עיטורים וצל"שים במלחמת "חרבות ברזל" – מה נדרש לעשות, ומהר

באמצעי התקשורת מפורסמים כבר כשלושה חודשים סיפורי גבורה של חיילים, שוטרים ואזרחים מהמלחמה. היות שהאוכלוסייה שהשתתפה בלחימה, חלקה בעל כורחה, כללה קבוצות שונות של אנשים – יש להתייחס לכל קבוצה בנפרד על פי החוק והפקודות. המלחמה כידוע פרצה בהפתעה רבה הן מהעדר מודיעין בסיסי על הכוונה למתקפה של החמאס והן מחוסר היערכות מבצעי סביר למתקפה רבתי לאורך כל קו הגבול. אלפי מחבלים פלשו לישראל כאשר הם זורעים מוות וטרור סביבם. בשעות הראשונות רבה המבוכה וחוסר השליטה בצבא, במשטרה ובשאר כוחות הביטחון. חיילים ושוטרים כיחידים רצו לגבול מיוזמתם, ועשו כמיטב יכולתם בחתירה למגע ולחימה מול מחבלי חמאס – מי בנשקו האישי, מי בנשק קר ומי בידיים חשופות. מצב כאוטי זה הוליד מעשי גבורה רבים שחובה להעריך ולהוקיר אותם בצורה ברורה ועל פי חוק. מטרת מאמר זה להבהיר את הכלים שעומדים בפני צה"ל והמשטרה, לטיפול ראוי במבצעי מעשי הגבורה במלחמה זו.

על עיטורים, חוקים ופקודות

חיילים כפופים לחוק העיטורים של צבא ההגנה לישראל, במסגרתו ניתן להעניק שלושה עיטורים: עיטור הגבורה, עיטור העוז ועיטור המופת. כמו כן יש פקודות מטכ"ל המגדירות זכות להענקת צל"שים: צל"ש הרמטכ"ל, צל"ש האלוף, צל"ש מפקד האוגדה (או קצין חיל ראשי) וצל"ש מפקד החטיבה. לצידם שני סוגים של הערכה – אות הערכה מטעם הרמטכ"ל ואות הוקרה מטעם אלוף. למפקדים בצבא שמורה הזכות להעניק תעודות הערכה או תעודות הצטיינות על מעשים יוצאי דופן, שאינם מגיעים לכדי צל"ש.

על פי החוק והפקודות הקיימות היום אפשר להעניק עיטור או צל"ש גם לאזרחים, לשוטרי משטרת ישראל וללוחמי מג"ב שפעלו תחת פיקוד הצבא. לדוגמה האזרח אוריאל חפץ שקיבל את צל"ש הרמטכ"ל ב־1974 על חלקו בהצלת פצועים מהאסון במעלות. כך גם האזרח יעקב מור שקיבל אף הוא את צל"ש הרמטכ"ל באותה שנה על חלקו בלחימה נגד מחבלים שחדרו לקיבוץ שמיר. ב־1961 קיבל אזרח בשם מנחם ארנון את צל"ש הרמטכ"ל על שחרש שדה מול אש סורית בשדות תל קציר, וכך קבע את קו הגבול. לוחמי מג"ב זכו אף הם לצל"שים צה"ליים, למשל רפ"ק אליהו אברם שזכה לצל"ש אלוף ב־1992 בהיותו מפקד יחידת המסתערבים של מג"ב איו"ש, כאשר פרץ לדירת מבוקשים ונהרג במהלך הלחימה.

הקריטריונים לקבל עיטורים וצל"שים מוגדרים יחסית, אף שאין הבחנה ברורה ביניהם. עיטור הגבורה מוגדר בחוק: "העיטור הגבוה ביותר, שמוענק על ידי שר הביטחון בהמלצת הרמטכ"ל, בעבור מעשה גבורה עילאית, שנעשה נוכח פני האויב, תוך חירוף נפש". עיטור העוז מוגדר בחוק: "מוענק על ידי הרמטכ"ל בעבור מעשה תעוזה, שנעשה בעת מילוי תפקיד קרבי תוך חירוף נפש". כלומר עיטור הגבורה ניתן על מעשה נוכח פני אויב, לעומת עיטור העוז שניתן על מעשה תעוזה בתפקיד קרבי תוך חירוף נפש. בפועל, מרבית עיטורי העוז ניתנו על מעשה גבורה או תעוזה נוכח פני האויב.

עיטור המופת מוגדר בחוק: "מוענק על ידי הרמטכ"ל בעבור מעשה מופת שיש בו גילוי של אומץ לב במהלך מילוי תפקיד קרבי". במקרה זה ההבחנה ברורה, אין בתיאור המעשה חירוף נפש ואין בהכרח מעשה מול אויב. הקריטריונים בצל"שים ברורים פחות, ורובם מוגדרים כנופלים מרמת הצל"ש הבא. לדוגמה צל"ש אלוף ניתן על מעשה גבורה שאינו מגיע לכלל צל"ש הרמטכ"ל.

הצורך המהותי בעיטורים וצל"שים

במלחמות העבר, המערכת הצבאית דרשה מהמפקדים להגיש המלצות על מעשי גבורה בתום המערכה, לעתים חודשים לאחר שהסתיימה. אחת הסיבות להמתנה הייתה הרצון בשיקום הכוחות, יצירת מסגרות חדשות במקום אלה שנפגעו, הפקת לקחים והטמעתם בקרב הלוחמים. לצד שיקום הכוחות מתבקשים דיונים מערכתיים על תפקידם של הכוחות בקרב המשולב, הצטיידות באמצעי לחימה שאבדו בלחימה ובכלי לחימה ותחמושת חדשים כדי למלא את החוסרים שנוצרו.

כמו כן, המלחמות עד "חרבות ברזל" היו קצרות, וארכו ימים או שבועות מספר. כבר עתה ברור שמלחמה זו ארוכה מהרגיל, והמשמעות היא שמספר הקרבות והאינטנסיביות שלהם רבה ולפיכך היכולת לזכור מעשי גבורה לאורך לחימה כזו ממושכת הולכת וקטנה. אירוע מיוחד וחריג בתום שבוע של לחימה נמחק מול אירועים רבים אחרים בחודשים מתמשכים של לחימה. ראייה כוללת על כלל הקרבות של יחידה לאורך חודשים יכולה לתת פרספקטיבה מדויקת יותר על גבורת החיילים בקרבות רבים. מנגד, השהיית הטיפול בהמלצות עלולה ליצור מצב שבו אירועים יישכחו, מפקדים יתחלפו, ייפצעו או ייפלו במהלך הלחימה ולא יהיה מי שימליץ על מעשי גבורה. אין חובה שהמפקדים יבצעו השוואה בין מעשה גבורה שקרה בחודש הראשון ללחימה, לעומת מעשה שנעשה אחרי חצי שנה של לחימה. זו בדיוק תפקידה של הוועדה לקבל את ההמלצות השונות ולתעדף אותן.

ב"חרבות ברזל", לדוגמה, היו שיבוצים קרביים חריגים כמו גדוד הנדסה של חטיבת טנקים ששלח פלוגות משלו לגדודי חי"ר. הסיכוי שמג"ד החי"ר או המח"ט יזכרו לציין לשבח את חיילי ההנדסה היא קטנה. מה עוד שלאחר השחרור (מדובר על חיילי מילואים) איש לא יזכור להמליץ עליהם, ומג"ד ההנדסה לא ימליץ אף הוא על חייליו, מכיוון שלא היו תחת פיקודו במלחמה.

בצה"ל שתי ועדות – פיקודית ומטכ"לית. תפקיד הוועדה הפיקודית לבחון את כלל ההמלצות שהגיעו לפיקוד מסוים, ולהחליט מי מהן ראויה לצל"ש שרמתו עד צל"ש האלוף ומי מההמלצות ראויה על דעת חברי הוועדה הפיקודית לצל"ש הרמטכ"ל או לאחד משלושת העיטורים. ככל שהמערכה מתמשכת – ראוי לתעד מעשי גבורה בסמוך לביצועם. במלחמת העצמאות, למשל, היה זה ראש המטה של ארגון "ההגנה" שפנה ליחידות הצבא בסוף אפריל 1948, כאשר המלחמה הייתה בעיצומה.1 גם במלחמת ההתשה הומלצו מעשי גבורה לצל"שים במהלכה, מה עוד שהיא הוכרה כמלחמה רק בדיעבד. מצב דומה התקיים במערכה על רצועת הביטחון בלבנון והאות שהתקבל שנים אחרי היציאה ממנה.

החלטות מהותיות לפני כינוס הוועדות

מלחמת "חרבות ברזל" העמידה בפנינו מקרים רבים של מעשי גבורה שלא היו בעבר, במיוחד בימים הראשונים של הלחימה בהם חיילים או אזרחים התנדבו למערכה בלי שנקראו בצו ללחימה. לעניות דעתי יש לבחון את המקרים בגישה מקלה, ולהפעיל חיול למפרע על קבוצות אלה כאשר ההחלטה צריכה להיות "לטובת" האזרחים שקמו להגן על אחרים, מתוך רגש של תחושה פנימית ושליחות הראויה לציון ולהערכה. במסגרת זו הייתי ממליץ לחייל למפרע את כל כיתות הכוננות ביישובים, כולל אזרחים פרטיים שהצטרפו מיוזמתם ללחימת כיתות הכוננות, ולהתייחס אליהם כאל חיילים בשירות מילואים לכל עניין ודבר. הצעה זו אינה נוגעת רק להמלצות לעיטורים ולצל"שים, אלא גם בכל הנוגע לגמול על השירות והטיפול באלה שנפצעו או במשפחות הנופלים.

עולה שאלה עקרונית בנוגע לאזרחים שביצעו מעשי גבורה כאזרחים, בהם שהיו במסיבת הטבע ברעים, או אלה שנלחמו בגבורה מול מחבלי חמאס בין עם נשק שמצאו במקום, עם נשקם האישי או בידיים חשופות. בנוגע אליהם צריכה להתקבל החלטה עקרונית מי ידון בהם, הצבא או המשטרה. עד היום המשטרה הייתה כתובת מתאימה לאירועים מסוג זה. עם זאת, במסיבה ברעים אירעו מקרים שבהם אזרחים הצטרפו למפקד צבאי שהגיע עצמאית למקום, ופעלו ככוח לחימה תחת פיקודו. במקרים אלה יש לשקול חיול למפרע, אף שאין בכך חיוב.

חשוב להדגיש כי במלחמת העצמאות הוכרו אזרחים רבים שהיו שותפים למערכה כחיילים ולמפרע. אם החלטה זו תעשה גם במלחמת "חרבות ברזל" ההתלבטות שתוארה בפסקה הקודמת תהיה מיותרת היות ואזרחים שביצעו מעשה גבורה וחויילו בדיעבד, העיטור או הצל"ש יהיו צה"ליים, יתכן שזה אף פתרון עדיף. זה המקום להזכיר כי לכל מלחמה שהוכרזה ככזאת יש אות מערכה המוענק לאנשים שהשתתפו בו והוא מכבד את השתתפותם בדרך כללית ולא אישית.

המלצות

אחד הדברים שחיוני לבצע בהקדם האפשרי (אם לא בוצעו) הוא לחייב מפקדים בצה"ל או במשטרה להגיש המלצות על מעשי גבורה שהיו עדים להם או שמעו עליהם. יש להמליץ על מעשי גבורה שנעשו במסגרות אורגניות של היחידה שעברו ת"פ יחידה אחרת, כמו גם על מעשי גבורה שנעשו במסגרת היחידה האורגנית שלנו, ולא לשכוח יחידות שעברו תחת פיקודנו אף שחזרו ליחידתם המקורית בעת מתן ההמלצות לעיטורים או צל"שים. מניסיון של שנים רבות בתחום ובמיוחד לנוכח אירועים ממלחמת יום הכיפורים, המלצות שאינן מוגשות בסמוך לזמן שבו קרה האירוע – חלקן לא מוגשות כלל, או מוגשות באי דיוק הנובע ממרחק הזמן בין האירוע להמלצה. יש להדגיש צורך זה מול המציאות שבה חלק ממעשי הגבורה כבר זכו לתיעוד רב ולתקשורת רחבה, מול מעשי גבורה שלא נחשפו לציבור מסיבות שונות וראוי שחלקן לא ייפקד.

יש לבנות מנגנון להמלצות של אזרחים על אזרחים שמטבע הדברים אין להם מפקד שימליץ עליהם. עתה, כאשר חלק מיחידות הצבא עזבו את זירת הלחימה, הצורך מתחזק. כאשר יחזרו אנשי המילואים לחיים "הרגילים", עיקר תשומת ליבם תהיה באופן טבעי למשפחות, לעבודה או ללימודים. אנו צפויים לגיוסים נוספים של אותם משוחררים גם ב־2024, ועל כן מהירות הדיווח והתיעוד חשובה גם אם לא תהיה מלאה.

נקודה נוספת שיש לחדד היא הזכאות לעיטור או לצל"ש. במלחמת יום הכיפורים היה שוני בין יחידות הצבא בהבנתן מהי מהות הגבורה, ובעיקר למי מהחיילים יש להגיש המלצות ולמי לא. היו יחידות בצבא שהחליטו על דעת עצמן ובניגוד לרוח החוק לא להגיש המלצות כלל, או להגיש המלצות רק למי שנפלו בקרב. לדעתי, זו דרך שלא להתמודד את הקושי בהכרעה פיקודית מי הוא גיבור ומי ראוי להערכה לעיטור או לצל"ש ומי לא. תפקידו של המפקד בצבא להתמודד עם קשיים רבים ולא רק תחת אש.2

בעיה נוספת שמלווה את צה"ל עשרות שנים היא הערבוב בשיקול הדעת בין הממליץ על מעשה גבורה לצל"ש, ובין המחליט מי מההמלצות תאושר כצל"ש או כעיטור ומי תידחה. מפקדים שעל פי שיקול דעתם נחשפו למעשה גבורה שאינו ראוי לצל"ש – לא יגישו המלצות מטעמם כלל. זו תפקידה של הוועדה, הפיקודית או המטכ"לית, להחליט איזו מההמלצות ראויה לאיזה עיטור או צל"ש אם בכלל. מעשי גבורה שאין עליהם המלצות אינם נידונים בוועדות, וקשה מאוד לתקן בדיעבד מצבים שבהם בוצעו מעשי גבורה אך לא הוגשה המלצת מפקד בגינם ובזמן. בידי המפקד הדרך להימנע ממלחמות מיותרות ותסכול של לוחמים למשך עשרות שנים לעתיד. אם המפקד ראה מעשה גבורה, חובה עליו לדווח עליו. הוועדה היא שתחליט אם מעשה הגבורה לא מגיע לכלל עיטור או צל"ש.

דבר נוסף שיש להתייחס אליו הוא נושא עיטור הגבורה. זה חמישים שנים שצה"ל לא העניק את העיטור, כאשר שמונה כאלה חולקו בעקבות מלחמת יום הכיפורים. יתרה מזו, בשל ההתקבעות המצב בו אין מעניקים עיטורי גבורה, העיטור הראשון במעלה האפשרי הוא עיטור העוז שהפך אף הוא לעיטור שניתן במשורה, כאשר ב־2006, לאחר מלחמת לבנון השנייה, ניתנו שישה עיטורי עוז לחיילים ושנה קודם לכן ניתן עיטור בודד ללוחם ביחידת הימ"ס של מג"ב רפ"ק יעקב ברמן. הפעמים הקודמות לעיטור שקיבל ברמן היו שני עיטורי העוז במלחמת לבנון הראשונה לסרן משה קרביץ ולסגן מרדכי גולדמן. על עיטור העוז חלה אומנם באופן חלקי בלבד המציאות שאין חיילים הראויים לעיטור העוז. במצב שנוצר, צה"ל הפך את עיטור המופת בפועל לעיטור הגבוה ביותר.

נושא נוסף שחשוב לדון בו הוא אותות מערכה ליישובים. במלחמת העצמאות הוחלט להעניק ליישובים שהיו שותפים במערכה את אות נס הקוממיות. הנס שהיה עשוי ממתכת היה מעין תחליף לאות המערכה האישי שהוענק לכל חייל שהשתתף במלחמה. מלחמת "חרבות ברזל" שדומה במושגים רבים למלחמת העצמאות יותר ממלחמת יום הכיפורים, והייתה היחידה מאז תש"ח שבה נכבשו בפועל יישובים, ראויה לממש את גבורתם של אנשי היישובים באות מתאים. אימוץ "נס הקוממיות" מתש"ח ראוי ביותר. יש להתאים את הקריטריונים שהוחלט עליהם בתש"ח למלחמת "חרבות ברזל", אבל לעשותם מתוך לימוד העבר. ראוי בעיני שהאות יכלול את הקריטריונים הבאים: לחימה יבשתית מול כוחות אויב שיכולה לבוא לידי ביטוי בהתנגדות של כיתות כוננות או תושבי היישובים שפעלו נגד המחבלים. כמו כן הריסתם של היישובים ופינוי תושביהם לא תעמוד ליישובים למכשול. סוגיה זו עוררה מחלוקת רבה במלחמת העצמאות, ותוקנה רק לאחר כשלושים שנים. יישובים זכאים לא יהיו חייבים להיות דווקא סמוכים לגדר, וגם ערים ומועצות בקו אחורי יותר שהותקפו קרקעית יהיו זכאים לנס.

סיכום

מלחמת "חרבות ברזל" הביאה עימה מצבים חריגים, אבל בהיערכות מתאימה תוך התבססות על העבר אפשר להעריך את גבורת החיילים, השוטרים, לוחמי מג"ב והאזרחים בצורה ראויה ומכבדת. הזמן למימוש ההמלצות אינו ארוך. יש לדעתי לגבות עדויות ולדרוש המלצות מפקדים למעשי גבורה כבר עתה, ולא להמתין לסיום המלחמה. יש להגדיר היטב למפקדים את התהליך, ולעודד מפקדים ככל האפשר להגיש המלצות למעשי גבורה תוך יידוע המפקדים מהם תפקידי הוועדות ועל הצורך בהפרדה בין תפקידי המפקדים כעדים לתפקידי הוועדות כשופטים. יש לבצע כבר עכשיו תאום עקרוני בין צה"ל למשטרת ישראל בכל הקשור להמלצות לאזרחים, ולחדד את הארגון שידון במעשי גבורה על פי הכפיפות שבו נעשה המעשה. יש לדון עקרונית כבר עתה בצה"ל, ולפתוח לשימוש את עיטור הגבורה וגם את עיטור העוז מנטלית מול חברי הוועדות אף שפורמלית אין מניעה לעשות זאת.

הדחיפות בפנייה למפקדים והדרישה לקבל מהם המלצות למעשי גבורה חשובה מאוד, ותמנע מצבים שקרו בעבר ובהם חיילים לא זכו לציון והערכה למעשיהם רק בגלל שמפקדים לא מילאו את חובתם. על הצבא לתת מסגרת של זמן לקבלת המלצות אלה, ולוודא שאם לא התקבלו המלצות מיחידה מסוימת בצורה גורפת לברר אקטיבית את הנושא במסלול פיקודי. הענקת עיטור או צל"ש לחייל אינה רק אקט של הערכה אישית לחייל אלא גם הכרה במעשה כגבורה והיא מצפן ערכי למה שהמפקדים רוצים שיהיה מודל לכלל הצבא ולכן יש חשיבות עליונה להכיר במעשי גבורה באופן שוטף בטח בסיום מלחמות.