משנים גישה בניתוח האתגר המבצעי - ניתוח המערכת היריבה במבצעי היבשה
הורדת PDF
טנקים מאוגדה 143 חוצים את תעלת סואץ במהלך מבצע "אבירי לב" במלחמת יום הכיפורים. האוגדה נטרלה את סוללות הנ"מ שהגבילו את פעילות חיל האוויר ופגעה במרכז הכובד של המערכת היריבה באמצעות שלילת ההדדיות בין מרכיביה על־ידי כיתור הארמיה השלישית. צילום: ויקיפדיה
ב־9 ביוני 1982 ביצעה חטיבה 500 קרב התקדמות לעבר היעד שהוגדר לה: כביש בירות–דמשק. כוח סורי בעוצמה של חטיבה מוקטנת, בהרכב של גדוד שריון וגדוד קומנדו, נערך להגנה בפאתים הצפוניים של הכפר עין־זחלתא מתוך שלוחה ששלטה על המעבר ההכרחי שהוביל ליעד. סדר התנועה של חטיבה 500 לא התאים למאפייני מרחב הלחימה וליחסי העוצמה.
בגלל תקלות קשר רבות אשר נגרמו בשל התבליט ההררית ובשל אי־הפעלת הפלס"ר למשימות איסוף, תמונת המצב אשר עמדה לרשות המח"ט אל"ם דורון רובין הייתה חלקית, ולכן במגע הראשון עם האויב החטיבה לא הצליחה לעבור את הגשר שמצפון לו. בגלל תנאי השטח, אופן היערכות האויב וחוסר היכולת להפעיל סיוע אש יעיל, נאלצה החטיבה לסגת, תוך השארת נפגעים בשטח. למוחרת, ב־10 ביוני, לאחר בניית צוותי כוחות מתאימים והתגברות על הטרדות של מסוקי קרב סורים, הותקף הכפר מחדש באמצעות איגוף עמוק וטיהור ובסיוע אש מהאוויר ומהיבשה. התקפה זו הצליחה, כוח השריון הסורי הושמד ולכוחות הקומנדו הסורי נגרמו אבדות קשות.
"השיטה התחומית" לניתוח האתגר המבצעי מתבססת על תהליך שבו המפקד מנתח את השטח, את האויב ואת הגורמים האחרים המשפיעים על המשימה. לאחר מכן המפקד מגבש דפ"אות לאויב ובוחר מתוכן את הדפ"א הסבירה שביחס אליה יגבש דפ"אות לכוחותינו ויקבע דפ"ן (דרך פעולה נבחרת) שתהיה בסיס לתוכנית המבצעית. במציאות זו מפקד אשר נדרש לנתח את הסביבה המבצעית ולהבין את האתגר המבצעי השלם נאלץ לעשות זאת ללא שיטה סדורה ולהסתפק בתבניות קשיחות ותחומיות לארגון הנתונים – שטח, כוחותינו, אויב וגורמים אחרים – בלי "דבק" שייצור את השלם.
לא מן הנמנע כי זו הייתה החוויה של מח"ט 500 בלחימה בעין־זחלתא. בקרב הראשון המידע על הסביבה המבצעית היה חלקי ולא אפשר להפעיל את הכוח בהתאם לאתגר המבצעי. בעקבות המחיר הכבד שגבה הקרב הראשון, האתגר המבצעי התבהר, והמח"ט הגה תוכנית תחבולנית אשר אפשרה לו לעמוד במשימה.
כעשרים שנים לאחר מכן, באפריל 2002, בכיבוש העיר שכם במבצע "חומת מגן", התבסס האתגר המבצעי במחנה הפליטים בלאטה, הסמוך לעיר, על שילוב של בנייה צפופה, אוכלוסייה רבה, אויב רב בעל חזות אזרחית אשר פעל מתוך האוכלוסייה וחוסר יכולת להניע רק"ם בסמטאות הצפופות והממולכדות. הפתרון לאתגר המבצעי של מח"ט הצנחנים אל"ם אביב כוכבי היה לנוע באמצעות שבירת קירות במבנים פלסטיניים באופן שבו האויב לא נערך אליו. פתרון זה מזער את הנפגעים בקרב כוחותינו והעצים את הפגיעה באויב.
האם אפשר להסביר את השוני בתוצאות בין הקרבות דרך ההבדל ביחסי העוצמה? בקרב עין־זחלתא יחסי העוצמה היו דומים. טנקי מג"ח מול טנקי T-62, נגמ"שי M-113 מול נגמ"שי BMP-1 וכוחות חי"ר ישראליים מול כוחות קומנדו סוריים בעלי כשירות דומה, בשילוב לחץ בלתי פוסק מהדרג הפוקד לעמוד בזמן. לעומת זאת במבצע "חומת מגן" היה לחטיבת הצנחנים יתרון מובהק בכל המדדים ביחס לכנופיות החמושות שפעלו בקסבה של שכם, ולא היה לחץ של זמן שפגע בהתארגנות של הכוחות ובתהליך התכנון. האם הסבר זה – המתאים ל"גישת השחיקה" שבה משמידים את כל כוחות האויב, לפיה בהינתן יחסי עוצמה מתאימים אין חשיבות לניתוח האתגר המבצעי כשלם וניתן להסתפק בניתוח מרכיבי הסביבה המבצעית בנפרד – הוא הסבר מספק?
במבצע "אבירי לב" במלחמת יום הכיפורים יחסי העוצמה היו לרעת כוחותינו. למרות זאת אוגדה 143 בפיקודו של אלוף אריאל שרון ניצלה את תורפת האויב – וצלחה את תעלת סואץ בתפר שבין הדיוויזיות המצריות. האוגדה נטרלה את סוללות הנ"מ שהגבילו את פעילות חיל האוויר ופגעה במרכז הכובד של המערכת היריבה באמצעות שלילת ההדדיות בין מרכיביה על־ידי כיתור הארמיה השלישית – באופן המבטא את "גישת התמרון" ששמה את הדגש על הפעלה ממוקדת של כוחות ויכולות כלפי תורפות ומרכזי כובד שיביאו לנטרול האויב או המערכת היריבה.
לפיכך, אפשר להסביר את העמידה במשימה בקרבות השונים באמצעות ניתוח האתגר המבצעי כשלם. בשל היעדר שיטה סדורה לאיחוי מרכיבי הסביבה המבצעית, מפקדים שהשכילו לעשות זאת היו בעיקר מפקדים יצירתיים שחשבו מחוץ לתבניות החשיבה המוכרות.
כיצד מנתחים את האתגר המבצעי כשלם ומהי "מערכת יריבה"? כיצד מנתחים את מרכז הכובד שלה, את חוזקותיה ואת תורפותיה וכיצד מתרגמים זאת להפעלת כוח בלחימה?
מטרת המאמר היא להציג ולהסביר את "שיטת המערכת היריבה" לניתוח האתגר המבצעי שעימו המפקד ביבשה נדרש להתמודד בבואו לממש את משימתו בלחימה ואת התשתית העיונית העומדת מאחוריה. שיטה זו מעדכנת את "השיטה התחומית" ששמה את הדגש על מרכיבי הסביבה המבצעית – השטח והאויב – ושהתבססה בעיקר על ניסיון מצטבר של לחימה קלסית בין צבאות. בבסיס הערכת המצב של המפקד בשיטה התחומית הייתה תמונת מצב של מרחב הלחימה והכוחות הפועלים בו בלי "דבק" שחיבר בין המרכיבים השונים. זאת בשל היעדר שיטה לתיאור ולניתוח האתגר המבצעי כשלם.