מענה לסטיוארט כהן, על ביקורת הספר איתן שמיר, משה דיין: התפתחותו של אסטרטג

ראשית ברצוני להודות לסטיוארט כהן על הזמן שהקדיש לקריאת ספרי על 640 עמודיו, והמאמץ שהשקיע בכתיבת הביקורת עליו. כהן הוא מלומד מהסוג הישן במובן הטוב של המילה, תלמיד ומומחה בתחומים רבים של היסטוריה דיפלומטית, תפיסת המלחמה ביהדות ובהלכה, משפט וחוק בין־לאומי ודיני מלחמה ויחסי צבא חברה. מעטים בארץ יכולים להציג מומחיות על פני יריעה כל כך רחבה של תחומי ידע.

כהן הוא גם תוצר מובהק של הליברליזם הקלסי האירופי, והאמונה בתפקידם של המוסדות הדמוקרטיים השונים והחוק. לדידו, ההיצמדות למוסדות ולחוק יבטיחו תפקוד נכון והסדרה של הכאוס בחיים הלאומיים והבין־לאומיים. תפיסת עולם זו באה גם לידי ביטוי בביקורת שכתב, ולכן לא הייתי לגמרי מופתע כאשר התקשה לקבל את הטיעונים בספר בזכות יכולותיו האסטרטגיות של דיין, דמות שפועלו אִתגר לא אחת תפיסה זו. הביקורת של כהן גם מבטאת עמדה די קונצנזואלית בקרב חוקרים רבים ובקרב ציבורים נרחבים בחברה הישראלית. דיין הפך לדמות שלילית, כמעט שנואה, הן על ידי הימין והן על ידי השמאל, כאשר כל צד רואה בו את המקור לרבות מצרותיה של המדינה עד היום. יש קושי רב להרבה מהאנשים שגיבשו את עמדתם בנוגע לדיין והסוגיות הקשורות בו במשך שנים רבות להיפתח לשינוי עמדה, גם כאשר מוצגים בפניהם עדויות היסטוריות חדשות השופכות אור אחר על חלק מהאירועים שבהם שיחק תפקיד מרכזי ואת חלקם אף עיצב.  

הספר על דיין עוסק ישירות בנושאים המהותיים ביותר הנוגעים לקיומה של ישראל כיום, ובצמתים מרכזיים של ההיסטוריה הישראלית בארבעת העשורים הראשונים לקיומה, כמו: היציאה למלחמה והמו"מ לשלום; היחסים עם הפלסטינים; מקומו של צה"ל בחברה הישראלית; ישראל והמעצמות. אין ציפייה שספר אחד יהפוך את השקפת עולמו של חוקר ותיק כמו כהן בסוגיות אלה, אבל הייתה לי ציפייה מסוימת למספר סדקים או סימני שאלה שיצוצו. בהעדרם עלתה בי, יש להודות, אכזבה מסוימת. בפעם המי יודע כמה למדתי שגם המלומדים הגדולים ביותר, הרי משעה שדעתם התגבשה – היא נהפכת לשריון בלתי חדיר.

לקריאת המאמר המלא לחצו כאן