מלחמת "מבול אל־אקצא" (בפי ישראל "חרבות ברזל") נפתחה במתקפת פתע של חמאס ביום שבת, 7 באוקטובר 2023. את הכרזת המלחמה פרסם מחמד אל־צ'יף (אבו ח'אלד), מפקד גדודי עז אל־דין אל־קסאם. עיון בהקלטה של צ'יף ובהתבטאויות ראשי חמאס, יכול לפתוח בפני הציבור בישראל אשנב למניע למלחמתו האכזרית והרצחנית נגד יהודים וציונים.
ראוי לשים לב לשם שהעניקה חמאס למערכה – מבול אל־אקצא. משם זה מהדהדת הסיסמה של חמאס ביום ייסודה ה־35 (14 בדצמבר 2022) "אַא'תִאוּן בִּטופאן הַאדִר", באים במבול רוחש. בכרוז שיצא מטעמם הסבירו בחמאס את פשר הסיסמה: "עמנו הפלסטיני ואומתנו הערבית והמוסלמית באים לשחרר את ירושלים ואת המקומות הקדושים כמבול הומה מכל פלסטין ומכל המדינות הערביות והמוסלמיות, ומכל מקום שבו נמצאים נכבדי העולם דהיינו תומכי הזכות הפלסטינית".
מטרת מאמר זה להסביר את ההקשר שבו ניתן לנתח את פעולת התקיפה המפתיעה בעוטף עזה, באמצעות הבנת תפיסת הלחימה של חמאס, ולהציגה בהקשר הרג של אזרחים חפים מפשע.
קרב בדר כמקור השראה למלחמות אוקטובר 1973 ו־2023
צ'יף פתח את דבריו בהקלטה שבה הכריז על פתיחת המערכה, בפסוק שמתקשר לקרב בדר (624) (54:45) בין מחמד לעובדי האלילים. המסר שביקש להעביר באמצעות הפסוק הוא כי כפי ששבט קֻרַיְש בימי הנביא מחמד, כך גם היהודים היום ינחלו תבוסה וייסוגו לאחור. הם יבואו על עונשם ותהיה זו להם שעה רעה ומרה פי כמה. סמיכות פתיחת המערכה ל־6 באוקטובר והעובדה כי תחילת מלחמת יום הכיפורים (6 באוקטובר, 10 ברמצ'אן) הייתה במבצע "בדר" לצליחת תעלת סואץ, יכולות ללמד כי חמאס הכריזה מלחמה וביקשה לפתוח בה חזיתות רבות ולהפתיע את ישראל כמו באותה מלחמה לפני 50 שנים.
עדות נוספת שצ'יף פעל במערכה זו בהשראת קרב בדר, היא רמיזה שלו לפסוק 9 בסורת אל־אנפאל, 8, ולפיו בקרב בדר פנו המוסלמים לעזרתו של אללה והוא שלח להם אלף מלאכים בזה אחר זה כדי לסייע להם. מלאכים אלה היו אחת הסיבות לניצחון המוסלמים בקרב. צ'יף בהקשר זה גם רמז לפסוק 125 בסורת אא'ל עמראן, 3, שלפיו אללה שלח 5,000 מלאכים כדי לסייע למוסלמים במלחמתם נגד עובדי האלילים בקרב בדר. בסמל של גדודי אל־קסאם מצוטט חלק מפסוק (8:17) שירד בהקשר של קרב בדר: "לא אתם הרגתם אותם, כי אם אללה הרגם".
אורך רוח (צַבְּר) והכנה (אִעְדַאד) מתמדת להשגת היעד
חמאס היא תנועה אסלאמית במחשבה ובמעשה. בנאום שנשא יחיא אל־סנואר לרגל יום השנה לייסוד חמאס (14 בדצמבר 2022) הגדיר את היעד רחוק הטווח של המאבק נגד ישראל כמימוש ההבטחה האלוהית בקוראן (17:7). בפרק זה הבטיח אללה למוסלמים כי תתקיים ביהודים "ההבטחה השנייה" (ועד אל־אא'ח'רה) שכתוצאה ממנה יושפלו היהודים וייכלמו פניהם והמוסלמים ייכנסו למסגד, כשהכוונה היא למסגד אל־אקצא, וייהרסו ויחריבו כל מה שהיהודים כבשו.
לפני מימוש הבטחה זאת קיימת ההבטחה הראשונה (17:5), שבה יגיעו מוסלמים גיבורי מלחמה ויפשטו לתוך מושבות היהודים (פַגַ'אסוּ חִ'ַלאל אַלדִּיַאר). נראה כי מה שראינו בעוטף הוא בעיני חמאס הבטחת הפעם הראשונה, שתכשיר את הקרקע למימוש מלחמת השחרור של פלסטין.
לשאלה שישראל מעלה מתי יקרה הדבר ואללה יענישה התשובה היא [על פי הביטוי שמופיע בקוראן 17:51]: "ייתכן כי בקרוב". כדי לבטא את הרעיון כי ישראל תיענש בקרוב השתמש סנואר בסיפור הבטחת העונש לאנשי לוט. בסיפור זה מסרו המלאכים ללוט (11:81) "שעתם [של אנשי סדום] תבוא עם עלות השמש. האין הבוקר קרוב?". הביטוי שבו השתמש מתוך הפסוק נועד להעביר לישראל את המסר כי בקרוב תשוחרר ירושלים, ולהפיח בפלסטינים את התקווה כי ההכרעה קרובה.
בנאומו הסביר סנואר מדוע חמאס לא גרמה לישראל לשלם מחיר על פשעיה בגדה, על פגיעתה באופי המוסלמי של ירושלים ועל ייהודה (תַהְוִיד). הוא הסביר כי בחמאס העריכו שבשנת 2023 תעמוד מול חובות לאומיות גדולות (אִסְתִחְקַאקַאת וַטַנִיַּה כֻּבְּרַא) בשל מה שכּינה "עליית הימין הפשיסטי" לשלטון בישראל. שלטון חדש זה, לדבריו, יעבור את כל הקווים האדומים ויערער את הכללים. המסר החשוב של סנואר באותו נאום היה כי חמאס הוכיחה באמצעות הבלגתה על אירועי הגדה כי כאשר היא שותקת – שתיקתה היא בעצם הכנה, וכאשר היא מחליטה לדבר – הדק הרובה הוא המדבֵּר בשמה.
בדברים אלה משתקף הסוג החשוב ביותר של ג'האד בעיני חמאס שהוא "ג'האד ההכנה" (אעדאד). נר לרגלי חמאס הוא פסוק (8:60) שמורה להם להכין כוח על פי מידת יכולתם כדי להטיל מורא בלב האויב. הציווי הקוראני להכנת כוח הוא הבסיס האסלאמי לפיתוח האמל"ח על כל סוגיו בחמאס. לצד הכנה זאת עומד הציווי "לקשור את הסוסים" (רִבַּאט), כלומר לערוך תצפיות לאורך הגבול באותן נקודות שמהן ניתן להיכנס לשטח האויב. נוכחות זאת לאורך הגבול נועדה להרתיע את האויב ובאותו הזמן ללמוד את התנהלותו לאורך הגבול.
ציר ההתנגדות מתאחד סביב המטרה
את ציר ההתנגדות מובילה איראן השיעית, וכדי לאחד את הכוחות סביב אויב משותף עמעמו ההבדלים בין הסנה לשיעה ואומצה גישת "קירוב" (תַקְרִיבּ אל־מַדַ'אהִבּ) ביניהן. בנאומו לרגל "יום ירושלים העולמי" שחל השנה ב־14 באפריל, כינה סנואר ציר זה בשם "ציר ירושלים" (מִחְוַר אל־קֻדְס). לדבריו, זירת הלחימה החשובה ביותר בציר ההתנגדות היא בִּלַאד אל־שַאם, סוריה הגדולה. בליבה פלסטין, וטבורה ירושלים ומבואותיה כמוקד לפעילות רִבַּאט. לכן, לדבריו, חמאס התפייסה עם סוריה של אסד שהיא מייצגת את אחת מזירות ריכוז הכוח. במסגרת מאמצים אלה לעצב את "ציר ירושלים" חמאס מפתחת את יחסיה עם חזבאללה, שהיא החלק החשוב ביותר ב"גֻ'נְד אַל־שַאם", ועדיין חייבת לעשות מאמץ לפתח את היחסים עם זירות תימן ועיראק.
המכנה המשותף לציר ירושלים המתגבש הוא האמונה כי קיימת הבטחה אלוהית כי ישראל תחדל מלהתקיים (זַוַאל). אמנם, ככתוב בקראא'ן (30:6), אללה אינו מפר את הבטחתו, אך מימוש ההבטחה דורש השתדלות אנושית שאותה לוקחות על עצמן חמאס והציר השיעי.
המטרה – שחרור האסירים ה"שבויים"
סוגיית שחרור האסירים הכלואים בישראל ונחשבים בעיני חמאס שבויים (אַסְרַא) היא מרכזית ואסטרטגית. את עסקת גלעד שליט כינו בחמאס "נאמנות לבני החורין". ערך הנאמנות, כלומר עמידה במילה ובהבטחה, הוא ערך יסוד בתורת המידות המוסלמית. משמעות הדבר היא שעל חמאס רובצת חובה לשחרר את האסירם בכל דרך. כדאי לזכור שאת חטיפת שליט ב־2006 כינו בחמאס "האשליה המתפוגגת" (אַלְ־וַהְם אַלְ־מֻתַבַּדִד), כלומר החטיפה חשפה כי הצבא הבלתי מנוצח, דהיינו צה"ל, התגלה כאשליה שהתפוגגה.
כפי שכתבה בכרוז ביום השנה לעסקת שליט ב־2022, עסקת "הנאמנות לבני החורין" רשמה את קווי המתאר לניצחון על האויב, ונתנה השראה לעם הפלסטיני שדרך ההתנגדות היא הדרך להשגה בכוח של הזכויות והגנה על האדמה והמקומות הקדושים. חמאס חרטה על דגלה לשחרר את האסירים ולשחרר את המקום שאליו הוסע הנביא מחמד בלילה (מסרא), כלומר ירושלים ומסגד אל־אקצא.
הציווי להרוג ויחס האסלאם ל"בלתי לוחמים"
במהלך הדברים ציטט צ'יף חלק מפסוק 191 בסורת אל־בקרה, 2 שבו ציווי להרוג: "הרגום באשר תמצאום, וגרשום מן המקום אשר ממנו גירשוכם". באותה נשימה שבה ציטט את הפסוק הכולל ציווי להרוג שאותו החיל על היהודים, הורה צ'יף ללוחמי חמאס שלא להרוג זקנים וילדים.
לנוכח תמונות הזוועה מהפלישה של חמאס לעוטף עזה, מן הראוי לעיין בהלכה המוסלמית כדי ללבן את סוגיית הרג האזרחים או "הבלתי לוחמים" בשורות האויב. אלה לנדאו־טסרון קבעה במחקרה החשוב בנוגע למעמד הבלתי לוחמים בהלכה המוסלמית, כי המונח "בלתי־לוחמים" (non-combatants) המשמש בדוקטרינה של "המלחמה הצודקת" במערב איננו מתאים להלכה המוסלמית. אמנם לפי ההלכה המוסלמית האסורים בפגיעה הם תמיד בלתי־לוחמים, אך לא לכל הבלתי־לוחמים יש "חסינות" והם אינם בגדר "נפש שאללה אסר להרגה".
לקטגוריה הזאת של "דם מוגן" (דַםּ מַעְצוּם) שייכים רק מוסלמים וכופרים שיש להם הסכם חוקי ספציפי עם המוסלמים. הסכם כזה יכול להיות קבוע בבחינת הסכם חסות (דִ'מַּה) או זמני (אַמַאן).1 במקורות המוסלמים הקדומים אפשר למצוא רשימה של האסורים בפגיעה שכוללת נשים, ילדים, זקנים ונזירים. אך בעת לחימה האיסור לפגוע ב"בלתי לוחמים" תמימים כמעט איננו תקף.
בקרב חכמי ההלכה המוסלמים יש הסכמה רחבה כי בעת מלחמה "בלתי לוחמים" המשתתפים בלחימה – דמם מותר כמו דם הלוחמים עצמם. יש המגלים זהירות כאשר מדובר בנשים ובקטינים, ככל הנראה בגלל האיסור לפגוע בהם המיוחס לנביא מחמד.2 חילוקי דעות קיימים בין פוסקי ההלכה המוסלמים בשאלה מה נחשבת השתתפות של "בלתי לוחמים" במערכה. אנשי ההלכה המוסלמים בתקופה הקדומה התירו את דמם של "הבלתי לוחמים", אם אלה לחמו ממש, אך המלומדים המאוחרים הרחיבו את יריעת ההשתתפות במלחמה המתירה את דמם של "בלתי לוחמים". למשל ריגול, הסגרת מוסלמים, הסתה, מתן עצה ללוחמים וכדומה.3
בהלכה המוסלמית הקלסית מחולקים הלא מוסלמים לשתי קבוצות: הראשונה, לא מוסלמים שאינם נלחמים נגד המוסלמים. בהם, על פי הקראא'ן (60:8), יש לנהוג בחסד ובצדק. השנייה, לעומת זאת, מורכבת מלא מוסלמים שנלחמים נגד האסלאם ויש להילחם נגדם ולהשיב להם במתקפה (2:190; 193). החברה הישראלית, בהיותה חברה אימפריאליסטית, לדעת שיח' יוסף אל־קרצ'אוי, היא חברה צבאית וגם אלה שנקראים אזרחים הם לאמיתו של דבר אנשי צבא. קרצ'אוי קבע כי כל מי שעבר את גיל הילדות בישראל – הן גבר והן אישה – מגויס לצבא. ראוי לשים לב לקביעה של מי שהיה ועודנו, גם לאחר מותו, מקור סמכות הלכתית עבור חמאס. "העורף כולו, ובכלל זה בעלי מקצוע, פועלים ויצרנים, עומד מאחורי הצבא הלוחם אף אם העורף אינו מחזיק נשק".4
אישור הלכתי להתרת דמם של היהודים בישראל קיבלה חמאס כבר בשנות ה־90, בהקשר של מתן ההיתר ההלכתי לפיגועי האִסְתִשְהַאד (המכוּנים בתקשורת "פיגועי התאבדות"). את פסק ההלכה הגורף ביותר שהתיר פיגועי הקרבה סיפק קרצ'אוי ובו קבע: "...כל ישראלי הוא חייל בצבא או בפועל או בכוח, דהיינו הוא חייל מילואים שניתן לזמנו בכל עת למלחמה. אלה אשר מכונים (אזרחים; מַדַנִיּוּן) הם לאמיתו של דבר אנשי צבא בצבא בני ציון בפועל או בכוח".5
קרצ'אוי קבע כי ההתנגדות (מֻקַאוַמַה) לכובש הפולש לאדמת פלסטין היא לגיטימית הן בחוק השמיימי, החוק העשוי בידי אדם והאמנה הבין־לאומית. הוא פסק כי חלק מהתנגדות זאת היא הפגזת ההתנחלויות של ישראל או המתנחלים ולקיחה בשבי של קצינים וחיילים, או חטיפתם והחזקתם בתמורה לשחרור אסירים ושבויים מקרב הפלסטינים, או בתמורה לפינוי המולדת על ידי הכיבוש וצבאותיו.6
באופן דומה פסק אבו מחמד אל־מקדסי הירדני, תיאורטיקן חשוב של אל־קאעדה, בפסק ההלכה שבו הצדיק מבחינה הלכתית את פיגועי 11 בספטמבר. הוא פסק כי ילד בהלכה המוסלמית נחשב בוגר (בַּאלִע') מרגע שנראו בו סמלי בגרות מינית, כלומר קרי לילה או צמיחת שערות סביב איבר המין. הדבר יכול להיות בגיל 12 או אף צעיר יותר, ומאז הוא נחשב בשריעה בוגר ומחויב בקיום מצוות. מכאן הסיק כי מגיל זה ואילך לא ייחשב עוד גם הלא מוסלמי כילד אלא כבוגר, ולפיכך לא יחול לגביו האיסור הקיים באסלאם להרוג ילדים, דהיינו דמו יהיה מותר.7 טיעון נוסף שהעלה מקדסי הוא כי נשים, ילדים וזקנים שמשתתפים בלחימה או מסייעים ללוחמים ולו גם בעצה, דעה, הסברה וכדומה – דינם כדין הלוחמים.8
בפסק הלכה שפרסם בשבוע שעבר גוף שנקרא "אנשי הדת של האומה", ארגון גג שכולל גופי פסיקה רבים ובכלל זה בפלסטין, נקבע כי מה שעשו לוחמי הג'האד של גדודי אל־קסאם למען אללה במערכת "מבול אל־אקצא" הוא המעשה העצום ביותר של האסלאם בימינו. זהו ג'האד כהלכתו שנועד להדוף את התוקפנות ולהגן על הדת והמקומות הקדושים. הנימוק מובא מן הקוראן (8:57): "אם תשיגם במלחמה, הפיצם לכל רוח למען יראו וייראו העומדים אחריהם, ולמען יזכרו".9 בפסק הלכה זה יש קביעה קטגורית ולפיה כל חייל או מתנחל ציוני דמו מותר בפלסטין ומחוצה לה.
במאמר שהתפרסם ב־12 באוקטובר באתר של גוף הפסיקה הבין־לאומי "האיחוד העולמי של אנשי הדת של המוסלמים" (שהוקם ב־2004 כדי להיות תשובה למה שכּינה פסיקות ההלכה של "אנשי הדת שמטעם") נכתב בסוגיית הרג ולקיחה בשבי של אזרחים על ידי חמאס, כי יש בקרב האזרחים הישראלים מי שמשתתף בלחימה הצבאית ויש מי שמסייע טכנית. "דינם של כולם בסופו של דבר הוא של כובש, וזה האחרון דינו שיצא מן האדמה הזאת. לאחר יציאתו יהפוך לבעל זכות שישמרו עליו בכל דרך".10 כותב המאמר, עצאם תלימה, כמו מורו קרצ'אוי, קבע כי החברה הציונית היא צבאית, וכל אנשיה מוזמנים למילואים. מעבר לכך, המונח איש צבא השתנה ויש אזרחים אשר מתוקף מקצועם תורמים לצבא. תלימה פסק כי "בארץ של כובש כל מי שחי על אדמתה הוא כובש".
מה לומדת חמאס עד כה מהמלחמה?
את המענה לשאלה זאת אפשר ללמוד מדבריו של אסמאעיל הניה,11 שהגדיר את המלחמה ביום פתיחתה כניצחון עצום וכ"הכרעה נחרצת" (פתח מבין; ביטוי מן הקוראן 48:1). פעילי גדודי אל־קסאם רשמו, לדבריו, את קווי המתאר של ההשפלה והתבוסה על האויב. הוא תיאר אותם כמי שקיימו את הכתוב בקוראן (33:23), כלומר התחייבו לאללה להקריב את נפשם למענו, קיימו את נדרם והפכו לשהידים. מי מהם שעדיין לא הקריב את עצמו, לדבריו, נכון לעשות זאת ולא שינה את התחייבותו.
הניה הגדיר את המלחמה כתחילת המערכה לשחרור ירושלים, אדמת פלסטין והאסירים הפלסטינים. הוא למד מן האירועים על רפיסות וחולשת (הַשַאשַה) האויב, והגדיר זאת כתבוסה פוליטית, צבאית, מודיעינית, ביטחונית ומורלית. את הכניסה של כוחות אל־קסאם ליישובי העוטף הגדיר כ"צליחה העצומה" (אַלְ־עֻבּוּר אַלְ־מֻעַטַּ'ם), רמז לצליחת התעלה על ידי המצרים באוקטובר 1973. צליחה זאת בוצעה הפעם, לדבריו, על ידי לוחמי אל־קסאם שכותבים את ההיסטוריה בדמם, ברוביהם ובכפות רגליהם שדרכו על הפולשים הכובשים. מה שיכול ללמד על מטרת חמאס שלא השתנתה מעולם הם דבריו של הניה לעבר ישראל: "צאו מאדמתנו; אנו איננו רוצים לראותכם מעל האדמה הזאת; אדמה זאת היא שלנו, ירושלים שלנו והכול שלנו. אתם זרים (טַארִאוּן) באדמה הטהורה והמבורכת הזאת".
סיכום
חמאס היא תנועה אסלאמית הניחנת באורך רוח, מתוך אמונה שאללה הכריע את המאבק בפלסטין לטובת המוסלמים ולכן זו רק שאלה של זמן עד שישראל תחדל להתקיים. ללוחמי גדודי אל־קסאם בונים תודעה שבמרכזה היותם מממשי ההבטחה האלוהית להעניש את היהודים. ההבטחה הראשונה היא להיכנס למושבות היהודים, השנייה – להיכנס למסגד אל־אקצא.
ניצחון מבחינתה איננו מונח צבאי אלא תודעתי ותרבותי אסלאמי. ככל שתעמוד זמן רב יותר בפני ישראל בלחימה ולא תיכנע – הרי שהיא מגלה אורך רוח שהוא תכונת המאמינים. תבוסה (הזימה) בעיני חמאס אף היא איננה מונח צבאי אלא תרבותי אמוני. מבחינתה, מכיוון שאללה עומד לצידם הם אינם יכולים להיות מובסים. על כן המטרה צריכה להיות לא רק לפגוע בחומר, אלא לנסות ולפגוע ברוח הלחימה של חמאס באמצעות הבנת רכיבי תרבות ההתנגדות שלה. חשוב גם לזכור כי חמאס מגלמת רעיון אסלאמי אמוני, ואותו קשה יותר למגר.
לקבלת חומרים נוספים מבית "מערכות" לחצו כאן
הערות
-
לנדאו־טסרון, א' (תשס"ה). "'בלתי לוחמים' – דעות בהלכה המוסלמית", האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, עיונים באסלאם הקדום – דברים שנאמרו ביום עיון לכבוד מאיר י' קיסטר במלאות לו תשעים שנה. האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, עמ' 12–13. Landau-Tasseron, E. (2006). "Non-Combatants" in Muslim Legal Thought. Hudson Institute
-
לנדאו־טסרון, 27.
-
שם, עמ' 31–32.
-
אל־קרצ'אוי, י' (2009). פקה אל־ג'האד – דראסה מקארנה לאחכאמה ופלספתה פי צ'וא אל־קראא'ן ואל־סנה. מכתבת והבה, כרך 2, עמ' 1087–1088.
-
שם, עמ' 1086.
-
שם, עמ' 1083.
-
אל־מקדסי, מ'. האד'א מא אדין אללה בה, 32. מקדסי מביא בהקשר זה את הכלל שקבע הנביא לגבי בני קריט'ה, ולפיו מי שצמחו שערות מסביב לאיבר מינו הנביא נתן היתר להורגו.
-
קרצ'אוי (2009), עמ' 1086–1087; מקדסי, עמ' 32–33; עזאם, ע'. פי אלג'האד אא'דאב ואחכאם, 8–14; Landau-Tasseron (2006), pp. 14-15
-
אתר בכרא (2023, 8 באוקטובר). "'עלמאא' אלאמה' יצדרון פתוא נצרה לעמלית 'טופאן אל־אקצא'" (מלומדי אומה מוציאים פתוה לתמיכה במבצע "מבול אל־אקצא"). בכרא
-
תלימה, ע' (2023, 12 באוקטובר). "הל אל־צהאינה פי פלסטין מדניון?" (האם הציונים בפלסטין הם אזרחים?). אל־אתחאד אל־עאלמי לעלמאא' אל־מסלמין
-
הניה, א'. (2023, 8 באוקטובר). אל־מערכה אנתקלת אלא קלב אל־כיאן אל־צהיוני". יוטיוב (הסרטון הוסר מאז)