נעליים מרחפות או: על טכנולוגיה, לוגיסטיקה ומכשירים גדולים ומעצבנים
הוותיקים מבינינו עשויים לזכור את מכשירי ה־GPS הניידים לחיל הרגלים. קופסאות גדולות, משוריינות ויקרות, מסובכות להפעלה, שדרשו מפעיל נפרד מהמשתמש כדי למצות את יעילותן.אגב, לפי המדריך למשתמש נדרש חייל מתמחה להפעלת המכשיר, ועליו להיות "חייל בעל גישה למחשבים, ידיעת אנגלית – יתרון, ורצוי מאוד שיהיה בעל רמת ניווט גבוהה".
כאשר הגיעו מכשירים אלה לצה"ל הם היו מובילים ומתקדמים טכנולוגית. תוך כחמש שנים מהגעתם כבר היו בשוק מכשירים אזרחיים זולים ופשוטים לתפעול בהרבה, שכמעט לא נפלו ביכולותיהם
מהמכשירים הצבאיים. שנים ספורות לאחר מכן כבר היו מכשירי ה־GPS הללו מיושנים ללא תקנה, ותוך זמן לא רב כבר היו יכולות ניווט בהישג ידו של כל אדם עם סמארטפון, שהיה מסוגל לקבל יכולת מיקום מדויקת בהרבה תוך זמן קצר בהרבה, שלא לדבר על מכשירי ניווט ייעודיים ונוחים בהרבה לשימוש שעלו פחות ממאתיים דולר.
מדוע אם כן נשאר צה"ל עם המכשירים, גם אחרי שעברו מחזית הטכנולוגיה לעורפה? התשובה פשוטה – ציוד צבאי נדרש לעמוד בסטנדרטים אחרים מציוד אזרחי. הוא נדרש ליכולת התאמה אחידה לצורכי המשתמש (במקרה הנ"ל, התאמה לבעיית דאטום בהיטל מרקטור – אם זה נשמע לכם כמו סינית, כנראה לא השתמשתם במכשירים הנ"ל ב"אזור 36"), עמידות בפני שיבושים, יכולת תחזוקה אחידה, עמידות וכן הלאה.
לשיטת הצטיידות זו – "מפרט צבאי" – יתרונות רבים: היא מבטיחה שהאמצעי שברשות החייל יהיה עמיד בתנאי שטח, שלא ייווצר בלגן לוגיסטי חסר תקנה ושתהיה סטנדרטיזציה שהכרחית לתחזוקה. היא הכרחית בתחומים רבים: אם כל יחידה הייתה קונה לעצמה כל נשק שהיא רוצה – התוצאה, ככל הנראה, הייתה נראית רע מאוד ולמחצית היחידות הייתה נגמרת התחמושת בזמן הלא נכון. צה"ל לא ירצה לתחזק מערך טנקים המורכב מ־16 סוגי טנקים, שלכל אחד מהם חלפים שאינם תואמים זה את זה ותחמושת בקוטר אחר. כמו כן, מערכות שו"ב אמורות לדבר זו עם זו, ולא ייתכן מצב שבו כל גדוד יחזיק מערכת שו"ב פרטית ועצמאית. ענייני מנהל תקין ורצון לנהל מלאי משפיעים אף הם.
עם זאת, בעיקר בתחומים טכנולוגיים, המשמעות היא שהשיטה דנה את צה"ל לשימוש באמצעים שמפגרים מאחור, או להיעדר יכולת הצטיידות מהירה כשנוצר פער. במקרה של ה־GPS פירושה שמכשירים לא פחות עמידים אך קלים הרבה יותר, עם חיי סוללה ודיוק גבוהים יותר (בייחוד לאחר שארצות הברית הסירה את רוב ההגבלות על דיוק המכשיר שנתנו לדגם הצבאי את יעילותו מלכתחילה, ורשתות אלטרנטיביות כגון Glonass החלו להופיע בחלל) ולא פחות שוב, זולים הרבה הרבה יותר, היו מחוץ לתמונה – לפחות רשמית, אם כי לא מעט יחידות קנו לעצמן באופן פרטיזני מכשירים כאלה.
כאשר משווים מכשיר סלולרי "רגיל" למקבילו הצבאי, אפשר להבחין כי האחרון מסורבל יותר, וברוב דגמיו נחות במפרט גם בהשוואה לרוב המכשירים המוקשחים שבשוק. אולם העובדה שהוא צריך להיות מוצפן, בעל יכולת מחיקת חירום, החלפת סוללה, משיב מיקום וכדומה, מובילה לצורך שאיננו נענה ברוב מכשירי הסלולריים האזרחיים. מצד אחר, לו היה מדובר במכשיר אזרחי איש לא היה קונה אותו, שכן הוא נשרך מאחור בכל מובן וידידותי למשתמש רק בסטנדרטים של לפני כמה שנים.
הצטיידות במהלך מלחמה
גם במהלך מלחמת "חרבות ברזל" אנו רואים תופעות דומות: התקנה אזרחית של מצלמות על טנקים מתבצעת במהירות, אולם מאמצים צבאיים דומים דורשים זמן רב יותר בצורה ניכרת. נדבנים ומתנדבים אזרחיים מצליחים לספק אמצעים מאמצעים שונים בתוך זמן קצר, בעוד שמערכת הרכש הצבאית נדרשת לזמן רב יותר. לאחר שתסתיים המלחמה ויהיה צורך לחזור להליכי רכש "רגילים" – זמן זה יתארך אף יותר.
הרצון של יחידות ברחפנים רב, ורק לחלקן אפשר לספק תשובה ממקורות צבאיים. אם תהיה מלחמה בצפון ובה (בשל היקף השטח) פחות סיוע של כטמ"מים לכוחות – יגבר הצורך, וכל יחידה תרצה לתמרן כשהיא מלווה במסך מאבטח של רחפנים כסיוע למשמר קדמי ולמשמרות אגפיים. נקל לשער את הבלגן שהדבר עלול לייצר בשו"ב: התנגשות בין אמצעי חסימה לכלי טיס; הפרעה לחיל האוויר ועוד. מנגד, כיום צה"ל מפגר בהפעלת רחפנים ושאר כלי טיס ברום הקרוב לקרקע לא רק אחרי ארצות הברית אלא גם אחרי אוקראינה, וכנראה גם אחרי סין ודרום קוריאה, וכך שומט מידיו יתרון טקטי מהותי.
עם זאת, גם אם יחליט צה"ל לספק בצורה תקנית רחפן אחד עד שלושה לכל פלוגה מתמרנת, הליכי ההצטיידות והחיול עלולים להימשך זמן רב ובסופו של דבר ייתקע צה"ל במשך שנים עם מלאי גדול של רחפנים מיושנים. לשם השוואה, לטענת האוקראינים הם ייצרו בדצמבר 2023 חמישים אלף רחפני תצפית פשוטים, המשמשים כמשאב כמעט חד פעמי,. חלק מאותם רחפנים ניתן להרכיב בבית עם ידע
טכני בסיסי למדי. מה שהאוקראינים יכולים לעשות – יכולים גם הפלסטינים ואפילו החות'ים, שלאחרונה שיגרו אל האוויר רחפן המורכב מענפים ורכיבים אלקטרוניים זולים.
ב־7 באוקטובר הפעילו מחבלי חמאס רחפנים מסחריים בהצלחה בכמות נרחבת. אם חזבאללה יפעיל עשרות ומאות רחפנים ביום בעת ובעונה אחת, ובפרט אם להקי רחפנים חצי־אוטונומיים יהפכו למציאות – עלול להיווצר מצב שבו האויב נהנה מיתרון טקטי גדול על כוחותינו.
הצטיידות אחידה פירושה מחיר גבוה – הצטיידות איטית יחסית, יכולת תגובה איטית לשינויים ולעיתים יצירת פיגור טכנולוגי מובנה. הצטיידות "חופשית" פירושה מהומה לוגיסטית, אפשרות של בזבוז ניכר וכפילויות; סיכון לציוד פגום ומסכן חיים; וחוסר תאימות או תמונת מצב משותפת בין יחידות.
איך אפשר לפתור את הבעיה?
ראשית, יש להגדיר שלא בכל דבר נדרשת סטנדרטיזציה. אין דין מערכות נשק כדין אביזרים לנשק; אין דין אמצעי שאינו משפיע על סביבתו לאמצעי המשפיע על סביבתו הקרובה, לאמצעי המחולל מהומה בכל מערכות הפיקוד והשליטה. תותח רק"ם הוא דבר אחד, מצלמת רק"ם היא דבר אחר לגמרי. אפשר לצורך העניין לנסות ולבנות קטגוריות שבהן אין בשום אופן לאפשר שונוּת בין יחידות: קטגוריות שבהן ניתן לאפשר שונוּת מוגבלת, וקטגוריות שבהן (כמעט) איש הישר בעיניו יעשה.
כלל האצבע צריך להיות כדלהלן: ככל שהאמצעי או המערכת משפיע יותר על אמצעים או מערכות אחרים – נדרשת בקרה רבה יותר, ולהיפך (לדוגמה מערכת לוחמה אלקטרונית המסוגלת לחסום כל שידור במרחק 200 ק"מ, נדרשת לבקרה ותיאום רבים יותר ממערכת הגנה על רק"ם כגון ה-Piranha AVD האוקראינית המיועדת להגן מפני רחפנים על כלי רק"ם ברדיוס של כחצי ק"מ, שמצידה תדרוש תיאום רב יותר מאשר חיישן פסיבי לחי"ר שאיננו משפיע על סביבותיו). כמו כן, אמצעי שקלקול בו אינו משפיע ישירות על דבר למעט הוא עצמו (למשל, מצלמה או רחפן תצפית) יידרש לפחות סטנדרטיזציה מאשר אמצעי שקלקול בו משבית כלי לחימה, או אמצעי (לוח מגן למשל) שאי תקינותו פירושה פציעה או מוות.
שנית, לפעמים כדאי לעבור למודל של רגולטור ולא למודל של ספק: כלומר במקום שצה"ל יספק מערכות מסוימות על פני כל הצבא, הוא יאפשר ליחידות לקנות ציוד מסוים בהתאם לקריטריונים שהוגדרו מראש. לעיתים אין צורך באחידות: הצבא האמריקני חי בשלום עם מערכת שבה כל חייל יכול לרכוש נעליים צבאיות כמעט כרצונו, כל זמן שהיא עונה לדרישות מסוימות. בדומה לכך, מערכת הרכש הכמעט חופשי שיש ליחידות מיוחדות יכולה להיות בעלת יתרונות רבים ליחידות "רגילות", כל זמן שישימו עליה רסן מסוים.
אי אפשר לצפות שכל יחידה תקנה לעצמה את כל ציוד הלחימה שלה שאיננו יורה, אולם אפשר לצפות שבתקציב היחידתי יוכלו לקנות לא מעט פריטים, או שתינתן אפשרות לקנות ציוד אזרחי מתאים ולהכשירו במהירות בתהליך טכני, כפי שכבר נעשה בחלק מהתחומים. מה שהוא כרגע יוזמות מקומיות בהיקף מוגבל בתוך הצבא, יכול להפוך לנורמה נרחבת ולפשט את התהליך של רכש אמצעים מסחריים. ככל שהדבר אזרחי יותר – כך עדיף יותר לעבור לרגולציה.
שלישית, בתחומים מסוימים יש להתפשר על אורך חיים וניהול מלאי, מכיוון שפשוט יותר לזרוק את הדבר המיושן ולקנות חדש מלתחזק את הישן. כשם שיש חברות שלא יתקנו ממחשבים מתיישנים מכיוון עלות התמיכה בהם אינה מצדיקה את המאמץ, בפרט כאשר עוצמת המחשבים הולכת וגוברת, אפשר להגדיר זאת לתחומים אחרים. הדבר מנוגד לאופן החשיבה הצבאי, שבדרך כלל, ובצדק, מעוניין כשהוא רואה מערכת, לדעת איך יוכל לתחזק אותה עוד כמה שנים. אולם מערכות כמו מצלמות, רחפנים, מכשירי GPS ולא מעט מכשירים טכנולוגיים נוספים, לא יהיה כדאי להחזיק עוד כמה שנים. כל מה שיהיה צריך הוא לבחון שהם עמידים מספיק לזמן השימוש הריאלי הצפוי וניתנים להחלפה בקלות – ואז לזרוק אותם כאשר צריך להחליפם.
הדבר יהיה קל יותר אם ממשקים יהיו סטנדרטיים ולא פרטיים; אם המצלמה מחוברת לכלי באמצעות ממשק שחברה אחת מייצרת ככל הנראה גם מחליפתה תהיה מתוצרת אותה חברה, אולם אם יש פרוטוקול תקני כי אז יהיה אפשר לקנות מחצי תריסר חברות אחרות. המשמעות היא הפרדה של ניהול מלאים: בתחומים מסוימים מערכת הלוגיסטיקה של צה"ל מספקת פתרון מיטבי, וניסיון לשנותה יוביל לתוצאות רעות יותר. בתחומים אחרים כדאי להתייחס לציוד כאל חד פעמי כמעט; לא להחזיק מלאי אלא פשוט לקנות חדש כאשר הנוכחי מתקלקל. לטווח ארוך תהיה בכך תועלת מבצעית, ואולי אף חיסכון בכסף – שכן מדובר בלא מעט תחומים ברכש הגרוטאות של מחר, שגם אם יהיו שלמות – יהיו חסרות תועלת תוך תקופה קצרה יחסית.
אם להסתמך על ניסיון העבר, אזי הפלטפורמות העיקריות (משאיות, טנקים, מטוסים, מסוקים) צפויות לשרת עשרות בשנים, והן יעברו שדרוגים רבים כדי להתאים אותן לדורות הבאים. מי שינסה לנהל כך מלאי של רחפנים ואפילו אמצעי תקשורת לווייניים מסוימים – ימצא עצמו תוך שנים ספורות עם מלאי של גרוטאות מיושנות ונחותות שאין מי שיתחזק אותן.
באוקראינה, על פי הדיווחים, האוקראינים מאבדים כעשרת אלפים רחפנים לחודש. אולם כאמור, הם מייצרים פי כמה מכך. היקף אובדן כזה פירושו גם שימוש נרחב ביותר, והיכולת לאפשר את התועלת של אמצעים אלה בקנה מידה כה נרחב קשורה גם לכך שהם אינם נתפסים כצל"מ (ציוד לחימה) במערכת אחזקה צבאית, אלא כאמצעים כמעט מתכלים שאם הם נופלים פשוט מביאים אחד אחר.
יש לכך גם חסרונות, למשל בעיות תיאום במערכות שו"ב, אולם היכולת להרוות את השטח במערכות הנדרשות, להחליפן כאשר הן מתקלקלות ואם אינן טובות לקנות חדשות במקומן במהירות ובזול – יכולה להביא עימה יתרונות מבצעיים וטכנולוגיים לא מעטים. זו אינה יכולת המתאימה לכל אמצעי בכל מצב, אולם כדאי לנסות ולראות איפה ניתן ליישמה, ואיפה ניתן לפתור במהירות בעיות מבצעיות אם לא מנסים לפתור אותן למשך שנים לכלל הצבא, אלא כאן ועכשיו לתקופה הקרובה.
דיפרנציאליות ברכש ובתקן - טבלה להדגמה
סיכום
כדי להתמודד עם בעיית ההתיישנות ולהבטיח כי מצד אחד יקבל צה"ל את מיטב האמצעים שהוא צריך ולא ייכנס לפיגור טכנולוגי מתמשך מול מוצרי מדף, ומצד אחר לא ייצור מגדל בבל של אמל"ח ואמצעים המשבשים זה לזה ואינם תואמים או שרידים במקום שנדרש, יש להתייחס לציוד בצורה דיפרנציאלית לפי קריטריונים, וכך להחליט באיזה תחומים יש לשמור על הקיים ובאיזה אפשר לשנות. מתי צריך ציוד עמיד עם מלאי חלפים ומתי ציוד שיוחלף כשיתקלקל; מתי צריך רכש צבאי מיוחד ומתי אזרחי. חשוב להבדיל בין התחומים, אך חשוב גם להבין שלפעמים הדרך הטובה ביותר להימנע מלהחזיק ציוד זבל היא לקנות ציוד – שאפשר לזרוק לזבל.