תור הזהב הביטחוני ותהליך שקיעתו

צה"ל בתרגיל משותף עם צבאות זרים, ובכללם של איחוד האמירויות, 2021. צילום: מתוך חשבון הטוויטר של חיל האוויר

"לא החזק ביותר או החכם ביותר הוא ששורד, אלא זה המגיב יותר לשינויים" (צ'ארלס דרווין, מוצא המינים)

ישראל ניצבת בפני עידן ביטחוני חדש, שנוצר משינוי חריף ויסודי במאפייני המערכת הגאואסטרטגית הקודמת. העידן החדש מאתגר ובעל סיכונים חמורים מאלה שידענו בארבעת העשורים האחרונים. בלב השינוי – כרסום עמוק בשלוש "פריווילגיות"1 אסטרטגיות שאפיינו את העשורים הקודמים, ושבזכותן חווינו "תור זהב" ביטחוני: פריווילגיית האיום המוגבל, פריווילגיית ההגמוניה האמריקנית ותמיכתה האיתנה בישראל ופריווילגיית האתוס המשותף.

מרבית ממדי השינוי אמנם מוכרים וממשיכים מגמות קיימות, אך הבשלת המגמות והתחדדות הזיקות ביניהן יוצרות את השינוי האיכותי. זיקות אלה הן שיגדירו את הבעיה האסטרטגית העדכנית – השילוב בין האיום החיצוני המחמיר והממושך מצד "איראן רבתי" – מעצמה וכוח אזורי נחוש בגיבוי רוסי – ובין היחלשות הלכידות הישראלית והתערערות העוצמה והגיבוי של המשענת האמריקנית. בתנאים אלה היכולת להתמודד עם האיום החיצוני תדרוש מחירים גבוהים ותהיה אתגר בין־דורי לכושר הנשיאה וליציבה האסטרטגית של ישראל.

במקביל למגמות אלה, ישראל התחדשה גם בעוצמות חשובות, שאומנם לא מצמצמות באופן ניכר את גודל הסכנה, אך הן בעלות פוטנציאל להוות משקל נגד – שת"פ אזורי מתחזק ונכסיות בין־לאומית גוברת בתחומי הביטחון והאנרגיה. עוצמות אלו, יחד עם מעמדה הביטחוני, הטכנולוגי והכלכלי הנוכחי, ממצבות את ישראל כמעצמה אזורית, אולם התועלת הצבאית מהשת"פ האזורי בשלב זה היא עדיין בחזקת פוטנציאל.

בראייתנו, "תא השטח" הביטחוני חדש זה, יבשיל ויגיע למלוא עוצמתו רק במעלה העשור. כדי לצלוח את המבחן האסטרטגי ארוך הטווח כשידנו על העליונה, יש לזהות תחילה את השינוי ולהתארגן בזמן. לנוכח הזמן הדרוש להיערכות בבניין הכוח, רתימת שותפים ולקביעת מדיניות ויישומה – על מקבלי ההחלטות לפעול כבר היום, ולהחליט בתנאי אי־ודאות לאיזו סביבה אסטרטגית יש להכין את ישראל וצה"ל בתוכה.

במאמר זה נפרט את הפריווילגיות שהתמוססו ואת היתרונות האסטרטגיים החדשים, וננסה לעמוד על הבעיה האסטרטגית העדכנית. כך ננסה להניח את קווי המתאר לאותה הסביבה שיש להיערך אליה.

התמוססות הפריווילגיות ואובדנן

מראשית שנות ה־90 של המאה ה־‏20, נסיבות אסטרטגיות חריגות הקנו לישראל יתרונות חריגים או פריווילגיית, והביאו לכדי תור זהב ביטחוני, לפחות במונחים מקומיים. תור זהב זה ניכר לא רק בביטחון. הירידה באיום הביטחוני, לצד העומק האסטרטגי שהקנתה ארצות־הברית, באו לידי ביטוי גם בהשקעה הולכת ופוחתת בביטחון ביחס לתוצר, ובאקלים כלכלי נוח יותר להשקעות ופיתוח. מצב זה תרם לצמיחה ושגשוג, ולהתייצבותה של ישראל בשורה ראשונה של מדינות המערב (OECD). עם זאת, פריווילגיות אלה מתמוססות כיום: איתנות המשענת האסטרטגית הולכת ונשחקת וכך גם הסולידריות הלאומית והעוצמה הפנימית. מגמות אלה מקשות על התמודדותנו עם כוח אזורי נחוש ועם מעצמה כמו איראן. המשמעות היא שצפויה תקופה ממושכת, כמה עשורים, של איום עמוק על חוסנה ושגשוגה של ישראל, ואף איום קיומי במקרה שאיראן תתגרען.

תרשים 1: שלוש הפריווילגיות ותהליך שחיקתן לצד היתרונות האסטרטגיים החדשים

הראשונה: פריווילגיית האיום המוגבל – וקיצה

"גייסתי שישה צבאות מחוץ לשטחה של איראן ויצרתי מסדרון באורך 1,500 ק"מ וברוחב 1,000 ק"מ, כל הדרך עד לחופי הים התיכון" (גנרל גולם עלי רשיד, מפקד ח'תאם אל־נביאא')2

עם הקמתה התמודדה ישראל עם סכנת פלישת צבאות ערב קרובים ורחוקים, כולל כוחות משלוח. חתימת הסכם השלום עם מצרים (1979) הביאה לצמצום סיכון זה, בעיקר לנוכח מרכזיותה של מצרים במערכה הערבית נגד ישראל. קריסת הגוש הסובייטי, שתמך במדינות ערב מבחינה מדינית וצבאית, שחיקת הצבא העיראקי במלחמת המפרץ הראשונה (1991) והסכם השלום עם ירדן (1994) צמצמו את הסיכון שצבאות ערב יפלשו לישראל והרחיקו את תרחישי המלחמה, קל וחומר את תרחיש הקיצון של "חזית מזרחית".

החל ב־1991 התמודדה ישראל בעיקר עם ארגוני טרור במעגל ראשון במערכה חד־זירתית, כגון חזבאללה ברצועת הביטחון וארגוני הטרור הפלסטיניים.3 מלחמת המפרץ השנייה4 (2003) אף העצימה את יתרונות ישראל במאזן הצבאי, משום שכוחות אמריקניים התייצבו בהיקפים נרחבים במזרח התיכון. ביטוי לכך ניכר בהשקעה בביטחון ביחס לתוצר. אם בעבר נעה ההשקעה בביטחון בין 10%–30% מהתמ"ג (1967–1993), תור הזהב הביטחוני אפשר לישראל להפחית את ההשקעה עד ל־5% כיום, כלומר מסדר גודל דו־ספרתי לחד־ספרתי.5 ב־1971 אמר משה דיין בשבתו כשר הביטחון של ישראל כי: "אין להניף שני דגלים – את דגל הביטחון ואת דגל התיקונים הסוציאליים",6 מתוך כוונתו להשקיע בביטחון. בשלושת העשורים האחרונים נראה כי ישראל הצליחה להניף את הדגל השני והנטל היחסי של הביטחון הלך ופחת.7 במהלך השנים הצטרפה איראן, כמדינה חדשה, למעגל האיומים. האיום יוחס בראש ובראשונה לתוכניתה הגרעינית, לצד הכוונת טרור ומימונו. לעומת הסיכון שבהתגרענותה, היחס לאיום הצבאי הישיר מאיראן היה מועט בשל סבירות נמוכה למלחמה ישירה (איראן תעדיף מלחמת שלוחים), ובשל מגבלות האיום הישיר ביחס ליכולות שבידי השלוחים במעגל הראשון. כך למשל נכתב בתר"ש "גדעון" (2015–2018): "בעקבות הירידה במעמדו של האיום המדינתי ובעוצמתו […] צמיחתם של ארגונים היוצרים איומים בעלי מאפיינים חדשים […] המשך התעצמות ארגון חזבאללה [...] ועלייה באיומי נשק תמ"ס […] נוסף על כל אלה ניכר תפקידה השלילי של איראן כגורם כוח משפיע המנהל מלחמה בידי שלוחים נגד ישראל […] העצמת האיום התת־קונוונציונלי […] לירידה באיום הקונוונציונלי".8

תר"ש "תנופה" (2019–היום) שימרה למעשה מסקנה זו במסגרת "תפיסת ההפעלה לניצחון", שבמרכזה צבאות טרור נתמכי איראן מבוססי תמ"ס. יש שראו באיום היווצרות של ״טבעת אש״ איראנית, בוודאי ככל שפרויקט הדיוק שלהם יצליח.9 בהתאם, צה"ל נדרש להיערך למערכות מוגבלות, חד־זירתיות בעיקרן, במסגרתן יש לו עליונות בכל ממדי הלחימה, תוך ניסיון לתחם את מחיריה. במאמרם של אלוף תמיר ידעי ותא״ל ערן אורטל אפשר למצוא תיאור דומה: "תנאים משופרים מאוד לטובת ישראל, שמצאה עצמה עומדת מול ארגוני טרור נחותים ממנה צבאית, ללא איום מיידי של מלחמה בחזית שנייה ושלישית". כמו כן השילוב בין איומים מסוג זה ובין עוצמתו של צה"ל אפשרו דפוס של "מלחמות שפע".10 במהלך השנים חלו שינויים בהנחות, ונראה כי החיכוך הישיר עם איראן בממדים השונים – קינטי, סב"ר וספקטרום – הלך וגבר. איראן אף הגבירה את תוקפנותה, והחלה לפעול התקפית משטחה נגד סעודיה,11 עיראק, מדינות המפרץ12 ואף ישירות מול ישראל.13 במקביל פיתחה איראן את יכולותיה העצמאיות. נוסף על שיפורים במערכי הטק״ק, בנתה מערך הגנ״א ומערך מל"טים רחב והרסני, הנעזר היום באוקראינה כ"מעבדה אופרטיבית" לבחינת יכולות ותפיסות הפעלה. לפיכך, הן הסבירות לעימות ישיר והן מחיר הטעות מהיערכות חסרה אליו עלו מאוד.

לצד האיום הישיר מאיראן גבר ממד נוסף באיום – התחזקות שיתוף הפעולה המבצעי בין איראן לכוחותיה השלוחים, וקידום רעיון הרב־זירתיות. איראן ניצלה את חוסר היציבות בעולם הערבי כדי לבנות צבאות ומיליציות חמושות באזור ולחזקם – בתימן, בעיראק בלבנון ובסוריה. איראן פועלת לבסס את הזיקות בין שלוחיה, במקביל לקשרים עצמאיים שהם יוצרים זה עם זה. לאלה מצטרף סיכון ביטחוני פנימי למהומות בערים מעורבות, והתקוממות באיו״ש במהלך מלחמה. במהלך מבצע "שומר החומות" (2021) קיבל צה"ל הצצה אל מתאר לחימה רב־זירתי שכזה, שהמחיש במעט את סכנת התלכדות הזירות, ואל הסכנה הכרוכה בו – מירושלים ואיו"ש לרצועת עזה, פנים ישראל, כטב"ם ממדינת מעגל שני, ירי רקטי מלבנון ואתגרי גבול.

איראן היא יריבה במשקל כבד גם ללא שלוחים. כאן נכון להזכיר כמה ממאפייניה המרכזיים:

1. אידאולוגיה מהפכנית שיעית כמנוע מרכזי למשטר האייתולות.

2. תודעה היסטורית עמוקה של מעמדה האזורי כאימפריית עבר וכמעצמה אזורית בהווה.

3. יכולת למצות את הגאוגרפיה, אוצרות הטבע וכושר הייצור המקומי לכדי עומק אסטרטגי.14

4. דיפלומטיה צבאית ואזרחית מפותחת למרות הסנקציות שהוטלו עליה עם המערב (אירופה וארצות־הברית) והמזרח כאחד (רוסיה וסין). 

5. טכנולוגית צבאית ואזרחית מתקדמת באופן יחסי למערב, לבטח בסוגיות צבאיות.

6. מנגנוני ביטחון מגוונים בדגש על הצבא ומשמרות המהפכה.

7. יכולת צבאית ממשית לפגיעה חמורה במדינות המרחב ובתשתיות לאומיות בדגש על תשתיות הנפט, שלפגיעה בהן השלכות אסטרטגיות ברמה הבין־לאומית.

האיום שמציבה איראן פועל בשלושה רבדים: הרובד האסטרטגי. אפשרות להתארכות הלחימה ומורכבות במנגנון הסיום בשל אפשרות לגיבוי מדיני לאיראן מצד רוסיה וסין; שיקולי שחיקת הרתעה אזורית ביום שאחרי; שאלת האמון בצה״ל ויכולתו לספק ביטחון בכל תרחיש ועוד.15 אפשרות זו שונה במהותה מהתפיסה הביטחונית של ישראל, החותרת לסיום מהיר של המלחמה על בסיס העתקתה לשטח האויב והכרעת כוחו הצבאי. הרובד הגאוגרפי. מלחמה בטווחים ארוכים של למעלה מ־1,500 ק"מ, שבהם נדרש מאמץ רב כדי להביא את העוצמה הרב־ממדית של צה"ל לשדה המערכה, הקינטית והלא קינטית, ולקשור אותה באופן ישיר לתוצאים אסטרטגיים רצויים תוך כדי תיחום המערכה. הרובד האופרטיבי. הלחימה מצד איראן ושלוחיה תבוא לידי ביטוי בהיקף ובאיכות של אש מגוונת (טילים, כטמ"מים), התקפות סב"ר וספקטרום לתווך הישראלי ובמאמץ הגנתי המאופיין בהגנ״א חזקה בתווך בין ישראל לאיראן, שימוש בכוחות מיוחדים, הגנה קרקעית חזקה, פיזור מרכזי הכובד של האויב ואף חסינותם (תת־קרקע) ועוד.

התמשכות המערכה תציב אתגר לרציפות התפקוד הצבאית והאזרחית על כל נדבכיה, לצד פוטנציאל להיקף נפגעים והרס רב.16 מבחינת איום הייחוס וההישגים הנדרשים מצה"ל במלחמה, אין מדובר ב"עוד מאותו הדבר", אלא בשינוי עמוק במערכה ברמה האסטרטגית וברמה האופרטיבית. לכל אלה נוספות שתי פריווילגיות משנה (בשפה אחרת – יתרונות אסטרטגיים), המשפיעות על הסביבה האסטרטגית וניזונות ממנה: פרויקט הגרעין האיראני, שטרם הבשיל לכדי גרעין צבאי, ועוצמת החיכוך הנמוכה במב״ם ובבט״ש.איראן עדיין אינה מדינה גרעינית, וזהו יתרון אסטרטגי לביטחון הלאומי. עם זאת, פרויקט הגרעין האיראני נמצא, במצב מתקדם מאוד.17 התקרבות והתבססות זו רלוונטית גם בהינתן תרחיש חזרת המעצמות "להסכם הגרעין" לנוכח שקיעת ההגבלות בסוף העשור. בהתאם, ישראל נדרשת להמשיך ולקיים כושר פגיעה וסיכול של התוכנית מעבר להיערכות למערכה רב־זירתית. 

נטל הביטחון בישראל. מקור: הלמ"ס

פריווילגיית משנה נוספת השייכת למרחב האיום הצבאי, ושנראה כי היא גם הולכת ודועכת, היא עוצמת החיכוך הנמוכה בבט"ש ובמב"ם, והיכולת לצמצם את ההשקעה בתחומים אלה. בשנים האחרונות הפכה המב"ם "ממונולוג לדיאלוג" – פיגועי גבול, תקיפות סב"ר, פיגועים בחו"ל, שיגורי כטמ"מים לעבר ישראל ועוד. מציאות זו של התפתחות "בט"ש עד מעג"ש",18 גם אם בהיקפים נמוכים ומשתנים, מחייבת היערכות מתאימה. כאשר המערכת היריבה מתחזקת אסטרטגית וצבאית, הרי שהיא עלולה לנסות ולהרחיב לעצמה את דרגות החופש במב״ם ההדדי. לפיכך יש להביא בחשבון מערכה מתמשכת ורב־ממדית בין ישראל ל״איראן רבתי״ כחלק מהמציאות האסטרטגית והאופרטיבית בשנים הבאות.19

השנייה: פריווילגיית התמיכה וההגמוניה האמריקנית – ושחיקתה

"המחויבות שלנו לישראל היא מחויבות ממושכת וחזקה כברזל" (גנרל לויד אוסטין, מזכיר ההגנה האמריקני)

לתמיכה ולגיבוי האמריקניים כמה רבדים: רובד ישיר, מדיני20 ובטחוני,21 ורובד עקיף של עיצוב הסביבה האסטרטגית במזרח התיכון.22 רבות הנבואות על המגמות ועתיד היחסים בין ארצות־הברית לישראל, אולם בסוגיה הביטחונית אפשר לקבוע בהערכה שמרנית יחסית כי מערכת הביטחון וצה"ל לא ייהנו בעתיד מהמעמד הנתמך שנהנו ממנו בעבר. מעמד זה נשען על הדומיננטיות האמריקנית בעולם בכלל, על החשיבות של המזרח התיכון עבור ארצות־הברית, ועל תמיכת הציבור והמערכת הפוליטית האמריקנית בישראל. שלושת הגורמים הללו צפויים להיות מאותגרים משמעותית בראייה קדימה.

התמוססות הפריווילגיה נובעת משלושה תהליכים מקבילים: ראשית, עוצמתה היחסית של ארצות־הברית בעולם נפגעה. מעולם חד־קוטבי בהגמוניה אמריקנית שהתקיים לזמן קצר בשנות ה־90, עברנו לעולם שבו יש איום ממשי על ההגמוניה האמריקנית, אם בשל מעצמה מתחרה החותרת להגמוניה (כגון סין), ואם בשל זעזועים מדינתיים, תת־‏מדינתיים או אפילו גלובליים שיכרסמו בעוצמה היחסית האמריקנית. בתנאים אלה יתקשה כל ממשל אמריקני בעתיד, בעל גישה חיובית לישראל ככל שתהיה, להעביר היקפי סיוע גדולים כמו בשנים האחרונות, בלי שהם יהיו קשורים באופן ישיר להתמודדות עם שחיקת ההגמוניה האמריקנית.23

שנית, אחרי שני עשורים שבהם החזיקה ארצות־הברית מאות אלפי חיילים באופן קבוע במזרח התיכון, תוך שהיא נלחמת שתי מלחמות כחלק ממלחמה גלובלית נגד הטרור, המזרח התיכון תופס מקום מצומצם יותר בחשיבתה האסטרטגית והצבאית. לצד המשך חשיבותה של אירופה, בפרט לנוכח המלחמה באוקראינה, המרחב האינדו־פסיפי הולך ותופס בכורה בחשיבה האסטרטגית ובסדר העדיפויות האמריקני. מנגד הולכים ויורדים בסדר עדיפויות זה איומי הטרור מהמרחב, ומצטמצמת (אך לא מתבטלת) התלות של ארצות־הברית בנפט מהמזרח התיכון בשל עצמאותה האנרגטית.24

שלישית, התמיכה בישראל בציבור האמריקני ובמערכת הפוליטית האמריקנית ניצבת בפני אתגר הולך וגדל.25 בעוד ישראל עדיין זוכה להיקפי תמיכה והזדהות גבוהים מאוד בציבור, דווקא בקרב הדור הצעיר ניכרת ירידה בהיקף ההזדהות.26 בסוגיות רבות התמיכה הדו־מפלגתית בישראל הולכת ונשחקת. שחיקה זו בולטת הן מצד שמאל, על רקע עלייתם של פוליטיקאים פרוגרסיביים המתנגדים לישראל ואינם רואים בה עוד בעלת ברית ערכית, והן מצד ימין, על רקע התגברות מגמות של בדלנות והתנגדות לכל סוג של סיוע זר. כאשר מצרפים את כל אלה לעובדה שישראל כבר לא נתפסת כמדינה הזקוקה לסיוע כדי להגן על קיומה, אלא כמעצמה טכנולוגית ואזורית (Startup Nation), גובר הסיכון שהנדיבות האמריקנית שהתקיימה במהלך 30–40 השנים האחרונות תצטמצם. למעשה מזכר ההבנות הנוכחי על הסיוע הביטחוני בין ישראל וארצות־הברית כבר מבשר מגמה זו, שכן בסיומו (2028) לא ניתן יהיה להמיר כספי סיוע לשקלים לטובת תמיכה בתעשיות הביטחוניות הישראליות. זאת אלא אם ארצות־הברית תראה בישראל וביכולותיה מרכיב חיוני באסטרטגיה הגלובלית שלה.

לצד תהליכים אלה יש לומר כי אומנם מזוהה התרחקות בין ישראל וארצות־הברית במישור הערכים המשותפים ובהקשרי חשיבות המזרח התיכון בראייה הגלובלית, אך מנגד מזוהה גם התרחבות האינטרסים שלהן במזרח התיכון, בייחוד בכל הנוגע לחשיבות הטכנולוגיה בתחרות בין המעצמות ולתפקיד המייצב של ישראל במזרח התיכון לפי ראיית ארצות־הברית.

הסיוע האמריקני לישראל במגמת עלייה החוצה ממשלים (ללא הצגת השינוי בתמהיל הפנימי של הסיוע, בדגש על צמצום כספי ההמרות בהסכם הסיוע האחרון). מקור: Congressional Research Service

השלישית: פריווילגיית האתוס המשותף ויכולת הגיוס הפנימית – ושחיקתה

"ממצאי מחקר זה מלמדים כי ישנה תביעה הולכת ומתחזקת מקבוצות שוליים אזרחיות […] וחברתיות [...] לקבל הכרעה שלפיה יבוטל בהדרגה מודל שירות החובה [...] תביעה זו מתקרבת […] למרכז הפוליטי והחברתי ההגמוני" (ד"ר אסף מלחי, בקיעים בקונצנזוס)27

יסוד חשוב ביכולתה של ישראל להוציא את האסטרטגיה שלה אל הפועל בעשרות השנים הראשונות לקיומה היה לכידותה, חוסנה ונכונותה של החברה הישראלית לשאת בנטל הדרוש לטובת המענה הביטחוני – ובכלל זאת הנכונות לשירות צבאי, עלויות הביטחון הגבוהות והנכונות להעניק למערכת הביטחון משקל כבד בקבלת ההחלטות בסוגיות ביטחון לאומי. אתגר שימור מגמה מסוג זה במשך זמן הוא מרכיב מובנה וקיים בכל חברת שפע. אולם כעת נראה שלישראל נוספו אתגרים רבים שיקשו עליה לשמר את לכידותה ואת מרכיב העוצמה הנובע מאופי היחסים בין החברה הישראלית לצבאה: שינוי דמוגרפי המוביל בתורו לשינוי אתוס וערכים (״ארבעת השבטים״); שחיקת הלכידות החברתית והממלכתיות; קושי לשמר את מודל "צבא העם"; חלופות תעסוקתיות טובות מבחינה חברתית וכלכלית ביחס לשירות בצה"ל ובמערכת הביטחון; היחלשות המעמד הציבורי של צה"ל ומערכת הביטחון במערכת הפוליטית והציבורית; ושינויים בסביבה הטכנולוגית והתקשורתית מאתגרים את יכולת הפיקוד של המפקדים הבכירים.28

כל אלה משנים את החברה הישראלית מחברה בעלת זרם מרכזי איתן, סולידריות ומגויסות גבוהים לחברה מקוטבת יותר ובעלת בסיס הסכמה ואתוס מצטמצמים, ועם נכונות פוחתת לנשיאה בנטל הביטחון.29 תמורות אלה, אשר בין היתר פוגעות בתפקוד המוסדות הפוליטיים, בשילוב עם הנכונות הפוחתת לשאת בעלויות הביטחון הגבוהות, הפכו לאתגר עבור יכולת קבלת ההחלטות, כושר העמידה והחוסן.30

ביטוי מוחשי מאוד ניתן לכך בשורת אירועים בשנים האחרונות. האתגר ללכידות הצבא וליכולת הפיקוד של הדרג הבכיר נבחן בשורת פרשיות,31 שבהן הצבא והמפקדים הבכירים עמדו במוקדו של לחץ וביקורת עמוקים, תוך טענה על נתק בינם ובין הלוחמים בקצה. חוקרים כינו אירועים אלה "נורת אזהרה לטלטלה ביחסי צבא–חברה בישראל".32 אתגר מוחשי אחר נבע מהשלכותיו של המשבר הפוליטי בישראל בשנים האחרונות על יציבות השלטון ובאופן עקיף גם על תהליכי ההצטיידות ובניין הכוח של צה"ל כמו גם הדימוי של ישראל כלפי חוץ. בעוד צה"ל אינו יכול לעסוק באירועים אלה ישירות, הם השפיעו באופן יסודי על היערכותו בשנים האחרונות.33 ביטוי ניכר נוסף הוא אתגר העמידה ביעדי הגיוס,34 המצריך פתרונות יצירתיים,35 שחלקם נמצאים במתח זה עם זה. אולם השינוי היסודי יותר מתחולל דווקא בקריאות לעדכון האמנה החברתית הבאה לידי ביטוי במודל "צבא העם", אשר יעמידו בספק את נכונות החברה הישראלית לשמור על מודל הגיוס הקיים – מודל שאִפשר לצה"ל להצטיין בתחומים טכנולוגיים מסוימים בעלות נמוכה יותר מצבאות אחרים.36

בעוד ניבוי מגמות חברתיות הוא מעשה מורכב התלוי במשתנים רבים, שלוש הנחות עבודה צריכות לבוא בחשבון בתכנון עתידי: ראשית, בעוד החברה הישראלית חיה תחת איום חריף וגובר על העורף לצד סיכון במלחמה רב־זירתית ממושכת, אין כיום בישראל תחושה יום־יומית של איום ביטחוני חמור. מצב זה מקטין את הנכונות להתגייסות לאומית רחבה לטובת המדינה וצורכי הביטחון ויוצר מתח חריף בין "ציפיות" הציבור לאופן התפתחות מלחמה עתידית,37 ובין מה שצפוי במלחמה שכזו.

שנית, האתגר לשכלל את מודל כוח האדם של צה"ל פוגש סביבה פוליטית וחברתית מורכבת מאוד, בראשה הקריאה הציבורית והפוליטית לעבור למודל של צבא מקצועי, באופן שיפגע בחלק מיתרונותיו המובנים של צה"ל, בדגש על איכות המרכיב האנושי. חלק מההשתנות הנדרשת עבור צה"ל כרוך באיזון בין היתרונות החברתיים והצבאיים שמודל "צבא העם" הביא עימו, ובין הקושי הגובר לשמור עליו והציפייה למצוא מודל אחר.

שלישית, מעמדו של צה"ל מול הציבור והמערכת הפוליטית צפוי להיות מאותגר יותר מאי פעם. הציפייה ממנו לשקיפות, יעילות ותפקוד מקצועי לא בהכרח תניב נכונות לעיסוק שיטתי וענייני בבעיות הצבא ואתגריו, או במיקוד הביקורת להיבטים בונים.

השבעה בכותל המערבי, 2019. כעת נראה שלישראל נוספו אתגרים רבים שיקשו עליה לשמר את לכידותה ואת מרכיב העוצמה הנובע מאופי היחסים בין החברה הישראלית לצבאה. צילום: אתר צה"ל

הזיקות בין אובדן הפריווילגיות והבעיה האסטרטגית העדכנית

"האתגר האחרון, המורכב ביותר, הוא האתגר שבתוכנו – השסע העמוק המתפתח בתוך החברה הישראלית על דמותה וצביונה של המדינה. מהמודיעין […] ניתן לומר [...] [כי הדברים] מהווים זריקת עידוד למדינות ציר הרשע" (רונן בר, ראש השב"כ)

הזיקות בין הסיכונים צפויות להגדיר מחדש את הבעיה האסטרטגית הביטחונית לעשורים הבאים. זיקה ראשונה קיימת בין היבטי החוסן והלכידות הפנימיים לנכונות יריבים להילחם בישראל. תחושה גוברת במערכת היריבה כי ישראל היא "קורי עכביש",38 לנוכח פגמי לכידות וחוסן, יכולה לייצר בקרבם תעוזה ולעודד אותם להתמיד באסטרטגיית התשה, תוך הנחה כי עוצמת ישראל היא רק דימוי חיצוני המסתיר חברת שפע שאינה נכונה להילחם.39

זיקה שנייה קיימת בין שחיקת הגיבוי האמריקני ובין יכולתה של ישראל להתמודד עם השתנות הפריווילגיה הראשונה – היערכות לעימות רב־זירתי עם "איראן רבתי". האתגר האיראני צפוי להתנהל כתחרות אסטרטגית ולהימשך שנים ארוכות. היכולת לעמוד בתחרות זו, תוך שימור עליונות והרתעה לאורך זמן, מניעת התגרענות צבאית וניצחון במלחמה – מחייבת סיוע וגיבוי אמריקני רציף ומשמעותי. זאת בוודאי בהנחה שאנו רוצים לשמר ריסון משאבי בהשקעות המדינה בביטחון על מנת לאפשר צמיחה וחוסן חברתיים. חשיבות התמיכה האמריקנית כבר הוזכרה, אך נדגיש כי מדובר בסיוע מבניין הכוח ועד גיבוי בזמן לחימה: מניעת התרחבות המערכה, סיומה בתנאי ישראל ושיקום לאחריה.

זיקה שלישית קיימת בין הרכיב הפנים־ישראלי והתמיכה האמריקנית, בייחוד בכל הנוגע לערכים המשותפים ולחוסן הכלכלי של ישראל (אפשר כי צמצום התמיכה האמריקנית גם יפגע בביטחון משקיעים בישראל). חברה מקוטבת יותר מתאפיינת בדרך כלל גם בהתגברות קולות קיצוניים יותר, ואלה עלולים לייצר אנטגוניזם בקרב גורמים בארצות־הברית, החווה בעצמה תהליך דומה, ובכך להאיץ את ההתרחקות ביניהן.

יכולתה של חברה להתמודד עם אתגרים חיצוניים, תלויה במקורות עוצמה פנימיים וחיצוניים. לכידות פנימית, סולידריות, אמון ציבורי ותפקוד אפקטיבי של הרשויות הם תנאי חיוני להצלחה. הדבר נכון גם בכל הנוגע לתמיכה חיצונית – משאבית, טכנולוגית ובעיקר מדינית. החברה הישראלית, שנשענה על רוב בעל אתוס משותף, שקיימה את "צבא העם" והייתה בעלת אמון גבוה במוסדות המדינה – הולכת ומשתנה. התמיכה האמריקנית האיתנה הולכת ונשחקת. במצב כזה ההתמודדות האסטרטגית מול "איראן רבתי" מאתגרת יותר.

תיאור הבעיה האסטרטגית והגורמים לשקיעת תור הזהב ולהיווצרות מרחב מאתגר יותר ברמה האסטרטגית־ביטחונית

יתרונות אסטרטגיים צומחים

לצד אותן פריווילגיות דועכות, השנים האחרונות זימנו לישראל שורת יתרונות אסטרטגיים חדשים. עדיין אי אפשר לדעת כיצד הן ימשיכו ללוות את ישראל, אבל נכון יהיה להסתכל עליהן כבסיס חשוב להשתנות הנדרשת לטובת התמודדות עם אתגרי הביטחון.

המישור האזורי: שיתוף פעולה, נכסיות וארכיטקטורות

לאחר תהליך איטי של עשרות שנים שהגיע להבשלה בהסכמי אברהם (2020), שינו שורת מדינת באזור את יחסן לישראל.40 מדינות המפרץ עשו זאת בשל הפנמה של עוצמת האיום האיראני, פוטנציאל השינוי ביציבה האסטרטגית והאופרטיבית האמריקנית, ובשל החשש שהן לא יעמדו באתגר לבדן. שיתוף הפעולה הגובר עם מדינות אלה מניב עבור ישראל יתרונות אסטרטגיים חשובים: עוצמה כלכלית ומסחרית, שיפור במעמד המדיני וכמובן פוטנציאל הרכש הביטחוני,41

וכפועל יוצא שימור יתרונות האיכות של צה"ל. כמו כן, שיתוף הפעולה הצבאי עצמו עולה מדרגה בזכות המעבר של צה"ל לאחריות פיקוד המרכז האמריקני (Centcom).42 פרסומים אחרונים מעידים על אפשרות של גיבוש ארכיטקטורות ביטחוניות, כגון שותפות בהגנה אווירית אזורית,43 וכן על מפגשי בכירים.44

שיתוף פעולה צבאי־ביטחוני מסוג זה מרחיב את העומק האסטרטגי של ישראל. להתפתחות יתרון זה משקל רב יותר מהתרומה הצבאית הישירה למערכת הביטחון. הוא משרת אסטרטגיה אפשרית להרתעת איראן, לתיחום גבולות השפעתה וחופש הפעולה שלה, ואולי אף לאתגר אותה ממרחבים אחרים. כל אלה כיווני פעולה שלא היו אפשריים בעידן הביטחוני הקודם, שבו ישראל מיקדה את מאמציה הביטחוניים בהגנת הגבול ובמוכנות למלחמה. שיתופי פעולה אזוריים יוכלו להיות מקור עוצמה חלופי ופיצוי חלקי להרתעה שמקורה בנוכחות האמריקנית. עם זאת, הם לא יוכלו בשום שלב להחליף את הצורך של ישראל להגן על עצמה בעצמה בתרחישי מלחמה. כמו כן, מדובר בתהליך הנמצא בחיתוליו, התבגרותו צפויה לארוך זמן, והיא נתונה לסיכונים רבים במנעד שבין יציבות המשטרים עצמם בשל מתחים פנימיים קשים, דרך השנאה הציבורית במדינות אלה לישראל ועד לסוגיות ממשיות הנוגעות למדיניותן מול האיום האיראני.

המישור הגלובלי: נכסיות ישראלית ביטחונית ואנרגטית לאירופה

מלחמתה של רוסיה באוקראינה יצרה משבר רב־ממדי (כלכלי, מדיני וכמובן ביטחוני) שהוביל לשינוי תפיסתי כולל.45 המדינה המרכזית המגלמת את השינוי היא גרמניה, שמנהיגיה חותרים לשינוי יסודי בתפיסת הביטחון הלאומי ולהתעצמות צבאית בקנה מידה גלובלי בתמיכה רחבה של הקשת הפוליטית. בעוד המלחמה באוקראינה היא טרגדיה אנושית ואיום עמוק על הסדר הבין־לאומי, כמו גם על אינטרסים ישראליים, השינוי המתחולל באירופה הוא הזדמנות. ישראל נתפסת כשחקן ערכי ונכסי לאינטרס הליבה האירופי, דבר שיאפשר להרחיב את המשענת המערבית ואף ירכך את הסלידה האירופית מעוצמה צבאית ונכונות להגנה עצמית. כמו כן, נוצרת הזדמנות הנובעת מהשקעות אירופיות ביטחוניות ושיתוף פעולה צבאי שיסייעו לישראל בשימור היתרון האיכותי ויקרינו עוצמה. ביטוי בולט לכך הוא התפקיד העקיף שישראל עשויה למלא במסגרת ההגנה האווירית באירופה, אם תמומש עסקת חץ 3 המתוכננת עם גרמניה.46

ליתרון האזורי והגלובלי נוסף גם מרכיב אנרגטי: תגליות הגז במזרח הים התיכון העניקו לישראל נכס כלכלי וביטחוני. המשבר הנוכחי באירופה בהיבטי האנרגיה מחזק עוד יותר את הנכסיות הישראלית ומשמש מנוף לשיפור בביטחון הלאומי. מנוף זה כבר הוליד שיתופי פעולה נרחבים עם מדינות באגן המזרחי של הים התיכון (מצרים, יוון וקפריסין) ויצר חיבור למדינות נוספות במרחב, כולל שילובה של ישראל בפורום הגז.

עוצמתה הטכנולוגית של ישראל והרלוונטיות שלה לתחרות המעצמות

הטכנולוגיה היא אחד ממגרשי התחרות האסטרטגית בין ארצות־הברית לסין (ובין מדינות בכלל). מוסכמה רווחת היא כי ישראל נתפסת כשחקנית חשובה שיכולה להרים יותר ממשקלה בתחום החדשנות והטכנולוגיה. יתרון זה כבר בולט בתפיסת הנכסיות של ישראל בעיני ארצות־הברית, כפי שבאה לידי ביטוי ב"הצהרת ירושלים" (2022) ובדיאלוג האסטרטגי שהתפתח בעקבותיה.

לנוכח כל אלה אפשר לטעון כי ישראל צומחת ועולה בעשור האחרון למעמד של מעצמה אזורית בעלת נכסיות גלובלית גוברת: עוצמה כלכלית, נכסיות אנרגטית, עוצמה טכנולוגית, עוצמה מדינית (כולל במרחב האזורי) ועוצמה צבאית המתבטאת בהרתעה חזקה, חופש פעולה ויכולות, טכנולוגיה ומודיעין נכסיים. מקורות העוצמה הללו הם איזון אסטרטגי ונקודת פתיחה נוחה להשתנות מול האתגרים. למשל מול שחיקה במרכיב הערכים המשותפים עם ארצות־הברית, גוברת תפיסת נכסיות ישראל במזרח התיכון ובתחומי הטכנולוגיה. מול שינוי היציבה האמריקנית במזרח התיכון והתגבשות "איראן רבתי", עומדת גיבושה של ארכיטקטורה אזורית תחת מטרייה אמריקנית. מול תמיכה אפשרית של סין באיראן עומדת חשיבותן של מדינות המפרץ עבור סין. יחסיה של ישראל עם מדינות אלה מאפשרת בכך איזון נוסף. היקפי הייצוא הביטחוני לאירופה (ואסיה) עומדים מול שחיקה אפשרית ביתרון האיכותי לנוכח המגמות.

שאלות מנחות לאסטרטגיה ביטחונית עדכנית

לנוכח החיבור בין הפריווילגיות הדועכות ובין היתרונות החדשים נניח סימני שאלה שהמחליטים נדרשים להתעכב עליהם בתכנון המדיניות ובגיבוש התר"ש הבאה.

* מיקוד איום הייחוס. האם נכון לכוון את בניין הכוח למלחמה רב־זירתית מתואמת בתכלית ובמאמצים מצד מערכת יריבה הכוללת את איראן גופא, או דווקא למלחמה בזירה עיקרית אחת במקביל לאתגרים ספורדיים מזירות נוספות?

* האם על המערכה המתמשכת להיות חלק ממתארי הייחוס לבניין הכוח או שמא הפעלת הכוח תתבסס על הכלים שייבנו למלחמה? כאמור, בכל דרך יש להמשיך ולקיים יכולת לבלימת התגרענות איראן.47

* ההישג הנדרש. כיצד יש להגדיר את ההישג הנדרש עבור מתארים אלה? האם נכון לשמר הגדרות של דירוג אסטרטגי וסימולטניות אופרטיבית?

* באיזו גישה אסטרטגית יש לנהל את ההתמודדות עם איראן: דחיקה ובלימה (Containment), הפסקת מתיחות (Détente), תחרות אסטרטגית או מערכה להכרעה (דחיפה להחלפת המשטר)?

* שאלת התפיסה העצמית: האם ישראל היא מעצמה אזורית? אם כן, כיצד נדרש לפעול כדי לחזק מעמד זה וכיצד הדבר בא לידי ביטוי?48

* שאלת העומק האסטרטגי וההסתמכות העצמית. עד כמה יש להסתמך על הגיבוי האמריקני בשגרה (בניין הכוח) ובמלחמה (אספקת מלאים, סיוע בהגנה, תמיכה במועצת הביטחון)? האם אפשר להתבסס על השותפויות האזוריות בשגרה ובחירום לטובת עומק אסטרטגי בהגנה?

* אורך הנשימה. האם על צה"ל להיערך למלחמה ארוכה, גם אם עדיין יחתור למערכה קצר? כיצד על המשק להיערך לכך?

* מיקוד בניין הכוח. מהי היחסיות הנדרשת בין הגנה להתקפה;49 בין חיל טק״ק50 ומיקוד חיל האוויר במעגל הראשון ובין מיקוד חיל האוויר במעגל שלישי ובניית יכולת אש ומודיעין ליבשה.51

* כיצד משמרים בידול בין זירות במלחמה. האם באמצעות הרתעה והעברת מסרים בתרחיש הסלמה או שמא אפשר להחליש זיקות בין זירות כבר בשגרה?

* כיצד משמרים את הגיבוי האמריקני לאורך זמן ומהו המרכיב הצבאי הכרוך בכך?

* שאלת מודל השירות. האם יש לחתור לשימור מודל "צבא העם", להרחיבו למודל שירות לאומי לכלל או לשנותו לכדי צבא מקצועי (מלא או חלקי)?

אחרית דבר

מראשית ימיה, עברה ישראל שני תאי שטח אסטרטגיים־ביטחוניים: הראשון, תקופת איום הפלישה מצד צבאות ערב הנתמכים על־ידי מעצמת־על (ברית המועצות) ובניית החברה הישראלית. השני, תקופת העימות המוגבל, איום על אורח החיים ותחושת הביטחון מצד ארגוני טרור הנתמכים על־ידי איראן בבניין כוחן. נזכיר כי בתקופה זו התמודדה ישראל גם עם צמיחת איומי נב"ק (עיראק, לוב, איראן וסוריה), ומצב זה צפוי להימשך. האיום המוגבל, למעט תקופת האנתפאדה השנייה, הבשיל בהדרגה למערכה של אש כנגד ערי ישראל, בניסיון לייצר הישגים תודעתיים ולהימנע מהפסד. ישראל נהנתה מגיבוי אמריקני ועוצמה פנימית. זהו תור הזהב הביטחוני שבמהלכו יכלה ישראל לצמוח כלכלית ולעמוד באתגרי הביטחון.

כיום נמצאת ישראל בפתחו של תא השטח השלישי, אשר נוצר משינוי משולש במערכת האסטרטגית: ראשית, התפתחותה של איראן ממרכיב של גיבוי בבניין כוח לארגוני הטרור לתמיכה בהפעלת כוח, בין באמצעות יועצים, ושיתוף ביכולות צבאיות משלימות, ובין בהפעלת כוח ישירה, ולכך מצטרף הסיכון הגובר למלחמה רב־זירתית ממעגל שלישי ועד ראשון (ואף פנימי). שנית, השתחררותה של איראן ממרחב הבידוד שאפיין אותה והפיכתה לשחקן עם עומק אסטרטגי מעצמתי (בתמיכת רוסיה). שלישית, הגם שנוסף לצה"ל נכס חדש של שת"פ אזורי שמלוא הפוטנציאל שלו עדיין לא ידוע, הרי שאבני הגיבוי והעוצמה של ארצות־הברית והעומק של העוצמה הכלכלית והחברתית הישראלית מאותגרות כפריווילגיות מאפשרות.

ומהם סיכוניו של תא השטח החדש? ניסוח אפשרי אחד ניתן למצוא בדבריו של ד"ר דן שיפטן: "גורמי הביטחון [...] ערים להבדל בין מאפייניה הצפויים של מלחמה אזורית [...] ובין כל מלחמה אחרת מאז קום המדינה [...] לא מדובר באיום על עצם קיום המדינה, אך בתנאים הדרושים למדינה מפותחת במאה הנוכחית, מדובר באיום על סיפור ההצלחה של ישראל".52 זהו ניסוח מתון לדפ"א אסטרטגית־ביטחונית אפשרית. את הדפ"א האסטרטגית המסוכנת נכון בראייתנו לנסח כך: אתגר לאומי כולל,53 הנובע מהשילוב שבין האיום ועומס הלחץ החיצוני – העימות האסטרטגי ואף המלחמה עם "איראן רבתי" – בין ההיחלשות הפנימית הנובעת מכרסום בלכידות ובמגויסות הלאומית ובין היחלשות המשענת האסטרטגית החיצונית. הסכנה – פגיעה בצמיחה הפנימית ודחיקתה של ישראל ממעמדה האזורי, הצרת חופש פעולתה והצבת איום נזק חמור עליה ובעתיד אולי אף החזרת הרעיון האזורי לאי־ההשלמה עם קיומה.54 משמעות השינוי היא תקופה ממושכת (עשורים) בתנאי איום עמוק על חוסנה ושגשוגה של ישראל, אשר בהינתן התגרענות איראנית עשוי אף לגדול למדרגה של איום קיומי.

בכל דרך, יש להפנים את ההבנה כי ישראל הייתה בתור זהב ביטחוני והוא איננו עוד. היתרונות האסטרטגיים החדשים שציינו הם אכן תשתית לנקודת איזון מחודשת, אך אינם מבטלים את ההבנה כי אנו במציאות אסטרטגית חדשה ומאתגרת הרבה יותר. בראייתנו, תא השטח החדש יבשיל ויגיע למלוא עוצמתו רק בהמשך העשור. מאידך, בעוד ״העתיד״ מגלה את פניו אט־אט, על מקבלי ההחלטות לפעול כבר היום ולהחליט, בתנאי אי־ודאות, לאיזו סביבה אסטרטגית יש להכין את ישראל. תקוותנו כי השאלות יסייעו למקבלי ההחלטות וכי ניסוח הדפ"אות האסטרטגיות הביטחוניות לתא שטח חדש זה יעמדו כתמרורי אזהרה למקבלי ההחלטות. ובנימה אישית, כולנו תקווה כי סיכונים אלה לא יתגשמו.

אנחנו רוצים להודות באופן מיוחד לד"ר דן שיפטן על הערותיו המחכימות.

שרי הביטחון של ישראל וארצות־הברית חותמים על הצהרה לשימור היתרון הצבאי האיכותי, אוקטובר 2020. צילום: ויקיפדיה