיבותו של ספר זה, בעיניי, חורגת מלחלוק עם הקוראים את סיפורו של צה"ל בעשורים האחרונים מבעד לעדשות ניסיוני המקצועי", כותב אורטל. "חשיבותו העמוקה יותר היא בהיותו חלק ממאמץ רחב להעמדתו של דור קצינים מוכשר, מעמיק, ביקורתי, מקורי ונועז יותר בקידום הרפורמות התפיסתיות והמעשיות שידרשו עוד לצה”ל בסביבה הדינמית של הביטחון הלאומי הישראלי [...] בלי קהילת המפקדים, קצינים, חוקרים ופעילים בתחום הביטחון הלאומי, נתנוון וניפול" (עמ' 307).

אורטל מעביר מסר של חדשנות והשתנוּת, אך לא לשמן אלא כאשר נמצא שיש פער רלוונטיות בין המציאות המוערכת על־ידי המפקד למציאות הממשית. זהו מסר חשוב, לצד מסרים אחרים שנכון לחזק אצלנו, של שמרנות מבחירה19 ובחינה ביקורתית של טענות הדורשות שינוי מהותי בכל אחד מתחומי בניין הכוח של צה"ל בכל פעם שצץ אתגר חדש, ולעיתים ישן בתחפושת חדשה ומיד מועלים פתרונות אפשריים לפני שנבחן לעומק. אגב, כפי שאורטל מציע במהלך כל הדרך – הגדרת האתגר כוללת בירור שלו והחלטה של המפקד האם הוא כזה שאכן נדרש לו שינוי מהותי - טרנספורמציה.

ספר זה חשוב שיהיה אחד מהמקורות שבהם עושים שימוש בהכשרות הפיקוד והמטה בצה"ל, בעיקר אלה המכשירות מפקדים וקציני מטה לדרג הסא"ל ומעלה ובהשתלמויות מקצועיות בכירות כמו השתלמות המטה המוסדי שאורטל כתב עליה בספר. לא נדרש לשנן את הכתוב בספר, אלא ללמוד ולקיים דיונים סוערים על הכתוב בו, אך גם לאמץ דרכי חשיבה ביקורתית ושיטות להתמודד עם אתגרים ביטחוניים ובכלל.

תהיו יוזמים ולא מגיבים, תהיו ביקורתית ולא אומרי הן, תדברו בקול ולא תמלמלו, תהיו היכן שקשה ויש מבוכה ותירתמו למסע ומתחת לאלונקה תוך שאתם מסייעים במציאת הכיוון המטיבי לקבוצה שלכם, לצה"ל.