על הצורך של כוחות היבשה ביכולות שליטה בתעבורה האווירית

פעילות ביחידת בקרה של חיל האוויר. בשל המבנה הריכוזי של מערך הבקרה האווירית, אנו עדים לכמות רבה של אי זיהוי איומים וזיהויי שווא. צילום: דו"ץ

בשנים האחרונות אנו עדים לשימוש הולך וגובר בכטב"מים הטסים בגבהים נמוכים ופועלים בסמיכות רבה לכוחות היבשה. כלים אלו הראו יכולות מרשימות במשימות סיור, תצפית ותקיפה החל ממלחמת האזרחים בסוריה, מלחמת רוסיה – אוקראינה ועד למלחמת חרבות ברזל בעזה. בשל עלותם הנמוכה יחסית של הכטב"מים והזמינות הרבה שלהם בשוק האזרחי, משתמשים בהם באופן נרחב צבאות סדירים ואף ארגוני טרור.  על צה"ל לנצל את היכולות הרבות של כלים אלו ולמקסם את יכולת ההתגוננות מפניהם. בעוד כלים אוויריים קלסיים, דוגמת מטוס או מסוק, טסים לרוב בגובה רב ונמצאים לפיכך בתחום האחחריות של חיל האוויר למטרות ניטור ובקרה, טיסתם של הכטב"מים בגובה נמוך, של מטרים או עשרות מטרים בודדים, מקשה על זיהוי כלי אויב ומאתגרת את השליטה בכלים הצה"ליים.

עיקר הקושי מצוי בשטחים בעלי מסתורים רבים, בייחוד אזורים אורבניים, מיוערים או הרריים. השליטה האווירית במרחב מחולקת לשלושה מרכיבים מרכזיים: 1) זיהוי ומעקב אחר כל הכלים שבגבולות הגזרה; 2) סיווג עמית–טורף לכלים אלו; 3) נטרול כלים עוינים. חיל האוויר הוא שמוביל לרוב משימות אלו, בעיקר באמצעות מערך הבקרה האווירית. בשל המבנה הריכוזי של מערך זה, אשר כל אחד מבסיסיו אחראי על תא שטח נרחב המצריך ניטור של איומים רבים בעלי מאפיינים מגוונים, אנו עדים לכמות רבה של אי זיהוי איומים וזיהויי שווא. בעוד ההשלכות הקטלניות של אי זיהוי של איום ברורות וידועות, ומן המפורסמות הן תוצאות המתקפה על פרל הארבור, כשמדובר בזיהויי שווא יש נטייה להקל בהן ראש ולהצדיקן כאמצעי הגנה של הכוחות בשטח.

בפועל תופעה זו גובה מחיר מיכולותיהם של הכוחות ולפיכך פוגעת בכשירותם המבצעית. אם לדוגמה רחפן התצפית של יחידת חי“ר יופל, היא תיאלץ להיכנס לתא השטח הבא עם מודיעין חלקי, מה שעלול לסכן את חיי הלוחמים. נוסף על כל אלו, חשוב לתת את הדעת על פרק הזמן הנדרש מרגע גילוי כלי טיס וסיווגו עוין עד שהמידע מגיע לכוחות בשטח. כוח מתמרן אשר מקבל ידיעה על איום אווירי מתקרב יכול לפעול למזעור הנזק מאיום זה או לנטרלו. 

לקריאת המאמר המלא לחצו כאן