הטנק (לא)מת. עכשיו הבה נדבר על מחלקת השריון

צק"ח 7 במהלך פעילות במלחמת "חרבות ברזל". צילום: דו"ץ

אם נחזור בזמן 110 שנים, נגלה עולם שונה – בריטניה שולטת בימים, מדעים מדויקים לומדים בגרמנית, לאמריקה שטים באוניה ובצבא יש קצינים על סוסים. אם ניכנס למחנה של רגימנט חי"ר ונסקור את שורות המסדר, נמצא דבר מוזר – כל חייל הוא רובאי וכל רובאי חמוש ברובה, כידון ותו לא.1 בשדה האימונים נגלה ששיטת ההתקפה מתבססת על התקדמות הדרגתית של מסגרות פלוגתיות הערוכות בשורות – בחיפוי מסגרת אחרת ואולי אש ארטילרית בכינון ישיר – עד לטווח הסתערות ולאחריה הסתערות כידונים ביישור קו ובמספר גלים. הדיונים התורתיים נסובים סביב האיזון בין האש להסתערות, על מספר גלי ההסתערות וסידור הכוחות במרחב. טקטיקת החי"ר וציודו אומנם השתנו במהלך השנים מהופעת הנשק החם, אך מאז תקנון המוסקט המכודן נשמר העיקרון לפיו כל הרובאים צוידו בנשק זהה ותפקדו באופן זהה, כרכיבים ברי החלפה במסגרת גדולה – הגדוד והרגימנט.2

אם נשוב אל אותו מחנה ושדה האימונים ארבע שנים לאחר מכן, נגלה שינוי במגוון האמל"ח שנשאו חיילי הרגלים ובהתאם, בארגון המסגרות הקטנות והטקטיקה. לכוח החי"ר "הרגיל" נכנסו מקלעים, להביורים, רימוני יד ומרגמות. בד בבד הפכו הגדוד, הפלוגה והמחלקה, מארגונים אחידים בתכולתם אך שונים בגודלם, המורכבים בעיקר מרובאים – לארגונים מובחנים הכוללים מסגרות ייעודיות: כיתות מקלע, מחלקות מרגמות, פלוגות נשק מסייע ועוד. כך, החל להתפתח חייל הרגלים המודרני – הנושא רובה, רימונים ופק"ל – ועימו טקטיקות כמו תנועות בדילוגים והפעלת מסגרות קטנות המסתייעות באש אורגנית של המסגרת הממונה. החי"ר הפך דומה בעיקרון מדבר מה המוּכּר לאנשי המאה ה־18, לזה המוכר לנו כעת. במהלך השנים המשיך תהליך זה, עד כדי שבגדוד חי"ר מודרני אין אף רובאי החמוש אך ורק ברובה ואינו נושא תפקיד או פק"ל נוסף.3

מנגד, אם נעבור לחיל השריון נגלה יציבות מדהימה. החל מסוף מלחמת העולם השנייה ועד ימינו, מחלקת הטנקים ופלוגת הטנקים כוללת בין 3–4 כלים זהים. הם אומנם השתפרו טכנית עם השנים בהיבטים מסוימים, אך בבסיסם נותרו כשהיו לפני כ־70 שנים. שריון פלדה, תותח עיקרי בקוטר גדול (בין 100–125 מ"מ) ובין 2–3 מקלעים. השיפורים הטכנולוגיים שהתרחשו במהלך השנים, נותרו במסגרת הכללית הנ"ל – השריון עוּבּה בשריון ריאקטיבי ובמתכות מורכבות, אמצעי הכינון תוגברו במערכות בקרת אש מיוצבות ובאמצעי לראיית לילה והמנוע חוזק כדי לשאת את כובד משקל השריון. כמו כן, שופרה וגוונה התחמושת בתחום הנ"ט והנ"א. במספר חילות שריון – לדוגמה הסובייטי והאמריקני – נעשו ניסיונות להכניס לשימוש טילים מונחים שיופעלו מתוך הטנק, אך ניסיונות אלה נזנחו עד מהרה.4 

צה"ל, במידה רבה, הוא סמן ימני לחדשנות טכנית בטנקאות בדרך ששילב בכל טנק מרגמה 60 מ"מ שו"ב ואוויוניקה (ובכלל זה מערכת הגנה אקטיבית). אולם הטנק כפלטפורמה, אופן ארגונו והפעלתו, נותרו יחסית ללא שינויים עמוקים. מדוע לא עבר השריון את השינוי הארגוני העמוק שעבר החי"ר עם השנים? כיצד מסגרות הטנקים נראות, תפיסתית, כמו שמסגרות החי"ר נראו לפני מעל למאה שנה?

מהו טנק?

לטנק הגדרות רבות, והדיון על האם פלטפורמה כלשהי היא טנק או שאינה טנק כבר עתיק יומין. אפשר לסכם את רוב הדיון בקביעה שטנק הוא פלטפורמה קרבית יבשתית, בעלת עבירוּת טובה ברוב תנאי השטח, מיגון כבד ביחס לאיומים הקיימים בשדה הקרב וכוח אש רב בכינון ישיר. 

מהו טנק. מתוך: https://medium.com/@domobran42/what-is-a-tank-7478fdec2dc2

יש הטוענים שכל טנק מאזן בין שלוש דרישות עיקריות – ניידות, מיגון וכוח אש.5 כך, טנקים סובייטיים ביכרו ניידות וכוח אש על פני מיגון (ושרידות אנשי הצוות), ואילו טנקים מערביים העדיפו מיגון על חשבון ניידות. עם היעלמות ההבחנה בין טנקים כבדים וקלים והופעת "טנק המערכה", הוא נתפס כפלטפורמה גנרית המספקת יכולות שאפשר להתאים לכל שדה קרב. על חולשותיו הספציפיות אמורים לפצות בהפעלה רב־חילית ובטנקאות נכונה. תפיסה זו, אף שהיא נכונה חלקית, מתעלמת מההתפתחות העיקרית שחלה בטכנולוגיה הכללית בדור האחרון – הופעת התקשוב ונגזרתה הצבאית התקשוב הטקטי. 

משולש השריון

אם נבחן את האמל"ח בשני הדורות האחרונים (מאמצע־סוף שנות ה־80 של המאה ה־20) – באוויר, ביבשה ובים – נגלה שעיקר ההתקדמות לא הייתה בטכנולוגיית המנועים, השריון או כוח האש, אלא באוויוניקה. במטוסים ובספינות שולבו מערכות חיישנים ומחשוב מתקדמות, שאפשרו להן לזהות את האויב מטווחים ארוכים יותר ולהכווין אליו אמל"ח בדיוק רב מבעבר. שילוב טכנולוגיית התקשוב בממד היבשתי היה מורכב ובעייתי מ בממדים האחרים מכמה סיבות: ראשית, כיוון שממד היבשה מורכב ומבולגן הן בתכסית ותבלית והן בצורך לפעול על בסיס תשתיות מוגבלות מאוד (במיוחד בכל הנוגע לאנרגיה וחלפים). שנית, לבנת היסוד היבשתית – האדם – מוגבלת בכושר נשיאתה ובסבילותה לקרינה בתדרים מסוימים. כמו כן, טכנולוגיית התקשוב יקרה ומורכבת לתכלול ומעלה מאוד את מחירי האמל"ח. הלוחמה ביבשה מצריכה מידה רבה של מסה. לפיכך, בשונה מממדי האוויר והים, שילוב טכנולוגיית התקשוב בלוחמה היבשתית היה עד כה מוגבל יחסית, ובא לידי ביטוי בעיקר בדמות טילי נ"ט ומערכות שו"ב. 

אולם הטנק הוא פוטנציאל לשילוב רב יותר של התקשוב הטקטי בשדה הקרב היבשתי. הוא מגן על מפעיליו מהשפעות הקרינה האלקטרומגנטית, מסוגל לייצר אנרגיה ולשאת משקל רב – וכך הפך (במיוחד בצה"ל) לפלטפורמת חיישנים (וייצור אנרגיה), ולא רק לפלטפורמת אש ממוגנת. עם זאת, הפיכתו לפלטפורמת חיישנים עושה אותו למורכב ויקר יותר ומכפיפה אותו ל"כלל אוגוסטין".6  

טכנולוגיית האמל"ח לא הייתה הגורם היחיד שהשתנה בעשרות השנים האחרונות. בד בבד עם ההתפתחות הטכנולוגית, עברה החברה האנושית תהליך של עיור מהיר. בשונה מלפני 50 שנים, כיום חלקים גדולים מאוכלוסיית העולם גרים בערים.7 ערים אלה מתפתחות לגובה ולעומק, והופכות צפופות ומורכבות יותר. השטח העירוני מקנה שימושים רבים לטנק כפלטפורמת אש, אך גם מרחיב את מנעד האיומים עליו – בייחוד בטווח הקרוב ומכיוונים שאינם החזית (כגון הכיוון העילי). בהתאם, הטנק נדרש ליכולות רבות יותר – לאש לטווחים של מאות ועשרות מטרים, לגובה הכביש ולקומות העליונות. הוא נדרש להגנה צמודה מפני נ"ט מהאגפים ולמיגון גחון מפני מטענים. עומס דרישות אלה אינו דומה למלחמה הקרה, אז די היה בתותח גדול ומהיר־לוע, שיצליח לחדור את שריון האויב בטווח הקילומטר עד שניים ולריכוז המיגון בחזית הכלי.

את נקודות התורפה של הטנק אמור מסורתית להשלים החי"ר, שיאבטח את הטנק מקרוב ויטהר את השטח מאויב שיוכל לנצל את מגבלות הראייה של הטנק. הטנק אמור לסייע לחי"ר בעוצמת אש וביכולות תצפית, אולם גם החי"ר עובר מגמות שינוי. תהליך המיכון של החי"ר הולך ומצמצם את מספר החיילים בכל מסגרת. מכיתת חי"ר של עשרה חיילים לוחמים ב־1956 – צומצמה הכיתה לכשמונה לוחמים כיום.8  צמצום זה גוזר את כל ארגון המסגרת וזמינות הלוחמים בדרגים הגבוהים יותר. שני לוחמים פחות בכיתה משמעו כחוליה פחות במחלקה, כיתה פחות בפלוגה וכן הלאה (וזאת בלי להתחשב בכוח האדם המושקע בהפעלת כלי הניוד של החי"ר). זאת בשעה שהמרחב העירוני מצריך שימוש רב יותר בכוח אדם, מכיוון שיש לטהר כל מרחב גם אופקית וגם אנכית. החי"ר אינו מסוגל לבצע את כל משימותיו, ובו בזמן לאבטח את הטנקים.

יוצא, אם כן, שהשריון נקלע לסוג של "סערה מושלמת" – פיתוחים טכנולוגיים, בשילוב אתגרים מבצעיים וגיאוגרפיים – המחייבת שינוי קיצוני. אין עוד אפשרות למתוח את המשולש הקיים, ולנוכח ההזדמנויות הטכנולוגיות גם אין זה נכון.

המענה – גיוון כוחות השריון

המרחב העירוני והשינויים העוברים על החי"ר מציבים בפניו אתגרים. המענה הוא לשנות את מחלקת הטנקים ואת פלוגת הטנקים לארגון מורכב ומגוון, שיתבסס על שילוב פלטפורמות שונות בפיקוד ארגוני של קצין שריון ולא על פלטפורמה יחידה, החוברת אד־הוק לכוח אחר.

לדעתי, מחלקת טנקים צריכה לכלול חמישה כלים, כדלהלן:

●    שתי פלטפורמות אש: פלטפורמת אש היא הטנק הקלסי המוּכּר לנו היום. כלי זה אמור לספק אש כבדה, בכינון ישיר, לטווח 2–4 ק"מ ולגובה של מספר קומות. פלטפורמה זו תכלול תותח בקוטר גדול (המתאים לחדירת בטון וגרימת נזק בתוך הבניין), תהיה ממוגנת כדי לעמוד ברוב איומי הנ"ט הנישאים ותהיה מסוגלת לנוע במרחב רווי הריסות. כמו כן, אפשר יהיה להתקין עליה אמצעי עזר הנדסיים (כגון כף או צפ"ש).

●    שתי פלטפורמות חיפוי: פלטפורמת חיפוי היא נגמ"ש כבד חמוש בתותח אוטומטי. כלי זה – והכוח הרכוב עליו – אמורים לספק אש לטווחים קצרים ולגבהים גבוהים (נגד איומים ברום הקרוב לקרקע). הכוח הרכוב אינו כוח חי"ר גנרי, כי אם כוח חי"ר משוריין שכשירותו ומשימתו היא להגן על הרק"ם ואין לו משימות עצמאיות אחרות בנוסף. החי"ר המשוריין מצויד ומאורגן לשם הגנה קרובה על רק"ם, בעיקר בשטח הבנוי, תוך שיתוף פעולה צמוד עם פלטפורמת החיפוי. כך, החימוש אותו נושא החי"ר יכול להיות כבד יותר, הכשירויות יכולות להיות ממוקדות יותר והפלטפורמה אמורה לאפשר את הקטלניות לטווחים המאתגרים את הטנקים הקלסיים. כיוון שהפלטפורמה והכוח הרכוב עליה ייעודיים ואורגניים, זו היא אינה לחימה רב־חילית, אלא חד־חילית – לחימת כוח משוריין.

●    פלטפורמת פיקוד ואש תמ"ס: פלטפורמה זו היא למעשה טנק הפיקוד של המ"מ. היא תכלול את כל החיישנים הרלוונטיים לאפשר חשיפת אויב ותקיפתו במרחב העניין של הכוח הרלוונטי (המחלקה או הפלוגה שבפיקודה היא פועלת) – מכ"ם, אמצעים אלקטרו־אופטיים, רחפנים ועוד. יהיו בה אמצעים שיאפשרו תקיפה מהירה של מטרות שנחשפו - מרגמה בקוטר גדול לתקיפת לאש תמ"ס (סטטיסטית ומדויקת), טילי נ"ט/נ"א מונחים וכדומה. היא תכלול יכולת שו"ב וממסר, ובכלל זה יכולת רתימת נכסים מרמות ממונות (כטב"מים, סיוע אוויר, סיוע ארטילרי). אפשר גם שבפלטפורמה זו יותקנו יכולות ל"א להגנה על המסגרת מפני איומים ברוק"ק. אנשי הצוות בפלטפורמה יעסקו בניהול הקרב המחלקתי. קרב זה יתבסס על שני צמדים (חיפוי ואש), כוח החי"ר שלהם וכל כוח חביר אחר. 

התכנון הפרטני של הפלטפורמות החדשות יידרש לשורה ארוכה של  דיונים וניסויים, אך העיקרון הוא שיש לנהל את המתח בין חמישה גורמים (ניידות, כוח אש לטווח קרוב, כוח אש לטווח רחוק, מיגון, חישה ותקשוב). כך, במקום משולש ייווצר המחומש הבא:

מחומש יכולות השריון

בהתאם, גם הפלוגה תתארגן אחרת – שלוש מחלקות שריון המתוארות לעיל, מחלקת מרגמות מתנייעת לסיוע קרבי הדוק וטנק פיקוד למ"פ.9  כיוון שכל סוג כלי אמור לבצע משימה אחרת, האוויוניקה והאמצעים שיותקנו עליו יהיו בהתאם. לא בהכרח כל כלי יצטרך מערכת הגנה אקטיבית קשה או מלאה. אפשר שמרב החיישנים במסגרת יותקנו על פלטפורמת הפיקוד. לא כל כלי יצטרך מרגמה 60 מ"מ. השאיפה תהיה לייצר את היכולות המגוונות הללו תוך צמצום למינימום של תוספת העלות פר מסגרת. כלומר אם טנק הפיקוד יעלה פי 1.5 מטנק רגיל, תצומצם עלות הפלטפורמות האחרות בדרך שמחיר המחלקה יישאר דומה. זאת מכיוון שבלוחמת היבשה, כאמור, לכמות יש איכות משל עצמה.

לשינוי זה משמעויות רבות להפעלת השריון. המסגרת המחלקתית תהפוך ללבנת היסוד של השריון ואי אפשר יהיה להפריד מחלקה לצמדי טנקים. כמות כלים זו עשויה לאתגר הפעלה של כוח רב־חילי במרחב צפוף, כאשר מחלקת הטנקים תופעל כחלק מצק"פ וצק"ג. כמו כן, תפקיד המ"מ יהפוך להיות מורכב הרבה יותר. המ"מ כבר לא יעמוד חשוף בצריח ויפקד על צמד כלים, אלא יהיה ספון בתאו בשעה שיפקד על חמישה כלים, כ־16 רגלים ותהליך תקיפת מטרות באמצעיו ובאמצעים אחרים. מכאן, הכשרת המ"מ תצטרך להתארך ולהשתנוֹת. יהיה צורך לתקנן מחדש סמלי מחלקה בחש"ן, ולהקנות להם כשירות של פיקוד על טנקים ועל כיתת חי"ר משוריין. יהיה צורך להכשיר יותר סוגים של טנקיסטים. לא עוד מפקד, טען, נהג ותותחן, אלא תותחן קל, תותחן כבד, מפעיל שו"ב, מפעיל חיישנים ורחפן, טען תותח, רגם ועוד. יהיה צורך לחשוב על תפקידי החי"ר המשוריין ושיטות הפעלתו, אך כמו שתפקיד המ"מ בחי"ר השתנה עם הפיכת החי"ר למורכב ומגוון מבעבר, וכמו שהכשרת החי"רניק השתנתה שתכלול הכשרה על פק"ל – גם בחש"ן אפשר יהיה לעשות זאת. 

סיכום

במהלך מאה השנים האחרונות חלו שינויים רבים בעולם, ובתוך כך גם בדרישות מהכוח הצבאי. בעוד חיל הרגלים השתנה לבלי היכר משהיה במלחמת העולם הראשונה, השריון נותר דומה מאוד בארגונו ובהיגיון הפעלתו לאחר התייצבותם בסוף מלחמת העולם השנייה. מצב זה נדרש להשתנות.
אומנם נראה שלאחר מלחמות רוסיה-אוקראינה ו"חרבות ברזל" אין עוד עוררין על עתידו של הטנק, איך מלחמות אלה מסמנות לנו גם את הצורך לשנות את ההיגיון שבו מתארגן חיל השריון ומופעל. מכוח אחיד על בסיס פלטפורמה יחידה – לכוח מגוון על בסיס לבנת בסיס מחלקתית. מבין כל הצבאות, צה"ל נמצא כבר היום במצב המתקדם ביותר מבחינת ניצול הטנק והפעלתו.10  לפיכך, מדובר במידה רבה בתהליך שכבר החל, גם אם לא באופן סדור. נדרש רק להמשיכו ולהעמיקו.

לקריאת מאמר תגובה מאת תא"ל (מיל') דידי בן יואש לחצו כאן

להרשמה לערוץ הווטסאפ החדש של "מערכות" לחצו כאן

לקבלת חומרים נוספים מבית "מערכות" לחצו כאן