ביקורת ספר: להביט במאכלת: הלם קרב בקולנוע התיעודי בישראל

"נקודת המוצא לכתיבת ספר זה הייתה אֵלֶם. שנים ארוכות גזר אבי על עצמו שתיקה בנוגע לדברים שראה במלחמת יום הכיפורים כחובש קרבי בגדוד 202 של הצנחנים. הפעם הראשונה שבה חשף את זיכרונותיו הייתה לאחר שהצבתי מולו מצלמה [...] למרות מאמצי לא הצלחתי לשלב בו [בסרט] כל דימוי שיתאים לעוצמתם של האירועים" (עמ' 227).

במילים אלה פותח אדם צחי את סיכום ספרו להביט במאכלת – הלם קרב בקולנוע התיעודי בישראל, 2020-1988, בהוצאת מכון בן־גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן־גוריון בנגב. הספר מבוסס על עבודת הדוקטורט של הכותב, והוא מביא בו לפני הקורא את סיכום מחקרו החשוב, מסע מרתק בטריטוריה ישראלית מהותית ומודחקת.

המחקר מקיף, כמעט באופן מלא, את מכלול הסרטים התיעודיים הישראליים, שמתמקדים בתגובות הקרב, בשנים 2020-1988, דן בהם מתוך פרספקטיבה היסטורית של תיאוריות קולנועיות רלוונטיות ושל ההקשר ההיסטורי חברתי בו נעשו. צחי מציע דגם מקורי של מודל מיתוס העקידה משלוש פרספקטיבות שונות: העוקד, הנעקד והעדה המושתקת – האֵם. בציר מקביל, הוא מגדיר שלוש תקופות היסטוריות רלוונטיות לשיח הטראומה הישראלי: תקופת האנתפאדה הראשונה, הסכמי אוסלו וגוויעתם עם רצח רבין (1988–1996); האנתפאדה השנייה (2005-1999); מלחמת לבנון השנייה וסבבי הלחימה בעזה (2020-2006). המחקר בוחן את הסרטים התיעודיים שנעשו בתקופה הנדונה על שני צירים: המיתי, וההיסטורי־קונקרטי. כמו כן, נבחנות פרספקטיבות נוספות כמו שיח הטראומה והפוסט־טראומה ומגדר היוצר/ת. נוסף על כך, המחבר בוחן כל סרט בשלושה רבדים שונים של הטקסט: מיתוס, אתיקה וטראומה.

זוהי בחירה מקורית. היא מתייחסת למסורת ולשיח הקיים ביחס לטראומה מחד גיסא, והסרטים נבחנים ביחס למיתוס העקדה – מיתוס מכונן בשיח הישראלי האמנותי והתרבותי מאידך גיסא. חלוקות אלה יוצרות בחינה פרדיגמטית חדשה, שמאירה את הסרטים באור רענן ומעניין.

לקריאת הביקורת המלאה לחצו כאן