בעשורים האחרונים, וביתר שאת עם עלייתו של נרנדרה מודי לשלטון ב־2014, הודו מבקשת יותר מבעבר להיות שותפה בנעשה בזירה הבין־לאומית. עבור ההודים, אזורנו אינו מכוּ נה "מזרח תיכון" כי אם "מערב אסיה" – מרחב חשוב שעימו יש להודו חיבורי ים ויבשה. יחסי המסחר בין האזורים נמשכים כבר 4,000 שנה, כאשר עיקר המשיכה של הודו קשור בייבוא נפט וגז מן המזרח התיכון. השליטה של האימפריה הבריטית בהודו ובמזרח התיכון הפרידה בין שני האזורים, אולם בשנים האחרונות חלה עלייה בהשקעה של הודו באזור בתחומי המסחר, העסקים, הפוליטיקה והביטחון, ומדינות המפרץ מתחילות להבין את הפוטנציאל שיש להודו כמעצמה חשובה באסיה ובעולם.
סוף המלחמה הקרה הוא נקודת מפנה בעיצוב מדיניות החוץ של הודו, מכיוון שהוא פתח בפניה הזדמנויות חשובות שבאות לידי ביטוי עד היום. אחת ההזדמנויות הייתה דריסת הרגל במזרח התיכון ושינוי התפיסה כלפי ישראל. מדיניות החוץ ההודית מכוונת לחיזוק מעמדה של הודו במערכת האזורית והבין־לאומית, אך בשנים הראשונות לעצמאותה לא יכלה להרשות לעצמה להגשים את שאיפותיה. אחד השינויים המרכזיים במדיניות החוץ ההודית הוא המעבר ממצב ההישרדות בעשורים הראשונים לעצמאותה מהעול הקולוניאליסטי, זאת מפני שמקבלי ההחלטות רצו להתנער מהבריטים ולנהל בעצמאות ובאוטונומיה מלאה את מדיניות החוץ ההודית. עם עלייתו לשלטון, ביקש נרנרדה מודי למצב את הודו כמעצמה מובילה אזורית וגלובלית. כדי להיות כזאת יש להכניס השפעה באזורים שונים כמו מערב אסיה.
מאמר זה יבחן כיצד נפתח מרחב הפעולה של הודו במזרח התיכון בכלל ובישראל בפרט, תוך תיאור האתגרים שניצבו בפני מדיניות החוץ ההודית במזרח התיכון והשפעתם על היחסים בין הודו לישראל.