ממעבר ארז למעבר רפיח: לקחי מט"ק במלחמה – השלכות להכשרה ולעצמאות הנדרשות בלש"ב

טנק מחטיבה 401 בתחילת התמרון הקרקעי במלחמת "חרבות ברזל". צילום: דו"ץ

מאמר של מפקד טנק יכול להיתפס כחסר עניין לדרגים שקוראים את כתב העת מערכות, אבל לעיתים דווקא זווית מבט של מפקד זוטר, קל וחומר מלב מלחמה, יכולה להאיר נקודות שיש להן חשיבות רחבה לכלל צה"ל, וקשה ללמוד ממנה מכתיבה של מפקדים בכירים.

רוב מה שאציג במאמר הוא אירועים ודפוסים טקטיים, אבל לטעמי יש להם חשיבות גדולה בהארת עניין מרכזי לצבא המתכונן למלחמה – מה נדרש ומצופה מהפיקוד הזוטר בלש"ב (לוחמה בשטח בנוי), שבה צוותי קרב מחלקתיים נלחמים בתאי שטח "סגורים". יש לכך השפעה רבה על תכני ההכשרות בקורסי המט"קים, המ"כים או המש"קים, על מידת העצמאות שנותנים להם בשגרה, ועל התשובה לשאלה - איך אפשר לוודא שדפוסים של הכשרות ושגרה אינם פוגעים ביכולתם לפעול עצמאית במלחמה, כפי שבפועל נדרשתי לפעול.

ב־7 באוקטובר הייתי חניך קמ"ט בפלוגת חוד אלון של חטיבה 401, והתכוננו להתחיל במוצ"ש שבוע מלחמה. כשהתחילו האירועים הקפיצו אותנו לעוטף עזה, ובאותו היום פינינו פצועים מיישובים ואבטחנו את מחנה רעים לאחר כיבושו חזרה. כמה ימים לפני תחילת התמרון שובצתי כנהג בטנק קצין. נכנסנו ללחימה מכיוון מעבר ארז תחת חטיבת גבעתי, הפלוגה הייתה חלק מגדוד 196 (גדוד הפיקוד של חטיבה 460), ונלחמנו בצפון הרצועה, בעיקר בג'באליה ובשאטי. בהפסקת האש הראשונה חזרנו לשיזפון, ואחרי טקס סיום קמ"ט מאולתר שיבצו אותי ב־401.

המאמר מבוסס על ניסיון ולקחים מהלחימה בעזה כמט"ק בפלוגת חוד החנית של גדוד 52, החל מדצמבר 2023 ועד יולי 2024, בדרג' תופאח, בפשיטות חטיבה 401 בשכונת תל אל־הוא, בפשיטה על בית החולים שפאא' (מבצע "ניתוח מקומי") ובמחנה נציראת במרכז הרצועה, ברפיח – מעבר רפיח ועד מפגש ציר פילדלפי עם הים התיכון, והשכונה הקטארית שכונת תל אל־סולטאן.

האירועים המתוארים יכולים לסייע למט"קים לדמיין מצבים עתידיים שבהם ייתקלו, ובה בעת ממחישים את העצמאות הנדרשת ממט"ק במלחמה, בעיקר ברחובות ובצמתים שבהם כוחות מחלקתיים פועלים באופן עצמאי יחסית, בלי שהמ"פ רואה את כל השטח שבו הפלוגה נלחמת. כמו כן, יידונו היבטים שונים של הלחימה ת"פ חי"ר, שת"פ עם הנדסה, התמודדות עם שחיקה מתמשכת ועוד. כל ההיבטים הללו לא נכללו בהכשרת קמ"ט, ורצוי לחשוב עליהם כשמתכוננים למלחמה בלבנון.

כניסה ראשונה ללחימה כמט"ק חדש – בשכונת רימאל

כמט"ק צעיר שהרגע סיים קמ"ט אחר לחימה של חודש במסגרתו, שובצתי להכשרות, שיבוץ ששוּנה ברגע האחרון לגדוד 52 בחטיבה 401. הגדוד היה באותו הזמן בלחימה, ועל כן כניסתי לתפקיד הייתה חפוזה. הגעתי לשטחי הכינוס, שם נשארו הרס"פ ואנשי הצוות הבלתי משובצים. לאחר כמה ימים יצאה הפלוגה לריענון קצר שבו הכרתי את כולם. קיבלתי את הטנק שלי – שחזר משיקום במש"א לאחר שנפגע ממטען, ולאחר מכן הגיע הדבר החשוב ביותר – הצוות – אשר כלל טָעָן שהיה אמור לצאת לקמ"ט, נהג ותיק, וכתותחן – מט"ק שאמור היה להשתחרר. החבירה שלי לפלוגה קרתה בצורה לא מתוכננת או סדורה – הפלוגה הייתה בלחימה במקום חדש, ואחרי ההתארגנות הצטרפתי לסמ"פ שיצא לזמן קצר, ונשארתי תחת פיקודו לתקופת הלחימה הראשונה כ"גור" סמ"פ בפועל – טנק זמין שפועל עצמאית ונשלח למקום שבו צריך אותו.

ימי הלחימה הראשונים עברו די חלק, ושימשתי כטנק בודד בהתקפות עם פלוגות חי״ר ושאר משימות הפלוגות כגון ליווי שיירות לוגיסטיקה לצורך "מלא מחדש", פטרולים, תפיסת עמדות וכדומה. התחלה עצמאית זו הייתה חשובה לשאר תקופתי כמט"ק ולביטחוני בכיפת המפקד, והקנתה לי ניסיון חשוב להמשך. לרוב, כאשר מט"ק או מ"מ שסיימו הכשרה מתארים לעצמם מלחמה, הם חושבים על משהו שיגיע אחרי אימון שבו יכירו את הצוות ואת סגל הפלוגה. במלחמה מתמשכת צריך להתכונן גם "להיזרק למים" בלי ההכנות.

מניעת דו"צ בתוך הכוח - שכונת אל־סולטאן

לאחר כמה חודשים של לחימה תחת גדוד 932 מחטיבת הנח"ל, הפלוגה חזרה להיות ת"פ גדוד 52. במהלך התקפה עם אחת מפלוגת החי"ר, הפלוגה הגיעה למבנים ("איתורים") שתכננה לכבוש ושהתה בהם. קיבלתי התראת נ"ט במערכות הטנק, ודיווח של מ״פ החי״ר על כך שנ"ט פגע באיתור ששהו בו. בזמן ההתראה שלחתי הכוונת מפקד לכיוון המקום שממנו יצאה – כ־150 מטרים מהטנק שלי, והספקתי לראות דמות עם מה שנראה כמו קסדה קופצת מהגג ומשאירה אחריה אמצעי תצפית, או משגר. אחרי הזיהוי הבאנו את התותח לאיתור אבל לפי המענ"ק, מיקומי הכוחות נראו מוזרים, אז החלטתי שלא לירות – על אף האינסטינקט הראשוני ואף שמ"פ ומ"מ החי"ר אמרו לי בקשר לירות אם אני מזהה אותו שוב. לאחר שיח של כמה דקות בקשר שלנו ותחקור המעורבים, התברר שאת הטיל (טיל כתף "יתד") ירה קצין מהפחת"ק, שמשום מה לא זיהה את שני הטנקים, ה"באגר" וה"נמר", שהיו ליד האיתורים שתפסה פלוגת החי״ר. המג"ד והסמג"ד שאלו מי המט"ק שזיהה ולמה לא ירה. לאחר שהסברתי את השיקולים קיבלתי ח"ח בקשר.

למדתי מהאירוע שאם אינך בטוח בזיהוי – עדיף להתעקש, אם צריך, ולא לירות. בראייה רחבה יותר, מט"ק שמפקד על אמצעי לחימה קטלני כמו טנק, שטעות שלו יכולה להיגמר בדו"צ (ירי דו־צדדי) עם לא מעט נפגעים, צריך להיות מסוגל להבין תמונת מצב מרחבית בדיוק כמו מ"מ, ולשפוט בכוחות עצמו, מזווית הראייה של הטנק שלו, את המצב – לפני שהוא יורה.

צריח הטנק לאחר הפגיעה ממטען ההקרבה. צילום: באדיבות כותב המאמר

הצמדת "מטען הקרבה" לטנק – השכונה הקטרית בחלק הצפוני של שכונת תל אל־סולטאן

ב־30 ביוני הייתי בעמדה שצפתה לחיבור צירים בטווח 800 מטרים. השטח שמימיני היה גזרת גדוד 424 (שקד) שטוהר והוחזק על ידיהם כשלושה שבועות. באותו היום עזבו כוחות הגדוד שלנו את השטח. ידעתי שאין כוחות חי"ר שמחפים עלי, אבל חשבתי שמכיוון שהשטח טוהר אין בו אויב. שאלתי על "חיפוי לקרוב" ונעניתי שאין לכך אפשרות כרגע. טנקים אחרים באזור היו במגנן, ולא היו בקשר עין איתי.

בשלב מסוים הזהירו הכוחות מפני פיצוץ בפיר של מנהרה, וסגרתי את מדף המפקד. דקה אחר כך הרגשנו פיצוץ חזק מצד ימין (הצד שלי) – מערכת קשר הפנים וקשר החוץ "נפלה", כוונת המפקד נתקעה, עשן נכנס לצריח, ניסיתי לפתוח מדף מפקד כדי לאוורר את הצריח ולנסות לזהות אויב אך המערכת החשמלית שמפעילה אותו לא פעלה. צעקתי לטען לבדוק מה מצב הנהג, ולתותחן – לירות לחזית. אחרי ירי מקלעים לחזית (ללא זיהוי אויב) החלטתי להיחלץ לאחור. נסענו כמה עשרות מטרים עד שהגענו למקום שנראָה בטוח. כשעצרנו פתחתי מדף מפקד ידנית והוריתי לצוות לפרוק כדי לא להיחנק מעשן. כשנעצרנו ראה אותנו טנק הסמ"פ, והצוות שלו פרק מטפים לכיבוי שרפה חיצונית בצריח, שלא היינו מוּדעים אליה. בדיעבד התברר כי כאשר הסמ"פ ראה אותנו לראשונה אחרי שנסענו לאחור, הוא חשב שהחלטתי לנסוע בשל פיצוץ מנהרה,  וכי הפיצוץ ששמע היה תקין, ולא הפגיעה בטנק. רק אחרי שסימנתי לו – הבין שנפגענו מנ"ט.

כמה ימים לאחר מכן פרסמה חמאס סרטונים של פגיעה בכוחותינו, ואז הבנו שמה שפגע בנו היה לא נ"ט, אלא מטען הקרבה שהצמידו מחבלי חמאס. שניים מהם רצו מצד ימין, הצמידו את המטען והמשיכו בריצה למבנים בצד האחר של הטנק. ככל הנראה המתינו שאסגור מדף בשל פיצוץ מנהרה.

למדתי כי אין להתפשר על אבטחה לקרוב, וכי חשוב לוודא שיש קשר עין עם כוח אחר במרחב. בהקשר של עצמאות וכשירות, המקרה המחיש את הצורך בהבנה רחבה (יחסית) של תמונת המצב שמולה ניצב המט"ק – מצב האויב, כוחות שכנים וכדומה, ובצורך לתת לו כלים לפעול באופן מיטבי גם אם הוא מנותק מהכוח.

דחפור 9D במהלך "חרבות ברזל", אפריל 2024. צילום: דו"ץ

לחימה בצוות קרב משולב ואתגרים פיקודיים

פעילות תחת פלוגת חי"ר

רוב הלחימה שלי כמט"ק בפלוגה ח' הייתה תחת גדוד 932 של חטיבת הנח"ל. בחלק גדול מהזמן פעלתי כטנק בודד: החל מהכניסה הראשונה שלי כמט"ק תחת הרובאית של 932, ובהמשך תחת הפלחו"ד – שם העבודה הייתה מההתחלה ישירות מול החי"ר ולא דרך המ"מ, ותוך פיצול של המחלקה – טנק בודד מול מ"מ או מ"פ.

בחירת המיקום הנכון של עמדות הטנק לחיפוי לחי"ר היא עניין קריטי: מ"פ או מ"מ חי"ר מבקש להתמקם במקום מסוים כדי לחפות עליו, אבל רק המט"ק יודע בדיוק מה רואים מהטנק מזוויות כאלה או אחרות, ולכן הוא זה שיכול להמליץ על המיקום הנכון, כפי שעשיתי אני. כשהיינו בעמדה אחורית ירדתי מהטנק והלכתי לעמדות החי"ר בבית, בהגנה, כדי לדבר איתם וכך להבין טוב יותר מה מטריד אותם וּלְמה הם מצפים ממני. כדי להימנע מהפעלה בטעות של "מעיל רוח", החי"ר היו אמורים לעדכן אותי על ירי טילי כתף שלהם. הם הקפידו לעשות זאת לפני הירי, ולכן לא הייתה בעיה. השתתפתי בכמה קפ"קים של פלוגת החי"ר. לעיתים נשאלתי שאלות, ולפעמים הערתי לגבי העמדה שתוכננה עבורי – על מידת האפקטיביות שלה, והאם רצוי לשנות אותה.  

למדתי שהמט"ק הוא הסמכות המקצועית להפעלת טנקים מול מ"מ או מ"פ החי"ר. כדי להכין מט"קים או מ"כים להיות סמכות מקצועית מול מ"מ או מ"פ מחיל אחר, רצוי ללמד אותם בהכשרות את הרעיון של שת"פ ולתת להם דוגמאות לחיוב ושלילה של עבודה משותפת.

עבודה עם הנדסה

במהלך הלחימה עבדתי עם הנדסה קרבית רגילה: צמ"ה; צמ"ה מופעל מרחוק; יהל"ם. המשימה העיקרית הייתה להוביל ולאבטח כוח הנדסי בדרך לאיתור, ולאבטח את עבודתם. בלי נהגי 9D ("צמ"ה מעצמה") אין לחימה בשטח בנוי, והפעלתם היעילה ביותר היא בחיבור אישי ובשכנוע, ולא בפקודות: כשהתאפשר ישבתי איתם ודיברנו. למדתי, לדוגמה, שלהביא קפה למפעילי "דובים" עוזר. העבודה עם הנדסה קרבית רגילה (פלסים) התאפיינה בהובלתם לאיתור, אבטחתם בזמן העבודה, ובסיום – הובלתם חזרה למגנן. העבודה עם יהל"ם התארכה תמיד יותר מהזמן המתוכנן, ודרישות האבטחה שלהם היו מחמירות משל האחרים. היו להם תקלות מבצעיות רבות: שכחו להביא דרילר, שכחו אותו בשטח, שכחו להביא גנרטור, לא הביאו מספיק חומרי נפץ. כנראה מרכיב אי־הוודאות במשימותיהם גדול, ולכן אפשר לצפות שמשימה איתם כנראה תתארך מעבר למה שתוכנן.

כמו בעניין החי"ר – הלחימה בשטח בנוי כוללת כוחות הנדסה מהרבה סוגים, וחייבים ללמד את דרג הסמל מה הם יכולים לעשות (המינימום – איך D9 עובד), ומה הם צריכים מהחיילות האחרים.

עבודה מול כטב"ם זיק

עבדתי מול זיק פעמים מספר, והשפה המשותפת בינינו התבססה על מספרי "איתורים". בכמה מהמקרים הדבר בוצע ב"מעגל ארוך" – הזיק דיבר עם הגדוד, שדיבר עם הפלוגה, ואני, כמט"ק, בקצה, הוכוונתי לאיתור שזיהה והעברתי דיווחים חזרה באותו המסלול. היו מקרים שבהם הזיק ירד לתדר הפלוגתי, ודיברתי איתו ישירות. בחלק מהמקרים הוא תקף וביקש שאדווח אם אני מזהה ברחנים. בחלק יריתי וביקשתי ממנו להסתכל.

למדתי שהכשירות הנדרשת לכל מפקד זוטר בלש"ב היא היכולת לתרגם את מה שהוא רואה מזווית מבט אופקית, למה שרואה רחפן או כטב"ם מזווית אנכית.

התמודדות עם אנשי צוות בתפקוד חלקי

במהלך שמונה חודשי לחימה החלפתי כמט"ק 12 אנשי צוות. פיקדתי על שישה טענים, ארבעה תותחנים ושני נהגים. התותחן השני היה איש צוות שהוציאו מהלחימה עקב בעיות תפקוד, אחרי שהתותחן הראשון, שהיה במילואים, השתחרר. קשיים באו לידי ביטוי בכמה אירועים: בראשון, נכנסנו לתוך בור שנוצר מפצצת חיל האוויר בשטח מאוים, והיה צריך לצאת כדי לחבר שרשרת גרירה לטנק שהגיע לחלץ אותנו – מה שרצוי שייעשה בעבודה משותפת של כמה שיותר אנשים. יצאתי החוצה, והתותחן והטען לא יצאו – כנראה פחדו. חיברתי את השרשרת לבד, וכשחזרתי נזפתי בהם. בפעם הבאה שקרה מצב דומה שניהם ירדו, אבל בעיכוב גדול.

במקרה השני, מחבלים הגיעו למגנן וירו בין היתר על הטנק שלנו. התותחן נכנס לאט לתא, ונאלצתי לקפוץ עליו לתוך הטנק. רק אז נכנס לתא תותחן, הגיב באיטיות והחטיא את האויב. במקרה השלישי, הטען ביקש לפגוש גורם רפואי כיוון שהיה לו דימום מהאוזניים, עקב פגיעה קודמת. לא היה בנמצא טען, ואני נותרתי עם שני אנשי צוות – נהג ותותחן. חששתי שהתותחן יתפקד כטען (לאחר שראיתי את ביצועיו), ולכן תפקדתי אני כמפקד־טען. במשך ארבעה ימים פיקדתי על הטנק כך, בעודו סטטי. כאשר יצאנו להתארגנות ומנוחה פניתי למ"מ, הסברתי שתפקוד התותחן בעייתי ושאני לא מוכן להיכנס איתו שוב לטנק. זאת הייתה סיטואציה לא פשוטה מכיוון שכמוה כהודאה שלי בכך שאני לא מסוגל להפעילו. המ"מ העבירוֹ לשמש כתותחן אצלו, ואלינו הצטרף תותחן אחר, שהגיע מההכשרה. בהמשך יצאו התותחן והטען מלחימה.

לפני הכניסה לרפיח קיבלתי צוות חדש: טען ונהג "חדשים" מהצמ"פ, ותותחן שהיה בפלוגת הסבה לטנק 4 ברק לפני הלחימה ברפיח. זאת הייתה ההזדמנות הראשונה לעצב את הצוות שלי. לפני הכניסה טיפלנו יחד בטנק, לא היה זמן לבצע תרגולים, ולכן החניכה הייתה תוך כדי לחימה.

בהכשרות מחליפים אנשי צוות לא מעט פעמים, אבל קשה לדמות קשיים בפיקוד על חברים להכשרה. הפתרון כנראה הוא להתעניין וללמוד איך אחרים התמודדו עם מצבים כאלה, גם כדי לדעת שמצב כזה אפשרי וגם כדי לקבל רעיונות לדרכי התמודדות למקרה הצורך. 

טנק מחטיבה 401 במהלך "חרבות ברזל", מאי 2024. צילום: דו"ץ

סיכום

המאמר מציג חוויות ולקחים של מט"ק חדש, אחר ניסיון מצטבר של שמונה חודשי לחימה בשטח בנוי, שכללו מגוון אתגרים מקצועיים ופיקודיים. יש בו לקחים למט"ק ולמ"מ ותובנות שיכולות לסייע לפיתוח הפיקוד הזוטר בכלל צה"ל.

הכשרות – הקמ"ט הכין אותי טוב לתפעול הטנק בהיבטים של הכרת המערכות ותפעולן (חוץ מאי־תרגול הפעלת "מעיל רוח"), ושל חניכת אנשי הצוות. מנגד, הוא הכין אותי מעט מדי ללש"ב – היה לנו שבוע לש"ב אחד (לפני "שבוע מלחמה", שלפניו נקטע הקורס). לטעמי יש צורך לתרגל בלש"ביה רצינית (צפופה, עם גובה). כמו כן, בקמ"ט לא למדנו דברים הקשורים לשת"פ מכל הסוגים שתיארתי במאמר. ככל הנראה, הקמ"ט יוצא מהנחה שהמ"מ הוא זה שיעבוד מול כוח השת"פ ושהמט"ק לא נדרש לזה. במלחמה התבררה הנחה זו כטעות. בלש"ב, שבמהלכה פעמים רבות המט"ק פועל עצמאית, הוא נדרש לדעת כמעט הכול, כמו מ"מ. פתרון אפשרי הוא לקחת את אלה שבסוף הקורסים הולכים לגדודים ולעשות השתלמות אוגדתית משותפת, לדוגמה למט"קים חדשים מ־401, יחד עם מ"כים חדשים מהנח"ל וגבעתי ומש"קי הנדסה מ־601. שבוע או שבועיים של שיעורים ותרגולים משותפים ישלימו פערים שכרגע ההכשרות לא נותנות להם מענה.

עצמאות המט"ק – הפער בין מידת העצמאות שיש לדרג המש"ק בצה"ל בשגרה ובין מה שנדרש ממנו במלחמה הוא עצום. מט"ק אינו מוסמך להעביר מטווח נק"ל או להעמיס טנק על מוביל. ואולם במלחמה סומכים עליו שיעשה דברים גדולים אף יותר. גם בלחימת שטח בנוי בלבנון, סביר שכוחות יילחמו בשת"פ מחלקתי וכי הדרישות מדרג המש"ק יהיו כמו בעזה. אם צה"ל רוצה לנצח הוא צריך למצות את דרג המש"ק עד הקצה, וכדי לעשות זאת עליו להעניק לו עצמאות ולהראות שסומכים עליו גם בשגרה. הדבר מתנגש עם חשש של מפקדים מפני טעויות מכל מיני סוגים, אבל אם מתכוננים ברצינות למלחמה – יש לחיות בשלום עם ההתנגשות.

זווית מבט של מט"ק בלחימה מתמשכת בשטח בנוי עשויה להועיל לא רק למפקדים זוטרים שיקראו מאמר זה, אלא גם לחשיבה בדרגים הבכירים בצבא, על הכשרת דרג המש"ק בהקשרי קרב משולב ועל מידת העצמאות המוקנית לו בשגרה – מתוך ראייה של הכנה למלחמה.

להרשמה לערוץ הטלגרם של מערכות לחצו כאן