פשיטה – דשדוש לתכלית

פשיטת כוח צנחנים בשכונת רימאל בעזה. נובמבר 2023. צילום: דו"ץ

השימוש הבסיסי ביותר של כוח יבשה הוא לשם תפיסת שטח או הגנתו. ייחודו של הכוח היבשתי, בשונה מהכוח האווירי או הימי, הוא בנוכחותו המתמשכת במרחב מסוים. עם זאת, במהלך ההיסטוריה נהגו כוחות יבשה לתפוס שטחים זמנית, כאמצעי להשגת מטרות אחרות. צורת קרב זו מכוּנה פשיטה, ומלווים אותה הגיונות ושיטות יישום ייחודיים.

מבחינה תורתית, הפשיטה היא משימה בתורת קרב התקפה, המתבססת על הכנסת כוח צבאי בהפתעה למרחב מבצעים והוצאתו מיד לאחר השלמת המשימה. יש כמה סוגי פשיטות (מודיעין וחבלה והשמדה), הנבדלים זה מזה בתכלית המבצע, בשיטת הביצוע ובהיקף הכיבוש של היעד לפני הנסיגה. פשיטות יכולות להיערך בסיוע לקרב או מערכה נרחבים יותר או כמבצע עצמאי. הרעיון הטמון ביסוד הפשיטה הוא להחדיר כוח קטן יחסית שייצר תוצא גדול, ללא עלויות נלוות גדולות – בדם, דמים או "בוץ" מדיני. כך, פשיטת למטרות מודיעין עשויה להביא חומר מודיעיני יקר ערך; פשיטת חבלה יכולה להשמיד רכיבים קריטיים במערך האויב ופשיטות השמדה יכולות לשחוק את האויב. כל זאת בלי לגרור הפעלת סדרי כוחות גדולים מאוד וחשוב מכך, ללא צורך לערוך מבצעים ממושכים לטיהור המרחב ולהחזקתו למשך זמן ארוך. לפיכך, מבצעי פשיטה יכולים לקרוץ לדרג המדיני אם הוא נדרש לפתרון צבאי, אך אינו מעוניין לשאת בעלויות הכרוכות בדרך כלל בהפעלה נרחבת של כוחות יבשה.1

בדמיון הפופולרי הפשיטה מתפרשת לעיתים כמבצע שהוא מנת חלקם של כוחות מיוחדים – קבוצת חיילים קטנה, בעלת הכשרה ייעודית ואמצעים מיוחדים, המגיעה אל היעד בשקט ויוצאת ממנו בזריזות ובמהירות. מבצעים מיוחדים רבים הם פשיטות, וסוג מבצעים זה הוא לחם חוקם של כוחות מיוחדים בכל רחבי העולם.2 אולם הפשיטה היא צורת קרב בסיסית, ולכן כל כוח צבאי אמור להיות מסוגל לערוך אותה – תוך התאמת המשימה להיקף הכוח, סוג הכוח, הסביבה, האויב וכדומה.

למעט מקרים ייחודיים של פשיטות אסטרטגיות שעורכים כוחות מיוחדים, יש יחס ישר בין היקף הכוח העורך את הפשיטה ובין משכה והנזק שהיא מסוגלת לגרום לאויב. מאמר זה ינסה לבחון את הפשיטה בסדרי כוחות גדולים ולתת מספר דגשים לניהול מבצעים כגון אלה.

טור נגמ"שי M-113 צה"לי בתנועה בכפר לבנוני במהלך מבצע ליטני. 15 במרס 1978

פשיטה ארוכת משך בכוח גדול – קווים לדמותה

במהלך שנות קיומו, צה"ל חובב מושבע של מבצעי פשיטה. בהיסטוריה של ישראל התקיימו פשיטות משוריינות, מוסקות, אמפיביות ורגליות רבות מספור, בסד"כ רב־חטיבתי ומטה.3 יתרונותיהם של פעולות אלה על פני הפשיטות המיוחדות הקטנות יותר טמונים בהיקפן, בעוצמתן ובהתאם גם בתוצא הפוטנציאלי שלהן. חטיבה העורכת פשיטה משוריינת יכולה להישאר במרחב ימים מספר, לנהל מבצעי משנה ולגרום נזק רב לאויב – תוך שהיא נסוגה עם השלמת המשימה, ונמנעת מהעלויות המבצעיות והמדיניות הכרוכות בכיבוש מלא וארוך טווח של השטח.

מה הם המאפיינים הייחודיים לפשיטות ארוכות משך של יחידות גדולות, המבדילים אותן מאלה של יחידות קטנות יותר – מיוחדות או רגילות? הפשיטה של כוח גדול דומה בצורתה המבצעית הכללית לפשיטה של כוח מיוחד בהבדל עיקרי אחד – הגוזר מספר שינויים בתכנון ובביצוע – משך קיום העליונות היחסית של הכוח הפושט על פני המגן. בספרו Spec Ops: Case Studies in Special Operations Warfare Theory & Practice  על התיאוריה והמעשה של מבצעים מיוחדים, תיאר האדמירל האמריקני ויליאם ה' מקרייבן תבנית תיאורטית למבצעים מיוחדים.4 בתבנית זו, על המבצע המיוחד לחתור מהר ככל האפשר להשיג עליונות יחסית על פני המגן. עליונות זו מוגדרת כיתרון מכריע של הכוח התוקף על פני המגן. כיוון שהכוח התוקף במבצע מיוחד תמיד יהיה קטן וקל מיריבו, העליונות צריכה להיות מושגת ברגע המכריע במבצע – לעיתים אף לפני הקרב עצמו.

עם השגת העליונות היחסית, נדרש הכוח התוקף לשמרה כדי להבטיח את השגת יעדיו, שרידותו וסיומה המוצלח של המשימה. אולם עקב חולשתו הפנימית ביחס למגן, שימור העליונות הוא משימה קשה ולכן על הכוח התוקף לסגת בהקדם האפשרי. זאת מכיוון שעם התפוגגות העליונות היחסית, יהיה כוח זה בנחיתות הולכת וגדלה (לעיתים במהירות) שעשויה להביא לכישלון המבצע, גם אם יעדיו כבר הושגו, ואף השמדתו. השגת העליונות נעשית באמצעות הפתעה, באמצעות איכות הכוח ובאמצעות מיקוד יכולות ומשאבים גדולים – מודיעין, נכסים מסייעים, אימונים לפני המבצע וכדומה – בפעולה תחומה בזמן ומרחב.

פשיטה של כוח גדול דומה למבצע מיוחד בשאיפה להכניס למרחב המבצעים כוח בסד"כ מוגבל, לזמן מוגבל ולתכלית מוגבלת, אך היא שונה ממבצע מיוחד ביכולת לתחזק את העליונות היחסית. כוח גדול יכול לייצר יתרון מכריע על פני האויב בראשית המבצע (ואף לפני ההיתקלות), ואז לבודד את המרחב ולהמשיך לקיים את עליונותו בתוך מרחב המבצעים למשך זמן ארוך – ימים ואף שבועות. תחזוק זה של העליונות היחסית מביא לכך שמטרות הפשיטה יכולות להיות שאפתניות ונרחבות מאלה של מבצע מיוחד, אך גם שהמשאבים המושקעים במבצע צריכים להיות בהתאם. בהתנהלות הפשיטה, לפיכך, יש חשיבות מיוחדת לשלושה תחומים השונים ממבצע מיוחד "רגיל" הנדרשים להשגת העליונות היחסית ולקיומה – השגת ההפתעה בהינתן כוח גדול, הלוגיסטיקה לקיומו של כוח גדול ובידוד מרחב המבצעים למשך זמן הפשיטה (כולל הנסיגה מהמרחב).

גרף עליונות יחסית. מקור: McRaven, W.H. (1996)

ההפתעה

הבסיס של כל הפשיטות, ללא קשר לגודלן, משכן והרכב הכוחות המשתתף בהן – נותר זהה. יש לנצל את גורם ההפתעה, להגיע אל היעד בזריזות, לבצע את המשימה בזמן הקצר ביותר האפשרי ולסגת במהירות. ההפתעה, הזריזות והמהירות, הן גורמי מפתח בפשיטה, ובמובנים רבים עומדים בבסיס צורת קרב זו. בעוד קל להבין איך אפשר להפעיל כוח לוחם קטן בזריזות, מהירות והפתעה, הפעלת כוח גדול יותר גוררת עימה דרישות המגבילות את המהירות ומקשות על השגת ההפתעה. בראש ובראשונה, כוח גדול צריך לרכז במרחב מסוים לפני הפעלתו. ככל שהכוח גדול יותר וכולל מספר רב של פלטפורמות לחימה – תהיה הסתרתו קשה יותר, ריכוזו "רועש" יותר ויצריך זמן ארוך יותר. בעוד צוות כוחות מיוחדים אפשר להטיס מבסיס המרוחק מקו המגע ולהנחיתו באופן חשאי סמוך ליעד, גדוד טנקים נדרש להתאסף בשטחי כינוס ואז לעבור לשטחי היערכות. אם קיים מכשול, עליו לפרוץ אותו ואז לנסוע כל הדרך אל היעד.

בעוד בעבר היה אפשר לעשות זאת בלי להתגלות לאויב, כיום יש מגוון אמצעים המאפשרים לאויב התראה על כל ריכוז כוחות גדול, בטח כזה הכולל כלי רכב רבים. בין אמצעים אלה אפשר למנות צילומי לוויין אזרחיים, קהילת "מודיעין ממקורות פתוחים" העוקבת כמעט בקנאות אחרי תנועות צבאיות בעולם – כולל בזירות המרוחקות מעין הציבור בשגרה,5 דלף בשל שימוש במכשירים סלולריים על ידי החיילים ואזרחים המצלמים תנועת כוחות, יכולות איסוף טקטי על ידי רחפנים וכטב"מים הפועלים בצידו השני של הגבול וכדומה.

על אף שיש דוגמאות להפתעה מערכתית באמצעות סד"כ גדול,6 בעת המודרנית, הנחת המוצא של המתכן צריכה להיות שאי אפשר יהיה להשיג הפתעה בהינתן ריכוז סד"כים גדולים – קל וחומר באופן חוזר ונשנה ובהינתן המרחבים המצומצמים לפריסת כוחות בגבולות ישראל. המענה לאתגר זה עשוי לבוא מתפיסת הפעלת כוח בשם "התחלה קרה" (Cold Start). תפיסה זו גורסת שיש להציב בשגרה במרחב הגבול כמות כוחות שתאפשר פתיחה בפעולה צבאית ללא צבירת סד"כ נוסף. לפי רעיון זה, הכוח המוצב בגבול נדרש להיות גדול מספיק, ולכלול כוחות כשירים ומצוידים למשימות התקפיות כדי שיהיה אפשר להפריש כוחות לעריכת פעולות ההתקפיות.

הצבא ההודי מחזיק כיום בתפיסה מעין זאת כדי שיוכל לתת מענה התקפי מוגבל לתוקפנות פקיסטאנית באמצעות שלוחים, תוך הימנעות מחציית הסף למלחמה גרעינית. כך, לפי התפיסה, אמורים ההודים להציב בגבול עם פקיסטאן סד"כ של כ־8 צוותי קרב אוגדתיים למטרת התקפה מהירה (תוך 48–96 שעות) לטווחים מוגבלים בתוך שטח פקיסטאן (עד 80 ק"מ). נוסף על כך, הצבא ההודי מחזיק צוותי קרב אחרים הנמצאים בהגנה, כדי לתפוס שטחים שולטים לטובת השגת הסדר מדיני לסיום סבב הלחימה ולשם השמדת כוחות הצבא הפקיסטאני במרחב – ללא שאיפה להגיע להכרעה ואגב כך להסתכן בהסלמה למלחמה גרעינית.

התפיסה הקודמת הצריכה גיוס נרחב של כוחות והנעתם לשטחי כינוס סמוך לגבול. פעולה זו הצריכה זמן רב ונתנה לממשלת פקיסטאן שהות להיערך בעצמה מחד גיסא ולגייס את הקהילה הבין־לאומית להרגעת המצב מאידך גיסא – תוך שהיא נמנעת מתשלום על תמיכתה בשלוחים שתקפו מטרות בהודו.7 היקפי סד"כ, הזמן והמרחב בתפיסה ההודית גדולים משמעותית מאלה שידרשו לצה"ל בכל אחד מגבולותיו, אך העיקרון דומה – הצבת כוחות התקפיים בשגרה תקשה על האויב להשיג התרעה לפני הפעלתם. בעוד בין הודו לפקיסטאן שורר מאזן אימה גרעיני המקשה על הפעלת כוחות יבשה בשגרה במבצעים חודרי גבול, הרי שבין ישראל לצבאות הטרור שבגבולותיה לא שורר מאזן זה ולכן העלות המדינית המרבית של פעולה קרקעית בשטח האויב קטנה בהרבה – בטח ובטח אם ייסוגו כוחותינו מהשטח לאחר סיום הפעולה.

הלוגיסטיקה לפשיטה

קיום הכוח במבצע מיוחד הנערך על ידי כוח קטן נעשה על ידי הכוח עצמו, באמצעיו. כוח קטן שכזה נדרש לשאת בעצמו את כל האמצעים, התחמושת, המים והמזון שידרשו לו למשך המבצע – או להחזיק את היכולת להשיגם בעצמו בתוך מרחב המבצעים. זאת תוך הנחה שתספוקת או הפעלת יכולות חבירות עשויה לחשוף את הכוח ולסכן את גורם ההפתעה. זאת ועוד, כוח קטן לא אמור לערוך לחימה בדרכו אל היעד, וגם במקרה שמשימת הפשיטה היא השמדה, הלחימה על היעד אמורה להיות מצומצמת מאוד והוא לא אמור לשאת אמל"ח כבד כמעט בכלל. לפיכך, צריכת התחמושת והצר"פ של הכוח אמורה להיות מצומצמת. האתגר הלוגיסטי של מבצע מיוחד הוא לפני היציאה למבצע – בהעמסתו במספיק אספקה לשם קיומו במהלך המבצע עד לחזרתו לשטחנו, תוך שמירה על זריזותו וטביעת רגל מצומצמת.

מנגד, כוח גדול, המתכנן להישאר במרחב זמן מה ולקיים בו לחימה עצימה, מחייב לוגיסטיקה שתאפשר את קיום לחימה זו. הלוגיסטיקה של כוח פושט מחייבת אספקה רבה מאוד, יכולות אחזקה (כולל חילוץ כלים פגועים, ואולי אף תיקונם בשטח אם הפשיטה ארוכה מספיק) ורפואה. מכאן שקיום כוח פושט המתכנן לפעול במרחב מסוים זמן מה תחייב הקמה של "בסיס מבצעים קדמי" ארעי, מיגונו, אבטחתו והשמדתו עם נסיגת הכוח. בהתאם, פשיטה של כוח גדול מחייבת גם פריצת צירים לוגיסטיים, החזקתם ואבטחתם תוך כדי הלחימה. בסוף המבצע יהיה צורך לפנות החוצה את כל היכולות הלוגיסטיות, לעיתים תחת אש. כל אלה שונים מהותית ממבצע מיוחד, מחייבים תשומת לב והכרחיים לשם קיום העליונות היחסית במהלך המבצע.

תשומת הלב ללוגיסטיקה הנדרשת לכוח פושט ניכרת בארגון האוגדות המוטסות בצבא האמריקני. במלחמת העולם השנייה, לדוגמה, היו באוגדה מוטסת אמריקנית (בשנת 1945) אגד לוגיסטי אוגדתי וגדוד סיוע מנהלתי רגימנטלי שתמכו ב־2,364 חיילים פר רגימנט. זאת בשונה מאוגדת חי"ר רגיל בה הייתה פלוגת אפסנאות ופלוגת חימוש בדרג האוגדה ועוד פלוגת סיוע מנהלתי רגימנטלית שתמכו ב־3,256 חיילים פר רגימנט.8 בחיל הנחתים יהיה בכל כוח משימה גורם לוגיסטי שווה גודל לגורם המתמרן. בצוותי הקרב החדשים שמקים חיל הנחתים (המכונים גם רגימנטים ללחימה במרחבי החופים – MLR) מתוקנן גדוד לוגיסטיקה לכל רגימנט, כדי לתמוך בכוח הקטן בכ־200–400 איש ביחס לצוות קרב גדודי "רגיל" (MEU).9

כדי לסבר את האוזן באשר לכמות האספקה הנדרשת לפשיטה גדולה וממושכת נביא דוגמה ממלחמת וייטנאם. בחודש מאי–יוני 1969 ערכו האמריקנים פשיטה רב־חטיבתית10 (מבצע Apache Snow) להשמדת כוחות וייטקונג וצבא צפון וייטנאם ומתקניהם במרחב עמקים א־שאו (A Sau) ודה־קרונג (Da Krong). במהלך 28 יום תוספקו הכוחות באמצעות 2,181 גיחות מסוקים (רובם המכריע מסוקי תובלה בינוניים מדגם CH-47 ו־CH-46).11 הלחימה הצריכה כ־1,987 טון מזון מים וצר"פ, 2,250 טון דלקים ושמנים, 740 טון חומרי בניה ו־4,387 טון תחמושת. זאת ועוד, נדרש טיפול ופינוי רפואי לכ־121 הרוגים ו־719 פצועים שספג הכוח הפושט. כל זאת, כאשר הכוח הפושט הוא בעיקרו חי"ר וארטילריה, ולא כלל רכיב משמעותי של רק"ם או רכב.12 כך, אפשר לראות שמבחינה לוגיסטית, פשיטה היא לחימה התקפית עצימה לכל דבר ועניין ואינה בבחינת "זבנג וגמרנו". קל וחומר שבנוסף צריך מראש לתת בה את הדעת לסוגיית הנסיגה – שגם היא במידה רבה סוגיה לוגיסטית. 

תרשימי הפשיטה על האי גרין, יולי 1969. מקור: אל"ם מייק אלדר - כפר חרוצים

ההיערכות להגנה

העליונות היחסית של מבצע מיוחד מתחילה להישחק מייד עם היחשפות הכוח. בשלב זה יכול המגן להזרים כוחות למרחב, לעבות את הגנת היעד לפשיטה ולהיערך להדוף את התקפת הפושט או לסכל את נסיגתו. גם פשיטה של כוח גדול מסתכנת באובדן העליונות היחסית עם חשיפת המבצע וסיכול תכליתו. אם תכלית הפשיטה היא השמדת אויב, עשויים הכוחות המגנים במרחב לנסות ולסגת ממנו או להזרים אליו תגבורות חדשות. הכוח המגן יכול לאבטח טוב יותר יעדים ואמצעים בעלי ערך מודיעיני, או להגביר את ערנותו מפני חבלה במתקניו.

במהלך המבצע, הכוח הפושט עשוי להידרש להתמודד עם לחימה מכמה אגפים – נגד כוח האויב במרחב ונגד כוחות אויב התוקפים אותו מבחוץ. לפיכך, כדי לקיים עליונות יחסית בתוך מרחב המבצעים, יש לבודד אותו למשך המבצע. הנקודה המדויקת של בידוד המרחב במהלך המשימה תלויה במטרות הפשיטה. אם המטרה היא לחסל כמה שיותר לוחמי אויב – יש צורך לסגור את השטח אפילו לפני תחילת הקרבות העיקריים. אם לחלופין מעוניינים לרוקן את המרחב מאזרחים, או להניח לכמה שיותר כוחות אויב להימלט כדי שאפשר יהיה להתפנות להשמדת תשתיות – ייעשה בידוד המרחב בשלב מאוחר יותר. בעוד בפשיטה קצרה אפשר להסתמך על חסימת צירים באמצעות כוחות קלים, בידוד מרחב לזמן ממושך מחייב הקמת מגננים קדמיים על שטחים שולטים וצמתים, שיאפשרו שהייה של הכוחות החוסמים וימנעו תנועה בין מרחב המבצעים למרחבים סמוכים.

מגננים אלה נדרשים להיות מסוגלים להתמודד עם לחימה "מבחוץ-פנימה" של כוחות המנסים לפרוץ את הכיתור, ו"מפנימה-החוצה" של כוחות אויב המנסים לסגת מהמרחב. הם עשויים להידרש לפעול בנתק לזמן מה, כפועל יוצא מכך שהאויב הנסוג ינוע לכיוונם מעורפם והאויב המנסה להבקיע ינוע לעברם מחזיתם. הם עשויים להידרש להשתתף במשימות טיהור המרחב ולהוציא לפועל פשיטות משנה אגב כך. לבסוף, מגננים אלה עשויים להידרש לחפות על נסיגת הכוח העיקרי ולפרוץ מכיתור אפשרי בעצמם. בהתאם, עליהם להיות כוחות איתנים המסוגלים לעמוד בלחימה עצימה.

תכלית הפשיטה

היעדר מאזן השמדה ההדדי, בד בבד עם חוסר הרצון להגיע לכדי מלחמה עצימה, הביאו את הפשיטה להיות הכלי המועדף על ישראל ועל אויביה בשנות ה־50 ובסוף שנות ה־70 של המאה ה־20. הפשיטה מאפשרת פגיעה חוזרת ונשנית באויב, תוך הימנעות מקבלת האחריות הממושכת על שטח – גורם המעסיק במיוחד את הדרג המדיני.

עם זאת, הפשיטה אינה דרך פעולה "זולה". היא מחייבת השקעת סד"כ ומשאבים ההולמים את מטרות המבצע, באופן חוזר ונשנה, למשך זמן ארוך. הפשיטה, מטבעה, אינה צורת קרב הכרעתית, אלא שחיקתית. היא מבקשת להשיג עליונות מקומית ומוגבלת בזמן – גם אם למשך זמן של ימים עד כדי שבועות. השחיקה שמייצרת הפשיטה מתווספת במשך הזמן לתוצא שעשוי לשנות את החישוב האסטרטגי של האויב, ובהתאם גם את דרך פעולתו. תוך כדי כך, הפשיטה יוצרת מודיעין באמצעות איסוף מודיעין ושלל טקטי (אמש"ט) ושבויים, ומחזקת את ההיכרות הטקטית בין הכוחות השונים. כאן טמון עקב אכילס אפשרי של הפשיטה – היא עשויה לחזק את האויב אם הוא מצליח ללמוד טוב יותר את דפוס פעולות כוחותינו. עם זאת, החיכוך ההדדי עשוי לאפשר גם לצד הפושט ללמוד את האויב – בשונה מפשיטות אוויריות שבהן תחרות הלמידה היא יותר חד־צדדית (בהיעדר התנגדות אקטיבית של המגן).

סוגיות הלוגיסטיקה, ההפתעה ובידוד המרחב, הן רק חלק מהנושאים המצריכים התאמות בתכנון הפשיטה ובביצועה, ועלינו לתת את הדעת לייחודיות צורת קרב זו ולהבדלים ביישומה בכוחות גדולים ביחס ליישומה בכוחות קטנים. אף שכל כוח אמור להיות מסוגל לערוך פשיטה, אפשר שיש היגיון בארגון ובניין של כוחות פשיטה ייעודיים – הן קלים והן כבדים – אם ברצוננו לנצל גישה זו באופן מיטבי. אפשר שמשימה זו מתאימה במיוחד למגוון עוצבות הקונצ־פטנט ("קומנדו", "חי"ר־אש קל" ו"רב־ממדיות") שהקים צה"ל בשנים האחרונות.

לבסוף, הפשיטה מדגימה יכולת, נכונות ותעוזה לפעול בתוך שטח האויב גם לנוכח מחירים אפשריים בדםודמים. כיוון שהמלחמה היא בסופו של דבר תחרות בכוח רצון, אין לזלזל בהדגמות אלה ובהשפעתן על האויב ועל הבנתו את נכונותנו להכות בו. אף על פי כן, יש להסביר לכוחותינו ולציבור את ההיגיון העומד בבסיס "מערכת של פשיטות", כדי למנוע הופעתן של שאלות "מדוע צה"ל נסוג מהמרחב רק כדי לחזור אליו" ותחושה של חוסר תוחלת אסטרטגית (הידועה גם כ"דשדוש" או "בוץ"). בד בבד, יש לחבר את הפשיטות למסגרת אסטרטגית ומדינית כוללת, כדי להימנע מתופעת "פול גז בניוטרל" המאפיינת מערכות ממושכות רבות – ללא קשר לתווך שהכוח מופעל בו.

מבצע ניתוח מקומי - פשיטת כוחות צה"ל על מפקדת הטרור בבית החולים שיפאא', 1 באפריל 2024. צילום: דו"ץ

סיכום

במציאות הנוכחית בה נמצאת ישראל, אנו נדרשים לפעול נגד נוכחות אויב בגבולותינו וההיסטוריה הקרובה והרחוקה לימדו אותנו שיש לעשות זאת בשגרה משני צידי הגבול.13 הצורך לשחוק מערכים גדולים ומוכנים של האויב שנבנו בגבולותינו, מחייב פעולה בסדר כוחות גדול, למשך זמן ממושך. בשונה ממה שאולי מקובל לחשוב, גם כוח גדול ו"רגיל" מסוגל לערוך פשיטות – תוך תשומת הלב לנקודות השוני בין הפשיטה המיוחדת של כוח קטן לבין הפשיטה הממושכת יותר של כוח גדול. מערכה סדורה של פשיטות חוזרות ונשנות, בכוחות גדולים, עשויה להקנות לנו חלק מהיתרונות המבצעיים והמורליים הגלומים בפעולה קרקעית רחבת היקף, בלי לשלם מחירים מדיניים ופוליטיים הנגזרים מכיבוש המרחב.

אם נבחר בדרך זו, עלינו לעשות זאת תוך תשומת לב לאופי המתמשך וההתשתי של מערכה מסוג זה, תוך נכונות לספוג פעולות תגמול מהאויב ובתשומת לב לתחרות הלמידה ההדדית.