ביקורת ספר: איתן שמיר, משה דיין: התפתחותו של אסטרטג מערכות ומודן, בן־שמן. 2023
אסטרטגיה הוא מונח חמקמק – עד כדי שיש המפקפקים בהנחה שניתן לעצב תוכנית־אב מדינית-צבאית קוהרנטית ולהוציאה לפועל, בפרט בסביבת מלחמתה רוויה באי ודאות. פרופ' איתן שמיר, מנהל מרכז בגין-סאדאת באוניברסיטת בר אילן, אינו שותף לדעה זאת. את ספרו החדש הוא פותח במבוא תיאורטי המסכם את הספרות המחקרית הקונוונציונלית, המבחינה בין מפלסים מוכרים של חשיבה ועשייה אסטרטגית, מן הרמה של טקטיקה זעירה ועד אסטרטגיה רבתי. המשך הספר מתאר איך ההתנסה משה דיין בכל אחד ממפלסים אלה, תוך התקדמותו מלוחם מן השורה למפקד זוטר, מפקד גדוד, מפקד חזית ועד למפקד פיקוד ולרמטכ"ל – ומשם לשר הביטחון ושר החוץ.
מסקנתו של שמיר היא כי ככל שטיפס דיין במדרגות אלה, "צמח" והתפתח כאסטרטג (עמ' 607). בהתאם לכך מקטלגו שמיר אסטרטג "המתנסה המתבונן" (עמ' 628), מונח השאול ממחקר שפרסם ב־1984 הפסיכולוג הארגוני דונלד שון. רוצה לומר: תפיסותיו האסטרטגיות של דיין, יחד עם תובנותיו בתחום, התבססו בעיקר על לקחים שהסיק תוך עשייה אישית. בשונה מאסטרטגים מצטיינים רבים – דוגמה מפורסמת במיוחד היא וינסטון צ'רצ'יל – דיין לא הרבה לעיין בספרייה העשירה של הגות אסטרטגית והיסטוריה צבאית. במקום זאת שם יהבו על כישוריו הטבעיים, בראשם אינטליגנציה גבוהה וחושים פוליטיים מחודדים, שנשען עליהם כאשר נקרא לגבש מענה לכל אחד מהאתגרים הצבאיים והמדיניים הרבים שניצב מולם.
תוך שימוש בשפע מקורות משניים, אותם הוא משלים באמצעות ראיונות עם אישים שעבדו במחיצת דיין וציטטות מארכיונים רשמיים, מפרט שמיר בדייקנות אתגרים אלה בתשעה פרקים כרונולוגיים המוקדשים לתקופות נפרדות בחייו הציבוריים של דיין. התוצאה היא חיבור מקיף במיוחד המכסה נתחים רבים של ההיסטוריה הצבאית והמדינית של ישראל, מנקודת מבטו של אדם שמילא תפקיד ביצועי בכמה מצמתיה החשובים ביותר.
בצד הערכתי לחשיבות מחקר זה מבחינת ציור תרומותיו של דיין לביטחון ישראל, עליי להודות כי השתכנעתי פחות בעצם זכותו לתואר אסטרטג.